דונה לוי

דונה לוי לבית מלכא נולדה בחיפה בשנת תר"פ, (1920), לשמחה ולאליהו מלכא. הוריה נולדו שניהם בארץ ישראל ומשפחותיהם חיו בה למעלה משבעה דורות. אלו היו נישואיו השניים של אליהו. אשתו הראשונה נפטרה בעת נסיעה קשה בעגלה מהיישוב מרחביה בעמק יזרעאל, שבו התגוררו, להלוויית אימו בחיפה. דונה, שנקראה על שם אימו המנוחה של אליהו, הייתה הבת הבכורה מתוך חמשת ילדיהם המשותפים של שמחה ואליהו. נוסף על ארבעת אחיה הצעירים – מימון, רבקה, תמר ומאיר – גדלה דונה לצד מסעודה וויקטוריה, שתי אחיות גדולות בנותיו של אביה, שהיו חלק בלתי נפרד מהמשפחה, הן בתקופתה הילדות, הן בבגרות. 

אביה, אליהו, היה אחד מחבורת חכמים שהנהיגה את בית-הכנסת החלבי בחיפה, והוא שימש בו כחזן. דונה ואביה היו קשורים בלב ונפש. כשהתפתחה אצלו מחלת נשימה שהקשתה על תפקודו, דונה דאגה וסייעה לו. שמחה, אמה של דונה, הייתה אישה חזקה ומעשית, שניהלה ביד רמה את משק הבית ואת חיי המשפחה. כשמחלתו של האב החריפה, לקחה שמחה על עצמה גם את ניהול חנות המכולת המשפחתית. בילדותה של דונה חיה המשפחה בבית הוריה של אמה. סבה, חכם מאיר שושנה, שהיה גואל אדמות ופרדסן אוהב הארץ, הוריש לילדיו את ביתו. אשתו תמו, שהייתה אישה חמה ולבבית, חיה עמם בבית והעניקה לנכדיה חום ואהבה. כחלק מהחינוך המשפחתי לאחיזה בארץ-ישראל ולשמירת המורשת, נהגה סבתה לקחת את דונה ואחיה כילדים לבית-העלמין הידוע בשם "אבדימי מן חיפה", בית-עלמין יהודי עתיק מהתקופה האמוראית, אשר אבותיה ואמותיה של דונה הקפידו לשמור את החזקה היהודית עליו לאורך הדורות. הם דאגו לשמר מצבות עתיקות, לנקות, לנכש עשבים ולהגן על המקום מפני סכנות ופגיעות מצד אוכלוסיות סמוכות.  

בתחילת מאורעות תרפ"ט, ירו פורעים ערבים לעבר אוטובוס בחיפה, ודודה של דונה, אליהו שושנה, שהיה אחיה היחיד של אמה, נהרג. שמחה התאבלה ממושכות ולבשה בגדים שחורים במשך כשבע שנים. דונה בחרה לשמור על שמחת החיים בבית. אלמנתו של הדוד, מסעודה, חיה בביתם ביחד עם התינוק שנולד לאחר הרצח. 

בשנת תרצ"ח, (1938), בהיותה בת 18, נישאה דונה לבחיר ליבה יצחק (זאקי) לוי. יצחק עלה ארצה כילד עם אימו ואחיו ברגל מאירביל שבעירק. דונה התאהבה בו ובחרה להתחתן עמו, אף שהיה מבוגר ממנה וחרף כך שהוריה ציפו כי תינשא לבחור שמשפחתו חיה דורות ארוכים בארץ ושורשיה מוכרים. דונה וזאקי הקימו את ביתם בחיפה. דונה רצתה משפחה גדולה ומרובת ילדים, ואכן, לשניים נולדו אחד-עשר ילדים: אסתר, אברהם, שמחה, אליהו, פירחה, מרדכי, יוסי, דליה, כוכבה, ליאורה ומנשה. המשפחה הייתה מקור שמחתה וגאוותה של דונה. באותן שנים הנהיג דוד בן-גוריון את "פרס הילודה", שניתן לאימהות שילדו עשרה ילדים ומעלה. דונה זכתה בו כהוקרה על תרומתה הדמוגרפית למדינה הצעירה. זאקי עבד כקבלן והיה מעורב בעסקי בנייה בכל רחבי הארץ. 

ביתה של דונה היה בית מלא אהבה ושמחה. באירועים ובחגים הרבו לשיר ולרקוד. היא הייתה אישה חמה שאהבה לצחוק והאירה כל אירוע משפחתי או קהילתי. על ילדיה הרעיפה חום ואהבה ובה-בעת הקפידה על חינוך בלתי מתפשר. היא נודעה בכישורי הבישול שלה, בשכלה הבריא ובתבונתה ובעיקר ביחסי האנוש המרשימים שלה.  

הזוגיות של דונה וזאקי הייתה חזקה ויקרה לשניהם. בערבי שבת, גם כשביתם כבר המה ילדים ונכדים לרוב, הקפידה דונה לפתוח בעצמה את דלת הבית בפני בעלה עם שובו מבית-הכנסת, כשפרח שזור בשערה. בערבים נהגה להכין לזאקי נרגילה ומטעמים שאהב, וכך ישבו שניהם לשיחות ארוכות. זאקי היה איש עסקים מצליח, ודונה הייתה שותפה מלאה שלו בכל היבטי חייהם. היא נכחה בפגישות עסקיות ולקחה חלק בנסיעות לפגישות מחוץ לעיר ובקבלת החלטות משמעותיות. 

הזוג היה מעורב בחיי הקהילה והעיר. הם הקימו בית-כנסת אשר בחרו לקרוא לו, כפי אמונתם העמוקה – בשם "יחד שבטי ישראל". כן היו מעורבים בהקמת ועד העדה הספרדית בעיר, ושמרו על קשר הדוק עם גורמים בעיריית חיפה. לאחר שנפטרה, סיפרו אנשי העירייה כי דונה דאגה לעזור לכל אדם במצוקה ולשלוח את זאקי לסייע בעזרה ותרומות לאנשים שהיו זקוקים לכך, תוך רתימת משאבי העירייה לסיוע לתושבים. 

דונה וזאקי הפכו ליועצים ומשכיני שלום של הקהילה. את ביתם פקדו, כדבר שבשגרה, מבקרים רבים; חבריו של זאקי, שהיו אנשי עסקים וקולגות, אנשי עיריית חיפה, חברות נפש של דונה, וקרובי משפחה רבים – שנהנו מאוכל טוב, אוזן קשבת ועצה טובה.  כשגדלו הילדים הפך הבית לאבן שואבת גם לחבריהם של ילדיה ולצעירים נוספים שמצאו בו בית שני. רבים "אימצו" את דונה להיות להם מעין "אמא נוספת", והיא אכן חגגה לילדים אלו ימי הולדת בביתה, ליוותה אותם וסייעה להם ברגעים חשובים בחייהם. 

כשגדלו ילדיה והכירו בני-זוג, היא קיבלה באהבה ובאמון את כל מי שהצטרף למשפחתה, ללא קשר למוצאו. האהבה והשפע רק התעצמו. 

כבת למשפחה ציונית ושורשית, שמחה דונה מאוד כשהחלו להגיע עולים מכל תפוצות ישראל לארץ ולחיפה. היא ליוותה עולים ועזרה בהשתלבותם. היא הייתה סקרנית ללמוד ולהכיר תרבויות שונות ומנהגים שונים, ונטתה לקבל וללמוד דבר-מה מכל אדם שהכירה. במפגשים עם העולים, היא לימדה אותם – וגם למדה מהם. אופייה וליבה הפתוח הביאו אותה להרחיב את מגוון המאכלים שנהגה לבשל, וכך שילבה במטבחה תבשילים מעדות וממסורות שונות, מהקובה הכורדית ועד הגפילטע פיש האשכנזי. 

בגיל 57 עברה דונה אירוע מוחי שהגביל את תנועתה בצד אחד של גופה. למרות זאת, היא המשיכה לנהל את הבית, לבשל ולטפל בו בעזרת יד אחת בלבד, ובעיקר, להיות מעורבת בחיי משפחתה באופן מלא. ילדיה טיפלו בה במסירות רבה, והיא החזיקה מעמד חמש שנים לאחר האירוע, עד שנפטרה בגיל 62. 

בח' חשוון תשמ"ג, (25/10/1982), נפטרה דונה לוי לבית מלכא. היא נקברה בבית-העלמין בחיפה. בעלה זאקי נפטר בכ"ה בתשרי תשנ"ז, ארבע-עשרה שנים אחריה. 

דונה הותירה אחריה מורשת של אהבת אדם, שמירת מסורת לצד פתיחות וקבלה, ונתינה. מורשת זו ממשיכה לחיות דרך משפחתה הגדולה והמגוונת, וערכיה ממשיכים להדהד בקרב צאצאיה ובקרב כל מי שזכו להכיר אותה.  

 

יחד

"אח, יא בינתי, תודה שאת פה איתי, עוזרת לי", אמר אליהו לדונה, בתו, ונישק את ידה בשובם מבית-הכנסת החלבי בחיפה, שבו שימש אליהו כחזן.  

היה זה ערב שבת קריר, ואליהו נעזר בדונה בעליות החיפאיות. היה משהו קסום בהליכה האיטית בסמטאות שוק תלפיות הדוממות, לאחר שכבר כלתה רגל מן השוק והדוכנים התרוקנו מרוכלים ומרעש.  

בבית, במרכז הסלון, ניצב שולחן ערוך ועליו מפה לבנה בוהקת וכלים מצוחצחים. השולחן זהר בחגיגיות מיוחדת, כמו ידע שסעודת השבת שתחל בעוד מספר רגעים לא תהיה סעודת שבת רגילה.  

"שבת שלום", אמר אליהו כשנכנסו אל הבית המלא בניחוח התבשילים.  

שמחה, אימה של דונה, האירה פנים. כל השבוע הייתה עמוסה וטרודה כמנהלת המכולת השכונתית, ושבת הייתה זמן המנוחה והרוגע שלה. בשבת הזו, התארח גם דוד מטבריה, שהזמין לסעודה חבר חיפאי. דונה לא יכלה שלא להבחין כמה יפה–תואר הוא האורח.  

"שבת שלום, תודה על ההזמנה, שמי יצחק לוי אבל אתם יכולים לקרוא לי זאקי", הציג האורח את עצמו בפני הוריה. 

הסעודה החלה. שמחה ובנותיה הגישו לשולחן סלטים, עלי גפן, ממולאים ועוד מעדנים.  

"זאקי", פנה אליהו אל האורח, "ספר לנו קצת על המשפחה שלך. חשבתי שאנחנו מכירים את כל היהודים בחיפה".  

כולם חייכו. משפחתה של דונה חיה בצפון מזה שמונה דורות, בין טבריה לחיפה, בשדות המרעה של סבה מצד אמה, חכם מאיר שושנה, בג'וערה, ובהתיישבות של אביה במושבה מנחמיה. הן משפחת אביה והן משפחת אמה חיו בגליל בתקופות שבהן מעטים היו היהודים בארץ וכולם הכירו את כולם.  

"עלינו לארץ כשהייתי בן שמונה, אמא שלי, אני ואחי הקטן".  

"ברוכים הבאים! מאיפה באתם?"  

"מכורדיסטן, מאירביל".  

"ומיהו אביך?" שאל אליהו.  

"אבא ז"ל נפטר עוד בכורדיסטן. אמא שלי אסתר, שתהיה בריאה, התאלמנה בגיל צעיר והחליטה לקחת אותי ואת אחי הקטן ולעלות לארץ הקודש".  

דונה הקשיבה לשיחה ברוב קשב. כשזאקי סיפר על אימו, נצצו עיניה מדמעות.  

"אמא שלך אישה אמיצה!" קראה שמחה ודונה, שבדיוק הניחה על השולחן את מגש ה'בטטא סיפריתו', לא התאפקה והתפרצה לשיחה, "ספר לנו על המסע! כמה זמן לקחה לכם הדרך?"  

זאקי השפיל מבט במבוכה רגעית, "לא נעים לי שמדברים רק עליי כל הארוחה".  

"לא לא, זה מעניין מאוד! את הסיפורים שלנו אנחנו כבר מכירים", אמר אליהו. 

זאקי תיאר את הרכיבה על החמור עם אחיו בן השש, כשאימם צועדת לצידם לאורך נהר הפרת, את המעבר בין הנופים שונים, במזג אוויר קשה, דרך חרן, דמשק ולבנון. כשסיפר על החיילים העות'מניים שתפסו אותם בגבול ראש הנקרה והחזירו אותם לסוריה, חשה דונה שליבה דופק חזק כל–כך כאילו נעצרה ביחד איתם.  

"אבל אמא האמינה כל הזמן שנגיע לארץ ישראל, והחדירה גם בנו את האמונה שהארץ שווה את כל הקשיים שבדרך. אחרי שנה הצלחנו לעבור את הגבול והתיישבנו כאן, בחיפה, תודה לא-ל".  

סיפורו של הגבר הצעיר הרשים את כולם. הם המשיכו בשיחה על התקופה ההיא ועברו לדיון על השלטון העות'מני, אך דונה נשארה שקועה בהרהוריה. זאקי הפעים אותה והאופן שבו דיבר על אימו, בכבוד ובאהבה, נגע לליבה.  

מבטיהם הצטלבו, זאקי חייך אליה במבוכה ודונה החזירה חיוך.  

כשקרקוש הסכו"ם בצלחות הלך ונחלש, החלו הסועדים כולם לשיר פיוטי שבת, "כי אשמרה שבת, אל ישמרני, אות היא לעולמי עד, בינו וביני". 

זאקי החמיא לשמחה על האוכל. שמחה, שעינה צדה את החיבור שבין זאקי לבתה, הנהנה. דונה הבינה. היא ידעה שהוריה מצפים שתתחתן עם משפחה שורשית, ארצישראלית – כזו שהם מכירים דורות אחורה. 

מאותה שבת החלו דונה וזאקי להתראות. לכל מפגש התלוותה רבקה, אחותה בת השש של דונה, שנהנתה לצאת לטייל עם זאקי ועם אחותה הגדולה. דונה מצאה בזאקי אדם השואף לעשות טוב ומתמלא אור כשהוא מצליח לסייע לאדם אחר.  

ערב אחד, שוטטו השלושה לחוף הים. זאקי היה מהורהר ושקט.  

"זאקי, היום לא צחקת מאף סיפור שסיפרתי לך", התלוננה רבקה,  

"סליחה, סליחה, את רואה את הצדפים היפים? אולי תאספי לנו כמה?" הציע ורבקה התרחקה. 

"הייתי רוצה שנתחתן, דונה", אמר זאקי ברגע שהיה בטוח כי רבקה יצאה מטווח השמיעה, "אני לא יודע אם את תרצי בכך ומה יגידו הורייך. המשפחה שלי לא ותיקה בארץ כמו שלכם, אבל את מוצאת חן בעיניי מאוד והייתי רוצה שנקים יחד משפחה". 

דונה הביטה בעיניו הרגישות של הגבר האצילי שקשרה עמו קשר, וידעה שהיא לא מתכוונת לוותר עליו. 

"אני רוצה להינשא לך. אני אדבר עם ההורים שלי וארכך אותם. הדאגה הזאת היא עליי", השיבה.  

למחרת התעוררה דונה השכם בבוקר, נרגשת ומתוחה. היא קמה, הכינה לאמה מעמולים מעשי ידיה וחיכתה לרגע שבו יצאו אחיה הצעירים לבית–הספר והיא תוכל להכין קפה ולשבת איתה בשקט. דונה כיבדה והעריכה את אמה, וגם הכירה את ההחלטיות שלה ואת דעותיה הנחרצות. היא ידעה שהשיחה לא תהיה קלה וכי יהיה עליה לשכנע את שמחה לסמוך בפעם הזו על תחושת הבטן שלה, של בתה. 

"אמא, זאקי מוצא חן בעיניי", אמרה כשישבו השתיים סוף-סוף ביחד במטבח, "הוא אדם טוב-לב, אחראי וחרוץ ונעים לי בחברתו. אני מעריכה את הרצון שלכם להגן ולשמור עליי. אבל ממך ומאבא וגם מסבתא תמו למדתי שחשוב לתת מקום ללב, למה שהוא מרגיש. אני יודעת בלב שלי שהבחירה בזאקי היא הבחירה הנכונה, בעזרת השם". 

לאורך השיחה  הארוכה עיניה של שמחה התרככו. היא הקשיבה למילים של דונה וראתה את החוכמה והתבונה שהשתקפו מעיניה. חששותיה התמוססו.  

"באשר תלכי, דונה יקרה שלי – א-לוהים איתך".  

דונה חיבקה את אמה ודמעות אושר זלגו על לחייה, "תודה, אמא", לחשה. 

*** 

השנים חלפו. דונה וזאקי ביססו בחיפה את ביתם, שבו גידלו אחד-עשר ילדים אהובים.  

כמידי שבוע, דונה עמלה על תבשילי השבת והבית התמלא בניחוחות עשירים.  

"השבת" – הכריזה באוזני ילדיה – "אני מכינה קציצות דגים שלמדתי מהשכנה שעברה לגור בדירה ממול".  

"את יכולה ללמד אותה לבשל. את מבשלת הכי טעים בארץ", הכריזה ליאורה, אבל דונה חייכה ואמרה: "אל תחשבו שמה שיש לנו הוא הדבר היחיד שקיים ושהוא תמיד הטוב ביותר. בכל עדה, בכל קהילה וגם בכל אדם, יש טעם מיוחד שכדאי להכיר".  

כשחזרו המתפללים מבית–הכנסת, היה השולחן עמוס בכל טוב. דונה הקפידה, כבכל ליל שבת, לפתוח בעצמה את הדלת לזאקי. רגע לפני שפתחה, יישרה את שמלתה ומיששה את שערה כדי לוודא שהפרח ששזרה בו נשאר במקומו.  

"שבת שלום, רוחי", קיבלה את פניו והוא נשק לה בחום.  

"כמו זוג צעיר", צחקו הילדים. 

דונה הניחה על השולחן את הלחם הטרי שנאפה לכבוד השבת וכולם נאספו. 

הסעודה החלה. תבשילים וסלטים כמספר הילדים הוגשו אל השולחן, לכל ילד המאכל המיוחד שלו. דונה הגישה את מגש הדגים העמוס לזאקי, "קוראים לזה 'גפילטע פיש', דג ממולא".  

"אלוהים בירך אותך דונה", אמר כשהוא מתענג על המאכל החדש, "כל תבשיל שאת עושה, גן עדן. יש תבלין קסם בכל אצבע ואצבע שאת מבשלת איתה".  

בין המנות זאקי פיזם שירי שבת והילדים הצטרפו. לפתע, נשמעה דפיקה בדלת ובפתח עמד שלום, חברו של בנם אליהו.  

"שבת שלום. סליחה. אני רואה שאתם עוד אוכלים", אמר במבוכה ועמד לסוב על עקביו.  

"שבת שלום, שבת שלום! בוא, שב איתנו", השיבה דונה ומיד הניחה צלחת וסכו"ם נוספים על השולחן, "לכל משפחה יש קצב אחר".  

היה זה אירוע כמעט שגרתי. בכל שבת ואף בכל יום חול, הגיעו אורחים לבית. 

"אכלתי כבר בבית", ניסה שלום למחות, אבל אליהו כבר העמיס על צלחת חברו מכל טוב, "אוכל כזה לא אכלת בחיים!"  

"אלה קציצות דגים מרוקאיות שסבתא שלי הכינה כל שבת", הסבירה דונה, "ולזה קוראים 'גפילטע פיש', קציצות דגים של האשכנזים".  

שלום חייך בהתפעלות, "שולחן השבת שלכם ממש קיבוץ גלויות".  

"אמא, איך זה באמת שאצלנו יש תבשילים מכל העדות?" שאלה אסתר.  

דונה שתקה לרגע ונראה היה שהיא חולמת. 

"כשאבא ואני החלטנו להתחתן למרות שאבא נחשב אז עולה חדש מכורדיסטן ואני דור שמיני בארץ, החלטתי שהבית שלנו יהיה פתוח לכל העדות וכל הגוונים. התחלתי להכניס כל תבשיל שפגשתי, ובלי עין הרע, הרבה עולים לארץ ובכל פעם שמגיעים לכאן שכנים חדשים, יש גם טעמים חדשים". 

ודונה פנתה לשלום ואמרה לו, "יש פה על השולחן תבשיל לכל ילד, בשבת הבאה יהיה גם תבשיל במיוחד בשבילך".