חניתא אטיאס-קידר

 

אנט אטיאס נולדה במקנס שבצפון מרוקו בז' אב תרפ"ח (24/7/1928), ילדה שנייה לשמחה ויהושע אטיאס במשפחה מלוכדת וקרובה בת אחד-עשר ילדים. אביה היה מנהל חשבונות, אדם משכיל ששלט בשפות רבות והיה מעורב בחיי הקהילה היהודית; אמה הייתה אשת חסד. היא הייתה פעילה בויצ"ו וסייעה לילדים שהגיעו מדרום מרוקו במסגרת ארגון עליית הנוער. הוריה נהגו לארח בביתם שליחים ציונים מארץ-ישראל. 

אנט התחנכה במערכת החינוך היהודי. לאחר סמינר של תנועת הבונים, הודיעה להוריה כי בכוונתה להפסיק את הלימודים כדי להדריך בעצמה במחנה קיץ ציוני. ההורים הסתייגו מההחלטה, אבל אנט הייתה נחושה. 

היא נסעה ממרוקו לקמבוס (cambous) שבדרום צרפת, שם נערך מחנה של עליית הנוער. במחנה הייתה המדריכה היחידה שהגיעה ממרוקו, ובמהרה הפכה לכתובת טבעית לילדים יוצאי צפון-אפריקה. היא התקרבה לאחד המדריכים האחרים והם נעשו לבני-זוג. אנט הרתה, אך המדריך התכחש לקשר ועזב אותה,  

במחנה שבו הדריכה שהה גם מדריך בוגר, מרדכי קידר, בן קיבוץ מעגן שלחופי הכינרת. הוא ראה את מצוקתה של אנט וצייד אותה במכתב המלצה לקיבוצו. בשנת תשי"ב (1952), בהיותה בת 24, עלתה אנט על אונייה ממרסיי שבצרפת. בישראל ילדה את בנה, יואב. להוריה לא סיפרה דבר על הלידה. רק כמה שנים אחר-כך, באמצע שנות ה-50, באה אמה לבקר בישראל וגילתה להפתעתה את יואב הקטן. בשובה סיפרה למשפחה כי אביו של הילד היה טייס, שנהרג. 

השתלבותה של אנט בקיבוץ מעגן, שרוב חבריו היו יוצאי הונגריה, לא הייתה קלה וגם חד-ההוריות העצימה את השונות. עם זאת, זכתה בהמשך לעזרה רבה בקיבוץ, ובמיוחד משני זוגות חבריה הקרובים, אף הם עולים מצפון-אפריקה. בקיבוץ פגשה את דוד בן-גוריון. הוא אמר לה כי היא גיבורה כמו מתיישבי קיבוץ חניתה, והציע לה לעברת את שמה לחניתה. כדי שלא יבלבלו בינה ובין הקיבוץ, הציע כי האות האחרונה בשמה תהא אל"ף. וכך, שינתה אנט את שמה לחניתא. 

חניתא עבדה בתפקידים ששובצה אליהם, אך חפצה לעסוק בעניינים חינוכיים וחברתיים ומצאה אפיקים מחוץ לקיבוץ. היא נעשתה מעורבת במועצת הפועלות ובארגון "אימהות עובדות", ששכנו בטבריה. היא החלה גם ללמוד עבודה סוציאלית ב"מכון האפרו-אסייתי" בחיפה. 

בשנות ה-50 הייתה עלייה גדולה מצפון אפריקה וארצות המזרח, והעולים החדשים ניצבו מול קשיים ואתגרים רבים. חניתא סייעה בקליטתם במקומות שונים בארץ ובמשך כשנה חיה לשם כך בעיר דימונה. היא ליוותה, סייעה, תרגמה ותיווכה בין העולים למציאות בישראל, מצד אחד, והציגה את צורכיהם בפני הממסד, מן הצד השני. שליטתה בערבית-מרוקאית ובצרפתית הקלה על בניית האמון בינה ובין העולים החדשים.  

בשנת תשכ"ב (1962) עלו לישראל הוריה של חניתא וכן מרבית אחיותיה ואחיה. האחרים היגרו לצרפת. המשפחה השתכנה בטירת הכרמל. חניתא נהגה לנסוע עם יואב להוריה בשבתות ובחגים, והאחים והאחיות הרבים נשארו קרובים גם בבגרותם.  

בשנת תשכ"ז (1967) נסעה חניתא עם בנה יואב בשליחות משרד החוץ לחוף השנהב שבמערב אפריקה. בחוף השנהב היא ניהלה מסגרת של שירות אזרחי נשי, שבה לקחו חלק נערות מהכפרים במדינה. הנערות למדו על היגיינה, מחלות ילדים ותזונה משפחתית מאוזנת. בסיום השנה, התבקשה חניתא להמשיך בעבודתה, אך יואב רצה לחזור לקיבוץ, והיא החליטה לשוב. 

תקופה ארוכה הייתה חניתא אחראית על חברת הנוער במעגן, שהורכבה מבני נוער שהגיעו לקיבוץ ללא משפחתם. הם הגיעו מרקעים שונים, חסרי היכרות עם האופי הקיבוצי, והיה עליה לעזור להם להתגבש כקבוצה ובה-בעת להציב גבולות בנחישות. זו הייתה עבודה מאתגרת, אך חניתא הצליחה בה ובתחילת שנות ה-70 התמנתה לאחראית על כלל חברות הנוער באיחוד הקיבוצים והקבוצות.  

בתפקידה זה, עסקה חניתא באיתור ילדים שסברה כי כדאי שיצאו מהבית ושיבצה אותם לחברות הנוער. היא עבדה בתל-אביב, אך נסעה רבות ברחבי הארץ, הן למשפחות הילדים, הן לקיבוצים שבהם שובצו. גם בתפקיד זה, חניתא רכשה את אמון ההורים בזכות השפה והתרבות המשותפות. היא פעלה מתוך תחושת מחויבות לאומית ומתוך אכפתיות כלפי אלו שהגיעו, כמוה, מצפון אפריקה. ילדים רבים עברו תחת ידיה בשנים אלו, והיא נשארה בקשר חם עם רבים מהם. 

בשנת תשל"ג (1973) נישאה חניתא אטיאס למרדכי קידר, המדריך שהמליץ עליה למעגן למעלה מעשרים שנה קודם לכן. מרדכי היה איש חינוך בולט בתנועה הקיבוצית. 

חניתא הייתה גאה במוצאה ופעילה גם בפדרציה של עולי צפון אפריקה. השתלבותה בתנועת העבודה, שהייתה מרוחקת באותם ימים מהרקע שממנו הגיעה, לא באה על חשבון זהותה כיהודייה יוצאת מרוקו. מתוך חיבור עמוק זה, חניתא פעלה לאורך השנים כדי לקדם בתנועת העבודה את מה שהיה משמעותי וחשוב בעיניה.  

חניתא התמנתה לחברה בוועדה המסדרת של מפלגת העבודה, ועדה שנודעו לה השפעה וחשיבות משום שבחרה את מועמדי המפלגה לכנסת. בשנת תשל"ז (1977), התמודדה בעצמה במרכז מפלגת העבודה על מקום לכנסת. היא נבחרה למקום השלושים ותשע, שנחשב כריאלי, אך מפלגת העבודה הכניסה בבחירות אלו שלושים ושמונה ממועמדיה, וחניתא נשארה מחוץ לכנסת. 

בשנת תשל"ט (1979) נסעו חניתא ומרדכי לשלוש שנים של שליחות חינוכית בפריז, שבמסגרתה ניהל מרדכי את בית-הספר הישראלי בעיר. באותה תקופה יצרה חניתא קשרים חזקים עם יהודי צרפת. ביתם הפך מרכזי לקהילה היהודית במקום ולישראלים, בתוכם אנשי ביטחון ששהו במסגרת תפקידם בפריז. חניתא אירחה אנשים רבים וככל הנראה הייתה פעילה בעצמה בעניינים ביטחוניים שהשתיקה יפה להם. 

כששבו לישראל, הקימה חניתא את פרויקט סל"ע – סטודנטים לומדים עובדים. הפרויקט יועד לצעירים מעיירות פיתוח שסיימו שירות צבאי אך לא הייתה להם תעודת בגרות. הצעירים עבדו בקיבוצים, ובתמורה קיבלו מגורים ולמדו במכללות האזור. צעירים רבים השתתפו בפרויקט סל"ע, והיו מתוכם שהמשיכו ללמוד לתואר הראשון. חלק מהבוגרים הפכו לחברי קיבוץ, כמה משפחות נשארו במעגן עצמו. 

בשנים שלאחר מכן, התמקדה חניתא בגיוס תרומות ל'וועד למען החייל', והצליחה בכך באופן יוצא דופן. היא ניחנה בכישרון לזהות הזדמנויות ולדעת מהי הדרך הנכונה לפנות לאנשים שונים. את הקשרים שיצרה עם יהדות צרפת המשיכה לטפח, וחבריה שם העידו כי כשתרמו ידעו שעל חניתא ניתן לסמוך בעיניים עצומות. 

חניתא ראתה שליחות בעשייתה ולא התביישה להתעקש ו"לנדנד" גם לבכירי מערכת הביטחון ולשרי ממשלה כשטובת החיילים והאזרחים שטיפלה בהם לנגד עיניה. היא עשתה זאת בטוב טעם וכבוד וזכתה להערכה מצד הממסד. 

בשנת תשל"ד (1974) נרצחו שמונה-עשר איש בפיגוע קשה שבוצע בקריית-שמונה. לאחריו, החלה חניתא להגיע לעיר מדי יום שישי כדי לסייע לניצולים. היא נקשרה לקריית-שמונה והחלה להיות פעילה ומוכרת בה. בשנת התשנ"ה (1995) ביקש ממנה יצחק רבין, ראש הממשלה דאז, להפוך את 'מלון הצפון', בית מלון מדשדש בקריית שמונה, ל'בית החייל'. חניתא נרתמה לעניין במלוא הכוח, ו'בית החייל' של קריית שמונה נעשה לפרויקט משמעותי ביותר בעבורה. היא גייסה כספים רבים מהיהדות דוברת הצרפתית כדי להתאים את המלון לייעודו החדש ולפעילויותיו.  

לחניתא היה יחס מיוחד לחיילים הבודדים, היא השקיעה רבות בניסיון לסייע להם והכירה היטב את צורכיהם. גולת הכותרת הייתה ליל-סדר מושקע שארגנה מדי שנה ב'מלון הצפון' בעבורם. בנוסף יזמה פרויקט של התאמת משקפיים. היא הכירה אופטומטריסטים יהודים מצרפת אשר נהגו לבוא לישראל לחופשת הקיץ, ואלו נענו לבקשתה לערוך בדיקות עיניים ולהתאים לחיילים הבודדים משקפיים, בחינם. "האמא של החיילים הבודדים", כינו את חניתא.  

בשנות ה-90 הפכה חניתא לסבתא לארבעה נכדים, ילדיו של יואב, שחי עם משפחתו באקוודור. חניתא שמחה בביקוריהם בישראל והייתה סבתא מפנקת וחמה. כשבגרו נכדיה הגיעו לארץ כדי לשרת בצבא וחניתא הייתה להם לבית.  

בשנת תשס"ג (2003), זכתה חניתא באות יקירת העיר קריית-שמונה. 

גם בגיל תשעים המשיכה חניתא לעסוק בפעילויות התנדבותיות ובעזרה לרבים. כשנשאלה כיצד היא מוצאת זמן לכל פעילויותיה, השיבה כי הן הנותנות לה כוח ובריאות. 

בשנותיו האחרונות של מרדכי התדרדר מצבו הבריאותי וחניתא טיפלה בו במסירות. הוצאתו לטיפול מחוץ לבית לא עלתה בקנה אחד עם ערכיה, אלו שהביאה עימה ממשפחתה ומקהילתה במרוקו. בזכות עיקשותה וקשריה, היא הצליחה להשיג אמצעי טיפול מיוחדים, ומרדכי נשאר בביתם בעת מחלתו. הוא נפטר בשנת תשע"ג (2013). 

לאחר פטירתו, התקשתה חניתא עם החיים בגפה. בשלוש שנותיה האחרונות, תשע"ז-תש"ף (2020-2017) התגוררה בבית-האבות "שבת אחים" במגדל. מבית-האבות לא יצאה, אבל גם בעת שהותה שם, המשיכה להיות פעילה טלפונית לטובת 'הוועד למען החייל' ולשמור על קשרים עם קהילת יהודי צרפת ועם אנשי מפתח בצה"ל.  

חניתא אטיאס נפטרה בכ"ח ניסן תש"ף (22/4/2020), בגיל תשעים ושתיים, ונטמנה בבית הקברות של קיבוצה, מעגן, לצד מרדכי קידר. אחרי מותה נחנך רחוב על שמה בקריית-שמונה. גם חדר האוכל ב'מלון הצפון' נקרא על שמה. 

האמא של החיילים הבודדים 

הערב ירד על קריית שמונה, הרוח הקלה ליטפה את הרחובות השקטים ואת האנשים הלבושים בגדי חג ההולכים בדרכם לבתי-הכנסת. חדר האוכל שבמלון הצפון היה מואר באין-סוף נורות קטנות שהבהיקו כמו כוכבים בשמיים. חניתא עמדה בכניסה ונשמה עמוקות, מתמלאת בגאווה ובסיפוק בעוד עיניה נודדות בין השולחנות המסודרים בקפידה, מכוסים במפות לבנות ובצלחות מבריקות. כל פרט בערב הזה תוכנן בקפידה כדי לשמח את החיילים הבודדים שהוזמנו לחגוג ביחד את ליל הסדר. 

היא עברה בין השולחנות, מסדרת את אחרוני הפרחים ומוודאת שכל הכוסות ממוקמות במקומן המדויק, ולא יכלה להסתיר את החיוך שעל פניה כשחשבה על המשמעות של הערב הזה. כל אחד מהחיילים שיגיע הערב נמצא הרחק ממשפחתו, ורבים מהם לא ידעו את טעם החג של ביתם כמה שנים. היא ידעה שזה חשוב להם, בדיוק כפי שזה היה חשוב לה כשעלתה. 

"אתה חייב לדאוג שיהיה אוכל מכל העדות. קניידל'ך למרק בשביל החיילים האשכנזים, מטבוחה ודגים לחיילים המרוקאים", הסבירה לפני שבוע בשיחה עם אחראי המטבח, לאחר שבדקה את שמות המשפחה של כל החיילים שנרשמו השנה לסדר שארגנה, "שיריחו ריח של בית, אתה מבין?" 

בעודה סוקרת את האולם, הבחינה בדמות מוכרת שנכנסה לאולם. קצין צעיר וגבוה. חניתא חייכה חיוך גדול ופרשה את ידיה אך לאחר רגע קפאה במקומה, מבולבלת, וניסתה להבין מי הוא המתקרב לעברה. מבטיהם הצטלבו. 

 “שלום, את חניתא?" שאל ומבטו נבוך ונרגש. 

"כן… סליחה… חשבתי שאני מכירה אותך בהתחלה, אבל זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות", מלמלה.  

"אני חושב שאת מכירה את אבא שלי, מואיז סבג", אמר. 

עיניה של חניתא נפערו לרווחה ופיה נפרש לחיוך רחב, "אתה הבן של מואיז! ואני חשבתי שהשתגעתי כשנכנסת בדלת. כאילו לא עברו עשרים שנה! הבן של מואיז. כמה שאתה דומה לו! אני לא מאמינה!"  

"כולם אומרים לנו את זה. אני מאיר", החייל הצעיר חייך והושיט את ידו לחניתא, שלחצה אותה בחוזקה ומיד חיבקה אותו.  

"אבא שלך היה אצלי בחברת הנוער במעגן. והוא היה נראה אז בדיוק כמוך!" אמרה. 

"הוא סיפר לי עלייך הרבה. ועל כמה שאהב את הקיבוץ ואיך עזרת לו להשתלב… הוא תמיד אמר לי שבלעדייך הוא לא היה מחזיק שם מעמד." 

עיניה של חניתא התלחלחו, “מואיז היה נער מקסים עם לב ענק. חבל שלא נשאר בקיבוץ.” 

“הוא חזר לבית-שאן אחרי הצבא כדי לעזור לסבא וסבתא ושם הקים את המשפחה שלנו. אבל הוא תמיד התגעגע לתקופה שלו במעגן". 

חניתא חייכה, “ואיך הוא היום? מה הוא עושה? כמה ילדים אתם?” 

“תודה לאל, הוא בסדר. אנחנו חמישה ילדים, אני הבכור". 

"איזה יופי, תהיו בריאים. אבל מה אתה עושה כאן? אתה לא בבית בליל הסדר?"  

מאיר השפיל את מבטו וניכר היה שהוא מחפש את המילים הנכונות. 

חניתא הניחה את ידה על כתפו, "אתה יכול לדבר איתי חופשי". "ההורים שלי… המשפחה שלי… הם עזבו קצת לפני שהתגייסתי. עברו לצרפת, כל המשפחה של אמא שלי שם", אמר ודיבורו הפך סוער מרגע לרגע, "באמת היה להם מאוד קשה כאן. החינוך לא מצא חן בעיניהם, והאפליה. וכשניסו לשנות דברים, לא התייחסו אליהם יפה, דיברו אליהם כאילו אין לנו תרבות". 

עננה של כאב חלפה על פניה של חניתא, "אני מכירה את זה. ומכירה גם עוד משפחות שבחרו לחיות בקהילות שמעריכות את התרבות שהם באו ממנה. גם חלק מהאחים שלי עברו לצרפת במקום לישראל". 

"באמת?" התפלא מאיר, "למרות כל הציונות שלך והקיבוץ?" 

"בטח… כשעליתי היה גם לי קשה מאוד. לבד, עם בטן בהריון, צעירה מרוקאית בקיבוץ של הונגרים, אתה חושב שלא הסתכלו עקום? לא ידעו איך לאכול אותי", חניתא צחקה ואז הרצינה, "אני מבינה את הקושי, אבל תמיד ידעתי שלכאן אני שייכת, למדינה של היהודים. אנחנו יהודים בדיוק כמו האחרים פה, אנחנו יודעים מה אנחנו שווים. חבל שמואיז לא דיבר איתי על הקשיים. הייתי מנסה לעזור. הרבה אנשים שכנעתי שלא יעזבו. באמת היו תקופות לא קלות".  

מאיר הנהן וחניתא הישירה אליו מבט כשעיניה שוב מאירות, “אבל אתה בחרת להישאר, להתגייס.” 

מאיר חייך חיוך קטן. 

 “אתה עושה דבר גדול. זה קשה, אני יודעת. אצלנו משפחה זה דבר כל-כך חשוב ובטח ההורים רצו שתבוא איתם".  

"אמא מאוד לחצה. היא פחדה מהגיוס, מהצבא, ואבא אמר ששם יהיה לי עתיד ופה אין". 

"גם ההורים שלי ממש לא התלהבו כשעליתי, בלשון המעטה… והיום הם כאן, עלו לארץ גם הם, ואנחנו שוב נפגשים בכל שבת ובכל חג, כולנו.. החלטת את ההחלטה הנכונה, תאמין לי. אתם מצליחים לשמור על קשר?"  

“אנחנו מדברים מדי פעם, אבל זה לא פשוט. מתגעגעים.” 

“אני בטוחה שהם גאים בך מאוד”, אמרה חניתא בחום, "מי יודע. אולי ההישארות שלך כאן תגרום להם לנסות לחזור, לעלות שוב. אם זה יקרה, אני כאן כדי לעזור בכל דבר, שתדע. הם צודקים שכאן יותר קשה, אבל עתיד יש פה. זה תלוי בך ובי ובכולנו. אנחנו חייבים לנסות לתקן מבפנים את מה שאפשר, כמה שאפשר. אנחנו צריכים להראות לכולם את הפנים היפות של היהדות שלנו, של המסורת שלנו. זה מה שאני מנסה לעשות כל חיי, לפעמים אני מצליחה יותר ולפעמים פחות, אבל אני תמיד מנסה: בגלל זה עבדתי בעיירות עולים בכל הארץ ועם חברת הנוער בקיבוצים והתאמצתי שהעולים ישתלבו, ובגלל זה אני כאן היום. לתת לכל מי שרוצה בית במדינה הזאת, שירגיש הכי שייך".  

מאיר הקשיב לה. לפתע, החלו להישמע מאחוריהם קולות של חיילים נוספים שהגיעו. קריאות שלום, חיבוקים וטפיחות על השכם, "התגעגעתי", ו-"תראו מי פה!!" 

"מאיר, אני יוצאת לקבל את פני הילדים שלי", אמרה חניתא בהתרגשות, "היום תדבר עם ההורים לפני החג, נכון? תמסור לאבא דרישת שלום חמה ממני ותגיד שמעכשיו אני דואגת לך באופן אישי. אתה תמיד יכול לצלצל אליי. לא קל להיות לבד". 

בערב, כשכולם שרו מההגדות את שירי החג, חניתא ישבה והביטה בהם בנחת.  

לקראת סוף הסדר, מאיר ניגש אליה. 

“זה החג הכי שמח שהיה לי מאז שההורים נסעו, תודה”, אמר לה בעיניים בורקות. 

חניתא לחצה את ידו, "תודה לך שהתגייסת ונשארת להגן על המדינה שלנו למרות הקשיים".  

היא התרוממה מכיסאה, אישה מבוגרת עם חיוך המאיר את כל מה שסביבה. 

"אני כל-כך מתרגשת לראות את כולכם כאן. זאת הדרך הצנועה שלי להודות לכם על המסירות שבה אתם משרתים בצבא למרות שהמשפחות שלכם רחוקות. כאן, בארץ, אתם הילדים של כולנו, ובכל בעיה אתם מוזמנים לפנות אליי. לכולם יש את הטלפון שלי, ואם צריך, אני אגיע עד לרמטכ"ל ולשר הביטחון!" 

"אין כמוך חניתא", צעק אחד החיילים מקצה חדר האוכל. 

"אין כמוך", צעקו אחריו חיילים וחיילות מכל רחבי החדר. 

"לחיי עם ישראל", הרימה חניתא את כוס היין הרביעית של ליל הסדר, "לחייכם!" 

והם המשיכו לשיר יחד, מוקפים באור, במקום שבו הלב מצא את דרכו הביתה.