דוריס נמני

דוריס נמני לבית ג'יען נולדה בטריפולי בי"א באייר תרפ"א (19 במאי 1921) לאביה ויקטור חואת'ו ואמה רחל (אלו). היא הייתה אחת משבעה אחים ואחיות. אביה של רחל היה בעליו של מפעל לעיבוד עורות, והמשפחה הייתה אמידה.

בצעירותה הוסמכה דוריס כאחות. בשנת תרצ"ח (1938), בהיותה בת 17, הכיר לה אחיה את אחיו של חברו, סלומון נמני. סלומון חי וגדל בטריפולי, ומקור משפחתו היה במושבה הבריטית ג'יברלטר. דוריס נישאה לו, והזוג חי ברווחה כלכלית. עוזרת בית סייעה לה לנהל את מלאכות הבית. בבית דיברו ערבית ואיטלקית.

לוב הייתה אז תחת שלטונה של איטליה הפשיסטית, שבאותה השנה העבירה את חוקי הגזע נגד יהודים. בני משפחתו של סלומון, שהיו בעלי דרכון אנגלי, נרדפו בידי הפשיסטים. אביו ואחיו היגרו לתוניסיה כדי לשמור על ביטחונם. זמן קצר לאחר נישואיהם, הגיע חברו של סלומון להודיע לו שהיום מתוכנן מעצרו, ועליו לברוח כדי להינצל. באותו הלילה ברח סולומון לתוניסיה והצטרף לאביו ולאחיו. בחלוף כמה שבועות, לאחר שמצא בית בעיר הבירה תוניס, נסעה דוריס מאות קילומטרים באוטובוס והצטרפה אליו. היא הייתה אז בראשית הריונה הראשון.

המשפחה שהתה בתוניס עד שנת תש"ה (1945), סוף מלחמת העולם השנייה, אז חזרו לטריפולי. בתוניס נולדו שני בנים ובת, רינו, וילי ואדית. לאחר שובם לטריפולי נולדו לזוג בן ובת נוספים, נואמי (נעמי) ולילו (אליה). באותה התקופה, שיא המאבק לקראת הקמת מדינת ישראל, המצב בטריפולי היה מאתגר. הדבר פגע בעסקיו של סולומון. דוריס ניסתה להסתיר את המצב הכלכלי מהילדים ומחברי הקהילה, על מנת שכבודו של בעלה לא ייפגע, והשתדלה מאוד להעניק להם תחושת ביטחון. היה לה קשר קרוב מאוד עם אחיותיה, אולם גם מהן סירבה לקבל סיוע.

משנת התש"ח (1948) החלה דוריס להתנדב בג'וינט. היא עסקה בסיוע ליהודים שתכננו לעלות לארץ. רבים מיהודים אלו חיו בתנאים כלכליים קשים, והיה צורך לדאוג להם למזון ולציוד. דוריס וחברותיה פעלו רבות ובערוצים מגוונים על מנת לסייע לילדים. היא גם עמדה בקשר עם פעילי עלייה מישראל, וכשיצחק רפאל, אחד מהם, חלה בשהותו בטריפולי, דאגה לספק לו אוכל כשר, מעשה ידיה.

בשנת תשי"ב (דצמבר 1951) קיבלה לוב עצמאות מלאה מאיטליה. אחיה ואמה של דוריס עלו לארץ לאחר שנערכו פוגרומים ביהודי העיר בעקבות הקמת מדינת ישראל. ביטחונם של יהודי לוב התערער. אחיותיה הנשואות של דוריס נותרו בטריפולי. סלומון נסע לבחון את המצב בארץ והתרשם שתנאי המגורים והחינוך בה אינם טובים, ולכן החליטו בני הזוג לחכות לשיפור המצב בטרם יעלו. המשפחה נותרה בטריפולי, ומצבה הכלכלי השתפר באותן השנים. בהמשך שנת תשי"ב (1952) נאסרה על היהודים העלייה למדינת ישראל. הדבר הביא לסגירת המערך שהתנדבה בו דוריס. לאור זאת, היא החלה להתנדב בבית הספר "אליאנס: כל ישראל חברים" שנקרא בפי הקהילה "אליאנס פרנסז", שבו שימשה עובדת סוציאלית, אחות ומורה, וכן הייתה אחראית על מגוון תחומים. את ילדיה הקטנים לקחה עמה למוסד. היא כונתה "מאדאם דוריס" לאות כבוד, והייתה אהובה מאוד על התלמידים. בינה ובין מנהלת בית הספר, הגברת רובינא אברבנאל, נוצר קשר הדוק.

בשנת תשט"ו (1955) נפטר סלומון במפתיע. דוריס נותרה אלמנה בת 34, אם לחמישה ילדים קטנים. כל נכסיו של סלומון הוקפאו למשך תקופה ארוכה, ומצבה הכלכלי של המשפחה הורע שוב. על מנת להגן על ילדיה מחוויית המחסור השתמשה דוריס בדרכים יצירתיות, כמו שימוש חוזר במוצרים והכנת כלים בבית. בזכות יצירתיותה ותושייתה הילדים כמעט שלא חשו במחסור.

דוריס הקפידה שבכל שבת יפקדו ילדיה את בית הכנסת, אף שלא היה אבא לצדם, והמשיכה לשמור על הנחלת המסורות במשפחה. חרף המצב הכלכלי הקשה הקפידה מאוד על לימודיהם של הילדים ועודדה אותם להצטיין. כל ילדיה של דוריס, בדרבונה ובעידודה, למדו לימודים גבוהים באירופה בחלוף השנים. שלושה מהם היו לרואי חשבון, ואחד להנדסאי מחשבים. לבן אחר, שהתקשה בלימודיו, התעקשה וסייעה עד שמצא את מסלול הלימודים המתאים לו.

כדי לסייע בפרנסת הבית, החל רינו, בנה הבכור, לעבוד בחנות שהייתה בבעלותו של אביו, במקביל ללימודיו. באליאנס פרנסז הפכה דוריס ממתנדבת לעובדת – דבר שסייע גם הוא להכנסת המשפחה והביא להטבה כלכלית.

בשנת תשכ"ב (1962) נסגר בית הספר "אליאנס: פרנסז". דוריס הצטרפה להתנדבות בארגון שסייע בליווי כלות ובארגון הנשים של טריפולי, שהובילו רחל רבה ורג'ינה מימון, דמויות בולטות בקהילת עולי לוב. היא הייתה ידועה בקהילה ככתובת לסיוע ולעזרה.

בשנות השישים חיו דוריס ומשפחתה לסירוגין במילאנו, שבה הייתה קהילה גדולה של יהודים יוצאי לוב, ובטריפולי – סגנון חיים שהיה מקובל בקרב יהודי לוב האמידים. בתה אדית נישאה וקבעה את חייה במילאנו שבאיטליה.

בסוף שנת תשכ"ט (ספטמבר 1969) ביצע מועמר קדאפי הפיכה צבאית בלוב. דוריס, ששהתה אז באיטליה, הבינה שאין טעם שתשוב עוד למדינה. ארבעה מילדיה נותרו בלוב כדי לנהל את החנות המשפחתית. שניים מתוכם הצליחו לחזור לאיטליה, אולם בניה הגדולים – וילי ורינו, שעסקו בניהול החנות, נעצרו יחד עם צעירים יהודים רבים ועונו קשות. מצבם לא היה יציב, הם איבדו הרבה מרכושם ואת החנות ונעצרו תכופות. גם קשרים שניהלו עם יהודים שנחשדו בפעילות ציונית לא הקלו על מצבם במקום. כעבור כמה חודשים התאחדה כל המשפחה במילאנו.

בשנת תש"ל (1970) עבר וילי לישראל. אדית ומשפחתה עברו לגור ברומא, ובעקבותיהם עברו גם דוריס וילדיה ממילאנו לעיר הבירה. באותה התקופה, ובמיוחד לאחר מרד הסטודנטים בצרפת ב־1968, שררו במוסדות האקדמיה באירופה רוחות של מתירנות ומרקסיזם. בשל כך, החליטה דוריס, בעצת בנה רינו ומתוך חשש לזהותם היהודית של ילדיה, ששניים מהם למדו באוניברסיטת רומא, לעלות לישראל.

בשנת תשל"ד (1973–1974), לאחר מלחמת יום כיפור, עלתה דוריס ארצה והתיישבה ברמת גן, יחד עם רינו, נעמי ולילו, שחיו עמה עד לנישואיהם. דוריס, שלא ידעה עברית, הלכה לאולפן ולמדה בו את השפה בהיותה בת מעל חמישים. באולפן הכירה חברות וחברים רבים, בגילים שונים. בארץ המשיכה את התנדבותה בארגון הנשים יוצאות לוב, בגיוס תרומות ובמעשי חסד. היא הייתה קשובה ופעלתנית, וידיה היו מלאות עשייה.

אחרי שנישאו ילדיה ועזבו את הקן, המשיכה דוריס לחיות בגפה וניהלה את חייה בעצמאות ועשיה רבה. היא המשיכה להיות מעורבת בחיי ילדיה ונכדיה דרך עזרה בהחלטות משמעותיות והתעניינות בחיי היום־יום. דוריס נהגה לארח את צאצאיה לארוחות שבת וחג, לטפל בנכדיה באהבה, לתפור תחפושות, למחזר וליצור דברים חדשים מישנים ולבטא את היצירתיות המיוחדת שאפיינה אותה בצעירותה.

בכל השנים ניהלה קשר קרוב גם עם אחיותיה וצאצאיהן. חוש ההומור שלה היה לשם דבר בקרב מכיריה. היא נהגה לטייל ברחבי הארץ. עם חברה שעלתה מרומא נהגה לנסוע לקבר ר' שמעון בר יוחאי במירון.

דוריס נפטרה בערב הושענה רבה תשע"ב (2011), בהיותה בת 90.

כאן גרות בכיף דוריס ודוריס נמני

התעוררתי כמו בכל בוקר, מריח הקפה השרוף שעלה מן המקינטה במטבח. מיד הבנתי שאני מאחרת כהוגן ושהיום לשם שינוי כדאי שלא אאחר, תורה של הקבוצה שלי להגיש שיר בשיעור קריאת שירה. קולות קרקוש כלים עלו מהמטבח הקטן וקולה של סבתי קרא לי: "דוריס, קפה!" "דואה מינוטי" עניתי לה באיטלקית, כלומר, שתי דקות. אני תמיד אומרת שאם היה לנו דגל משפחתי הייתה מצוירת מקינטה ענקית, מעין קומקום קפה עם שלוש רגליים, במרכז הדגל.

זינקתי מהספה הנפתחת היישר למרכז הארון שסבתא שלי רוקנה כדי שיהיה מקום לכל הבגדים שהבאתי במזוודה ענקית לפני כמה ימים. בית הספר שלי למשחק היה ברמת גן, עשר דקות הליכה מהבית של סבתא. כל-כך רציתי לצאת מהבית לדירה משלי אבל הייתי סטודנטית תפרנית ולא יכולתי להרשות זאת לעצמי וגם ההורים שלי לא הרשו זאת לעצמי, מגורים אצל סבתא היו סוג של פשרה שהייתה מקובלת על כולם. וכך, בתחילת שנה ב' עברתי לגור עם סבתא דוריס שלי, או כפי שהוצגה בפני כשהגחתי לאוויר העולם – נונה דוריס.

כשעמדתי באותו בוקר מול הארון ידעתי בדיוק מה אני הולכת ללבוש. בשנה א' בלימודי משחק בכל הגשה או הופעה מבקשים מכולם ללבוש שחור. שמתי בצד מספיק כסף וקניתי לי (בסייל כמובן, הנימנים לא פראיירים) שמלת מעצבים קטנה שחורה שתשמש אותי לאורך כל השנה. הושטתי יד לערמת הבגדים המקופלים שסבתא שלי סדרה יפה-יפה בארון, שלפתי את השמלה עם הטיקט ולבשתי אותה. הייתי כל-כך מנומנמת שלקח לי רגע להבין שמשהו לא בסדר עם השמלה. השמלה הייתה חתוכה. פשפשתי בארון ומצאתי את החצי השני. מיד ידעתי שלא מדובר בטרמיטים או בעש אלא בנונה דוריס היצירתית שלי. גל של דמעות עלה ממעמקי הבטן ואיים לזלוג לי מהעיניים. תהיתי מה עבר לה בראש כשהיא גזרה את השמלה והחזירה אותה מקופלת לארון כאילו יש סיכוי שלא אשים לב. למה היא לא יכלה פשוט להגיד לי?

לא היה זמן לוועדת חקירה, הייתי חייבת להזדרז. לבשתי בגד שחור אחר, ישן ולא מחמיא, שתיתי קפה שרוף והסברתי לנונה דוריס שהיום אין לי זמן ל"קולציונה" כלומר באיטלקית "ארוחת בוקר".

כמובן שאיחרתי, חטפתי נזיפה מהמורה, ההגשה של הקבוצה שלי הייתה בינונית ובהפסקת הצהריים כבר לא הסכימו בקפיטריה לרשום לי עד שאשלם את החוב ולכן רצתי לנונה לספגטי צוהריים. כשהגעתי ראיתי אותה עומדת בכניסה האחורית, ליד הפחים ובלוני הגז, מחלקת שאריות של עוף לכנופיית חתולים. אף פעם לא הבנתי איך אישה שמפחדת מחיות יורדת כל יום שלוש קומות עם שתי ברכיים דפוקות, מקל וחמגשית כדי להאכיל את כל משופמי הבניין.

"נונה, בואי למעלה, טנגו פאמה" (אני רעבה).

היא עולה מדרגה. מדרגה. מדרגה. אני מחכה בסבלנות. מדרגה. מדרגה. אחרי קומה וחצי היא מסמנת עם המקל שאעקוף אותה. אני ממתינה ליד הדלת הלבנה. היא מגיעה עם המפתח. דלת נפתחת, מזוזה מנושקת. בכניסה מימין תלויות שתי צלחות אחת שבה רואים את הכותל, ואחת של משה דיין. אני מתיישבת במטבח הקטן ונונה מערבבת בסיר את הספגטי, בלי לשבור את האטריות, כמו שמבשלים פסטה אל-דנטה של רומא. עד שהרוטב יהיה מוכן נונה מספרת לי על הפעם ההיא שהיא והדודים היו בחופשה באיטליה על יאכטה והיא הכינה לכולם קפה (כמובן) במקינטה ענקית (כמובן) ובטעות שמה מלח במקום סוכר (כמובן). שתינו מתפקעות מצחוק ואני חושבת, חייה של האישה הזאת, שהתאלמנה ונשארה לבדה עם חמישה ילדים, היו מלאים בכל-כך הרבה סיפורים על קשיים ועל התמודדויות שאי-אפשר לדמיין, אבל לנונה שלי היה סטייל. היא העדיפה לספר לי אלף פעם על קפה ביאכטה מאשר על מצוקה כלכלית או על מעצרים בידי קדאפי.

הספגטי הוגש על צלחת זכוכית חומה, ספגטי אדום וחם ומנחם. קיבלתי מזלג וכף כדי שאוכל לאכול כמו שצריך, כמו האיטלקים שלעולם לא יחתכו את הספגטי אלא ילפפו אותו בעיגול סביב המזלג . נונה לא אכלה, היא ישבה והסתכלה עליי ווידאה שאסיים עד הביס האחרון.

"אל אוליטימו בוקונה", אצל נונה שלי היינו מכניסים לכיור אך ורק צלחות ריקות.

ואז, במיקס של עברית איטלקית וערבית, היא אמרה לי, "דוריס, סליחה שגזרתי את השמלה. ראיתי מזוודה מלאה בגדים וחשבתי שדודה נעמי הביאה לי בשביל לחדש. זה שמלה ללימודים, נכון? בואי נתקן"

"כן, אבל לא נורא, אני אסתדר".

"אין דבר כזה! הכי חשוב זה לימודים. אצלי בבית אין דבר שאי אפשר לתקן עם חוט ומחט. אפילו בנאדם אפשר לתקן ככה".

נונה קמה בכבדות והתחילה להתנדנד לכיוון הסלון בלי המקל שלה. מאחד הארונות היא הוציאה את סלסלת התפירה, סלסלת קסם מלאה באצבעונים, מחטים, כפתורים סלילי חוטים, גומי, קרסי חזיות. חמושה בסלסילה הזאת היא תפרה בעבודת יד לי ולכל הנכדים את תלבושות הפורים היפות ביותר בכיתה, הפכה וילונות לכיסויי מיטה ולהפך, תיקנה מעילים, כריות, חגורות, נעליים.

"בואי, תביאי את השמלה… את מה שנשאר ממנה", היא צחקה.

לא התווכחתי. בשביל מה? כל מי שמכיר את נונה דוריס יודע שכשהיא מחליטה, היא פשוט עושה.

​​השמש התחילה לשקוע והסלון החשיך. נונה ביקשה ממני להשחיל את החוט בקוף המחט. נזכרתי שהיא זאת שלימדה אותי, בבקרים הלא נגמרים של החופש הגדול, באיטלקית מעורבבת בערבית ובעברית שבורה, לאחוז בחוט ומחט. התבוננתי בקוף המחט בריכוז וכמו אז הצלחתי לגייס מספיק סבלנות להשחיל את החוט הסרבן. תוך כדי תפירה היא סיפרה לי סיפור שלא שמעתי מעולם.

​"את יודעת שאת הסלסילה הזאת קנה לי סבא שלך ז"ל, למתנת האירוסין. הסלסילה הזאת לא הייתה זולה אבל סבא שלך קנה לי אותה בלי למצמץ. לכל הבנות יצאו העיניים" אמרה בסיפוק.

​הקשבתי לסיפור ונזכרתי בפעם הראשונה בה הבאתי הביתה בן-זוג . נונה לקחה אותי הצידה, בשובבות, ולחשה לי : "סאי פסקארה" (את יודעת לדוג).

​היא סיימה לתפור, קשרה את החוט בקשר כפול וחתכה בעדינות במספריים. פתאום הייתה מונחת על הספה עליונית שחורה חמודה. נונה לא נחה. היא הוציאה מהסלסילה גומי לבן, תקעה שתי סיכות בפיה, הקיפה את מותניי בגומי וסימנה עם הסיכות.

​"סולומון, זכרונו לברכה, כבר לא איתנו הרבה זמן, אבל הסלסילה הזאת חיה חיים מיוחדים במינם! ראתה עולם – נסעה לתוניסיה, לאיטליה, עלתה לארץ ישראל והנה היא עדיין כאן".

​נכנסתי להתקלח לפני משמרת סדרנות באולם התיאטרון של בית-הספר. כשיצאתי חיכתה לי על המיטה חליפת שני חלקים שהייתה פעם שמלה. לא יכולתי שלא לחייך, נונה דוריס המאלתרת – גם הפעם היצירה שלה עולה על המקור. נונה יצאה מהמטבח עם מגש שעליו שני ספלי קפה קטנים ורוסקטה, כעכים קטנים מלוחים, ממכרים, שהכינה.

​נכנסתי לאולם. ההצגה כמו רקע למחשבות שלי על החיים של סבתא שלי שהיו יותר מעניינים מכל הצגה. באותו הרגע ידעתי שיום יבוא ואני אכתוב מחזה על נונה דוריס שלי והמשפחה שהיא הקימה והבית שבנתה פה בישראל כנגד כל הסיכויים. אכתוב על הצעת האירוסין בטריפולי, על המוות המפתיע של סבי, על המלחמה, ועל סדר הפסח בסלון הקטן ברמת-גן עם כל המשפחה המורחבת שצועקת את ההגדה בקולי-קולות, וסצנת הסיום: המנהג המשפחתי של ליל הסדר, נונה דוריס יוצאת עם הר של ביצים מהמטבח וכל האחים מטפסים אחד על השני לחטוף כמה שיותר ביצים,. אנשים מבוגרים משתוללים כמו ילדים ונחנקים מצחוק מעורבב בחלמון של ביצה. מסך יורד.

​אספתי את הלכלוך שהקהל הותיר, וידאתי שכל האורות כבויים ויצאתי אל תוך הלילה הרמת-גני. ​ ​​

כשפתחתי את הדלת, שמעתי אותה נוחרת קלות מול הטלוויזיה הדלוקה שבחדרה. נכנסתי על בהונותיי וכיביתי את הטלוויזיה

"מי זה?" היא שאלה מתוך שינה.

"דוריס, נונה, זאת דוריס, לילה טוב".

"בואונה נוטה, דוריס" (לילה טוב).

"בואונה נוטה, נונה".

שנה שלמה עברה עליי בבית שלה. עם הקפה השרוף, הספגטי, המראה הגדולה בכניסה ותמונות הילדים והנכדים על הקירות. ביום שהחלטתי לצאת לעצמאות ולעבור לדירת שותפים לא הצלחתי להסתכל לה בעיניים. ארזתי את הבגדים שלי במזוודה הגדולה.

דוריס ניגשה אליי עם סלסילת התפירה.

"מה זה, נונה?" שאלתי.

"און רגאלו" (מתנה).

"פר מה?" (בשבילי?)

"פר טה" (בשבילך).

לקחתי את הסלסילה בדמעות והכנסתי לתיק. שתינו קפה אחרון של שותפות לדירה. נישקתי אותה באמצע השביל של שערה השחור ואמרתי לה תודה על הכול. היא חיבקה אותי חזק וראיתי לחלוחית מבעד למשקפיה העבים. התחלתי לגרור את המזוודה ואת עצמי לכיוון הדלת. היא רצה למטבח והושיטה לי ​​ריווין.

"גרציה נונה".

"צ'או".

"צ'יוודיאמו, דוריס" (להתראות).

 

נונה דוריס שלי הייתה האדם הראשון שאיבדתי בחיי. כשהיא נפטרה וראיתי את שמי חרוט על מצבה בעודי בחיים זה טלטל אותי. אבל ידעתי בליבי שהיא שומרת עליי.

כמה חודשים אחרי פטירתה נפל לי כפתור במכנס. ניגשתי לסלסילה שלה וחיפשתי חוט מתאים. בעודי מפשפשת שם מצאתי הפתעה. נונה תפרה לי הינומה קטנה. היא לקחה כיפה לבנה מאיזה ארוע, בצידה הפנימי תפרה מסרק ולצידה החיצוני​ ​הוסיפה טול לבן, סרט מסולסל ושני כפתורים שנראו לי כמו עיניה החומות המביטות בי. הבטחתי לעצמי שכשאעמוד מתחת לחופה, ההינומה הזאת, היצירתית והמחתרתית, תהיה ההינומה שלי.

מאז ההינומה מחכה בסלסילת התפירה כמו צוואה אילמת, מחכה שאמצא את הסלומון שלי, מחכה שאדוג לי דג ואקים משפחה ובית בישראל. כשאני מדליקה את נרות השבת, אני נזכרת בנונה דוריס שלי ומתפללת שאזכה להיות נונה דוריס בעצמי, שאזכה לראות בימי חיי את דוריס נמני השלישית.