ספרנצה (תקווה) ברוך

ספרנצה (תקווה) ברוך לבית צ'זאנה, נולדה בשבת י"ד סיוון תרע"א (10.6.1911) להוריה יעקובו ורוזה (חזקיה) באיסטנבול שבתורכיה. משפחתה הייתה אמידה, משכילה ומסורתית. אביה היה בנקאי. בילדותה עברה המשפחה לג'נובה שבאיטליה – שם נולד אחיה, רודי. כשהייתה ספרנצה בת תשע, עזבה אמה את הבית וניתקה את הקשר עם המשפחה. נונה ספרנצה, אימו של אביה, גידלה אותה ואת אחיה והייתה לדמות המשמעותית עבורה.  

ספרנצה, שכונתה בפי רבים סְפֶּרָה (Spera), רכשה השכלה ולמדה ראיית חשבון ולימודי נוטריון. 

בשנת תרצ"א (1931) הכיר אביה סוחר ורוקח בשם סמואל ברוך, שהגיע מבולגריה לרגל עסקיו הרבים. הוא ערך היכרות בינו לספרנצה, והשניים התאהבו ונישאו. אהבתם הגדולה נמשכה לאורך כל שנות נישואיהם. ספרנצה עברה עם סמואל לסופיה בירת בולגריה, והם התגוררו ליד הוריו. חמותה מרים הייתה אשת חסד, וממנה למדו ילדיה נתינה וצדקה. היא נהגה לשלוח אותם לבית הספר כשתמיד נמצא בתיקם כריך נוסף, עבור מי שאין לו. ספרנצה נקשרה לחמותה, למדה ממנה רבות, ואימצה את סגנון החיים, האוכל והמנהגים הבולגריים. ספרנצה סייעה לבעלה בניהול הכספים בבית המרקחת, העסקים שלהם פרחו, והם התבססו כלכלית. סמואל, שכונה סמי, הפך לדמות מפתח בקהילה היהודית של סופיה. הוא גם תמך כלכלית בהוריו ואחיו.  

משפחתה של ספרנצה חיה חיים מלאי תרבות, בילויים וטיולים, לצד הורי בעלה. ספרנצה הקפידה על הנחלת המסורת היהודית בבית ועל דיני הכשרות. היא שמרה על קשר עם אביה ואחיה והשתדלה לעמוד בקשר גם עם אמה רוזי ועם בתה – אחותה של ספרנצה – מנישואיה השניים. 

בנם הראשון של ספרנצה וסמי נפטר בגיל צעיר. בתרצ"ג (1933) נולדה לזוג בת ונקראה מרים, על שם אמו של סמואל. בי"ז באלול תרצ"ט (1 בספטמבר 1939) – יום פרוץ מלחמת העולם השנייה, נולדה לה בת שנייה ונקראה בשם רוזי, על שם אמה של ספרנצה. 

במלחמת העולם השנייה היה השלטון בבולגריה פרו־פאשיסטי ואנטישמי, ועמד בברית עם גרמניה הנאצית. באחד הימים הותקפו סמואל ובתו מרים בדרכם לבית המרקחת המשפחתי. הוא נחטף, ובתו נותרה לבדה וחזרה לביתה בהלם. סמואל עונה והוכה בתואנות של חשד לריגול, ושב לביתו חבול לאחר ארבעה ימים. לאחר שובו הוגלתה המשפחה מעיר הבירה סופיה לקיוסטנדיל, העיירה שממנה הגיעה משפחתו של סמואל לסופיה. רכושה הרב הוחרם, ובידיהם של בני הזוג נותרו מטילי זהב ספורים, שהצליחו להבריח עמם ולהסתירם. במהלך המלחמה נדרשו ספרנצה ומשפחתה לעטות טלאי צהוב וחוו גילויי אנטישמיות רבים. 

בקיוסטנדיל מונה סמואל לרוקח מטעם המדינה, וקיבל משכורת ובית למשפחתו. פרנסת המשפחה בעיירה הייתה בדוחק, וכדי לעזור בפרנסה החלה ספרנצה לייצר סבונים ולמוכרם, והבת מרים עבדה כשמרטפית. למרות הקושי הכלכלי, שכרו ספרנצה ובעלה מורה פרטי לעברית שילמד את בתם מרים עברית.  

באחד הימים שב סמואל הביתה במפתיע בצהרי היום וביקש מאשתו להביא לו בדחיפות מטיל זהב אחד, בלי להסביר מדוע. ספרנצה הבינה שדבר חשוב עומד על הפרק והוציאה עבורו את המטיל ממחבואו. סמואל הסתיר את המטיל ורץ בבהילות להודיע לאחיו באמצעות הטלגרף, שהצריך תשלום שוחד למפעילו לשם כך, על שליחתם המתוכננת של יהודי סופיה ברכבות אל המחנות. האח העביר הודעה זו לשאר חברי הקהילה בסופיה. התברר כי מושל המחוז, שכילד קיבל מסמי כריכים בבית הספר, הזהיר את סמי וזירז אותו להציל את משפחתו. ספרנצה עמדה לצד בעלה בהתגייסות להצלת קהילת יהודי סופיה כולה. המאמצים אכן הועילו, וכך ניצלו בני המשפחה ועוד יהודים רבים מהקהילה. 

בשנת תש"ה, בסוף שנת 1944, לאחר שחרור בולגריה בידי ברית המועצות, חזרו בני המשפחה לבירה סופיה במגמה לעלות לישראל. הם החביאו את הזהב שנותר בחזקתם ברגלי אחד השולחנות, סמי רכש כינור יקר מאוד במטרה למכור אותו בארץ – ואת הציוד כולו שלחו לארץ ישראל. המשפחה יצאה במסע לישראל ברכבת. במהלך עצירה בטורקיה התרחש ניסיון התנקשות קשה בסמי. היותו בעבר איש עסקים מצליח וידוע בעל שם בין־לאומי עוררה לעתים את קנאתם של שונאי יהודים. כשישבו לאכול במסעדה קיבלה בתו מרים מנה מלאה שברי זכוכית, שהתברר כי הייתה מיועדת לסמי במטרה להורגו. בני המשפחה הגיעו לארץ בשנת תש"ה (1945).  

המשפחה התיישבה בשכונת פרדס כ"ץ. הארגזים ובהם מטילי הזהב והחפצים היקרים הגיעו ללא תכולתם, והתברר כי כל רכושם נגזל בדרכו לארץ. בלית ברירה בנו ספרנצה וסמואל צריף קטן מהארגזים הריקים. לפרנסתם ניקתה ספרנצה בתים, וסמי שכר בית מרקחת בדמי מפתח בשכונת התקווה ועבד עבור בעליו. למרות זאת, לא הצליחו השניים לפרנס את עצמם ואת בנותיהם, וכעבור שנה החליטו לשוב לבולגריה. בשובם גילו כי ביתם ובית המרקחת שלהם הולאמו בידי הקומוניסטים, ששלטו במדינה. ספרנצה וסמואל הבינו לפיכך כי מקומם בארץ ישראל. ספרנצה רכשה פסנתרים בכסף שנותר בבולגריה כדי שתוכל להעבירם לישראל למרות האיסור להוציא כסף מבולגריה. 

מהרווח ממכירת הפסנתרים שכרו בני הזוג בשנת תש"ט (1949) דירה בבני ברק ובית מרקחת – ברחוב האצ"ל בשכונת התקווה. סמואל עסק בייצור התרופות, וספרנצה ניהלה את הכספים ואת הקשר עם לקוחות בית המרקחת. ללקוחות שלא היה בידם לשלם עבור התרופות – והיו לא מעטים כאלה בשכונה – נתנה את התרופות בחינם. גם פריצות רבות לבית המרקחת וגנבות ממנו לא שינו את גישתה החיובית והנדיבה של ספרנצה ללקוחות ולתושבים. במקביל לעבודה עסקה ספרנצה בגידול הבנות ובחינוכן. היא הייתה ידועה בהכנסת האורחים שלה, בנכונותה לסייע לכל הזקוק לכך ובמאכליה הרבים, שלמדה להכין בבולגריה ובאיטליה.  

בשנת תש"י (1950) עברה המשפחה לדירת שלושה חדרים ברחוב נתן החכם בתל אביב. הזוג המשיך להפעיל את בית המרקחת בשכונת התקווה. בשנים הבאות נישאו בנותיה של ספרנצה, ובתקופה שלאחר נישואיהן, במיוחד במהלך לימודיהן באוניברסיטה, התגוררו בביתה עם בני זוגן. היא הקפידה לשמור על קשרים חמים עם כל בני ובנות המשפחה מהארץ ומחו"ל. ספרנצה אף ניסתה לחדש את הקשר עם אמה רוזי, והאם אכן נעתרה להגיע לביקור.  

ספרנצה אירחה בביתה לאורך שנתיים את אחיה רודי, שהגיע לארץ בשנת תש"ך (1960), יחד עם אשתו היוונייה וילדיו. בדירה הקטנה הצטופפו שמונה נפשות. בסופו של דבר, בשל הלחץ הכלכלי וחוסר הנוחות, עזבו אחיה ואשתו חזרה ליוון. 

ספרנצה היתה סבתא פעילה ומעורבת מאד בחיי נכדיה, היא שמרה עליהם באופן קבוע אחרי הצהרים כשהוריהם עבדו. הם נלוו אליה לעבודתה בבית המרקחת, לנסיעות ולביקורים של בני משפחה וגם לספרייה של שגרירות איטליה בתל אביב – שם שאלה ספרים באיטלקית לעצמה וגם עבורם. 

בשנת תש"ל (1970) נפטר סמואל. למרות אבלה הרב המשיכה ספרנצה לטפל בבנותיה ובנכדים ועודדה את בנותיה לרכוש השכלה ולהתקדם. בשנת תשל"ג (1973) נסעה הבת רוזי עם משפחתה ללימודים בשיקגו. לאחר שנה ביקשה הבת מאמה שתסייע לה בטיפול במשפחתה. ספרנצה בת ה־63 נעתרה וטסה לבדה לשיקגו. היא ניהלה את משק הבית של בתה וסייעה בגידול הנכדות. בבקרים, עבדה כמטפלת לתינוק של אחת מתושבות השכונה. 

ספרנצה נהנתה מהשהות בארץ חדשה, היא סיירה באזור המגורים של בתה והצטרפה לנסיעות וטיולי מחנאות של המשפחה. 

לאחר שנתיים בארצות הברית שבה ספרנצה לארץ עם שתי נכדותיה, כשבתה רוזי ובעלה נשארים לסיים את עיסוקיהם בארצות הברית. הנכדות חיו אִתה בתל אביב במשך כחצי שנה, וספרנצה דאגה לכל צרכיהן בתהליך הקליטה המחודשת בארץ.  

בראשית שנות התשעים עברה ספרנצה רצף של אירועים מוחיים, שריתקו אותה לכיסא גלגלים ופגעו ביכולת הדיבור שלה. אם בעבר הייתה דמות פעילה, דומיננטית ותומכת, כעת היה בכוחה רק להנהן ולהפגין מעט רגשות והבעות. בתה מרים, שהייתה במקצועה ציירת ומורה לאמנות, עודדה אותה לצייר על מנת להביע את עצמה. ציורים אלו נשמרו, יחד עם רהיטים מביתה של ספרנצה, אצל נכדהּ טל אור, בנה של מרים. 

ספרנצה עברה לחיות בביתה של רוזי בתה, שהייתה רוקחת, והשתדלה להעניק לה את הטיפול התומך ביותר. בנותיה שכרו מטפלת דוברת בולגרית שתטפל בה. מצבה של ספרנצה החמיר עם השנים, עד לפטירתה בט"ז באב תשנ"ה (12.8.1995) בביתה של רוזי. 

אספרנצה

ספרנצה 

ככל שאני מתבונן בה יותר אני מבין פחות. הנה אני, מותש וחרד, והנה היא – שעברה איתי את כל תלאות הדרך ואת התלאות שקדמו ליציאה לדרך – יושבת עם הבנות, כולה חיוכים, משחקת איתן ושרה להן שירים באיטלקית. 

אני יודע שאני צריך לקום מגדר האבנים הזו ולהתחיל לפעול, לעשות משהו, אבל אני לא יודע מהיכן להביא את הכוח לשם כך. אני עוצם מעט את עיניי, נותן לשמש לרכך ולנחם את הגוף, ומקשיב לשיריה ולפטפוט הבנות. אולי משם אאסוף שוב כוחות. 

"סמי, סמי", אני שומע לחישה עדינה. אני פוקח עיניים ורואה מולי את פניה האהובות של אשתי. כמה התבגרו פניה של ספרה שלי, כמה רזתה. המלחמה שינתה את כולם. חלק מהאנשים היא שינתה גם מבפנים אבל אותה שינתה המלחמה רק מבחוץ.  

החיים שלנו בבולגריה היו טובים, אבל הדברים השתנו בבת אחת. לא היינו מאמינים שכל-כך בקלות השלטון שם ייכנע לתכתיבים של הצבא הגרמני, אך זה מה שקרה. בלי הכנה, נאלצנו לוותר על חיי העושר והמותרות שהורגלנו בהם, ואז התגלו הכוחות שלה, האומץ, התושייה, ונצצו כאבן יקרה. בתקופת הרדיפות והפחד, בזמן המעצר שלי כשספרה והבנות נותרו לבדן עם הדאגה האיומה ואחר-כך בחודשי הגלות מהבית, ירד מאורחות חיינו כל ה"שומן", כל מה שהיה עודף. מאז, רואים רק את העצם: עצם האכפתיות, עצם הנתינה, עצם הרוח היכולה להתעלות מעל החומר. אבל עכשיו, הרוח צריכה להתעלות עוד יותר. חומר כבר אין. הכול נגזל.  

"סמי, הבנות רעבות. אני רוצה לפתוח את קופסת העוגיות שהבאנו. אין משהו אחר. תצטרף אלינו?"  

אני קם, מנער מעט את בגדיי מהאבק ומתקרב לשולחן שספרה אלתרה מארגז הפוך. את השולחן היא הניחה ליד ספסל, מאולתר גם הוא, מארגז אחר. על "הספסל" היא פרשה שמיכה עבה, שיהיה רך, אפילו כשאנחנו נמצאים כאן בחוסר כול ולא יודעים לאן מועדות פנינו. 

אני מעביר את ידי על השולחן והספסל, "רעיון טוב, יקרה. אלו קרשים חזקים, קניתי את הארגזים החזקים ביותר שיש והם החזיקו מעמד יפה בטלטלות המסע". 

ובאמת, הארגזים נותרו שלמים לגמרי לאורך כל הנסיעה. עברו את החלפת הרכבות בין תורכיה, סוריה ולבנון ועד שהגענו לארץ-ישראל, את הפריקה והטעינה במלונות דרכים במקומות השונים, את בדיקות המכס… ואת הגזל. תכולתם לא החזיקה מעמד – מישהו, או אולי, אנשים רבים, חמדו אותה. הכינור היקר שקניתי כהשקעה בכסף שנותר לנו – סטראדיוואריוס מקורי! – איננו. הרהיטים שארזנו – אינם. וכך גם הבגדים, המיטות, כלי המטבח והסרוויס היקר שהיה שייך לאמא שלי והיא נתנה לנו אותו כשהתחתנו כיוון שאהבה כל-כך את ספרה. 

"הארגזים נשארו, אז נשתמש בהם עכשיו למה שאפשר", ספרה מחייכת אליי חיוך קצת עצוב, קצת עייף, ובעיקר מלא בטוב-לב ותקווה. 

"רוזי, מרים, בואו, יש לי משהו להראות לכן", היא קוראת והבנות מגיעות בריצה, למשמע קולה. 

"אמנם הארגזים הגיעו ריקים. אבל דבר אחד הגיע בכל זאת. הדבר שבו ארזתי את אהבתי לכן ולאבא הגיע בשלום".  

ספרה מוציאה את קופסת העוגיות שלה. העוגיות שהכינה יום לפני שיצאנו לדרך. כשנכנסתי הביתה באותו יום והרחתי את ריח האפייה צחקתי לה, מה דחוף כעת – רגע לפני הנסיעה כשכל-כך הרבה הכנות עוד לפנינו – לאפות עוגיות? יש לנו די אוכל לדרך. אבל אספרנצה הסבירה לי, "אני לא יודעת מה התנאים שם, בארץ ישראל. גם כשהוגלינו מסופיה דבר ראשון בבית החדש אפיתי עוגיות. וככה גם עכשיו. אני רוצה שלילדות יהיה טעם של בית כשנגיע. שיהיה לנו מתוק". 

עכשיו, לאחר שהשלמנו את המסע, ספרה פותחת את הקופסה והחיוך נמחק מפניה. אני רואה שהיא מתאמצת לא לבכות מול הבנות ולוקח מידיה את הקופסה. טעם מר של עלבון וכאב ממלא את פי במקום טעמו של הבית השמח שהיה לנו. 

פתק. 

פתק עלוב וריח של עוגיות.  

פתק עלוב ומעליב ובו נכתב בתורכית, "העוגיות היו טעימות". 

בפינות הקופסה עוד נותרו כמה פירורים.  

"ארורים", אני פולט בזעם. דמעות של אכזבה מתחילות לזלוג על פניה של רוזי ואני מלטף את פניה. מרים לוקחת את הפתק מידי ומביטה בתמיהה. היא כבר יודעת לקרוא גם אותיות לטיניות ומפענחת לאיטה את המילים, אבל את הציניות והרוע שבהן אינה יכולה להשיג.  

"אבא, למה כתבו ככה?" מרים שואלת בפנים מתוחות. 

"כנראה שפקידי המכס חשבו שהכנתי להם את העוגיות וכתבו פתק תודה כי שמחו בעוגיות האלו", ספרה מזדרזת לענות. 

אני מביט בה בהפתעה, אבל מרים ממשיכה להקשות, "מה זאת אומרת חשבו? הם לקחו משהו בלי רשות! זה אסור!"  

ספרה מהססת הפעם לרגע ואני עונה במקומה, "מרים, יש אנשים שאמא שלהם לא חינכה אותם כמו שאמא שלך מחנכת אותך. יש אנשים שלא יודעים שאסור לקחת דברים. אנחנו לא כאלה".  

"בטח," מצייצת רוזי שיושבת בחיקי כדי להתנחם על האכזבה מאובדן העוגיות, "אנחנו לא לוקחים, אנחנו תמיד נותנים". היא מדגישה כל-כך את המילה האחרונה עד שכולנו מחייכים.  

"נכון, אהובה שלי", ספרה אומרת ומוסיפה כממתיקת סוד, "אתן יודעות ממי למדנו להיות כאלו, לא לוקחים אלא נותנים?" הבנות מקשיבות ברוב קשב, "אתן מכירות את הסיפור על סבתא מרים שלכן? שבשמה, מרים, קראנו גם לך?" 

ניצוץ של גאווה נדלק בעיניים של מרים ושתי הבנות זוקפות את אזניהן, מריחות שסיפור טוב עומד להחליף את העוגיות. גם סיפור טוב נותן הרגשה של בית.  

אני נשען לאחור, מקשיב לסיפורה של אשתי על אימי ומהרהר על הדמיון ביניהן, על אהבתי הגדולה וגאוותי הגדולה בשתי הנשים הללו.  

"כשאבא היה ילד, כשכל הדודים והדודות שלכן היו ילדים, אמא שלהם, סבתא מרים, הייתה שולחת אותם לבית-הספר. כמו כל הילדים בעיר. וכמו כל הילדים בעיר, גם הם הביאו עמם סנדוויצ'ים. בעצם, לא בדיוק כמו כל הילדים. היו ילדים בכיתה שלא תמיד היה להם אוכל, שהמשפחות שלהן לא תמיד יכלו לשלוח איתם סנדוויץ'. הילדים האלו באו רעבים לבית הספר והיה להם קשה להתרכז בלימודים.  

"ומה סבתא שלך הייתה עושה, מרים? עם כל ילד שלה היא שלחה שני סנדוויצ'ים. אחד בשבילו ואחד בשביל ילד שאין לו".  

"אבל לאבא יש הרבה אחים ואחיות, זה המון סנדוויצ'ים להכין!" מתרשמת מרים. 

כולנו צוחקים. "נכון", אספרנצה עונה לה, "היא עבדה קשה כדי לעזור לחברים. לפעמים, כשגם בבית לא היה מספיק לכולם, אבא והאחים שלו היו לוקחים סנדוויץ' אחד ומחלקים אותו חצי להם – וחצי לילדים אחרים. כך סבתא שלכן לימדה את כולם, לשים לב למי שאין לו ולעזור".  

"איך אמרת את זה קודם, רוזי? 'אנחנו תמיד נותנים', אני מנסה לחקות את קולה במדויק ושוב אנחנו צוחקים. 

אני מסתכל באשתי ובבנותיי ושוכח מעט את האכזבה והייאוש שתקפו אותי קודם. עכשיו אני רוצה לשמח את ספרה, "הנה העוגיות שלך המתיקו לנו את הערב בכל זאת, גם אם לא בדיוק כמו שתכננת". 

היא מחייכת ואני מתחיל למצוא כוחות חדשים.  

"סמי, חשבתי, אולי נצליח לבנות מהארגזים צריף קטן לגור בו? זה מה שנשאר לנו", מציעה ספרה. 

אני מסתכל על הארגזים. הם עשויים עץ חזק ויש מהם הרבה. כשיצאנו לדרך, חשבנו שנשכור לנו דירה קטנה בארץ-ישראל, אבל עכשיו כשכל הכסף אבד, אנחנו צריכים מקום לגור בו עד שאמצא עבודה. 

"את צודקת", אני משיב לה, "נשתמש בקרשים הללו לבנות לנו בית. בלי כל מה שארזנו בהם אין לנו דרך לקנות כרגע את מה שצריך. הארגזים יהיו לנו בית ורהיטים".  

"בואו, בנות", אני אומר להן, "נתחיל לבנות בית. אמא כבר בנתה לנו שולחן וספה".  

שעות ארוכות אני מנסה את כוחי בבנייה מאולתרת. ארגז-ארגז אני מפרק לקרשיו, מוציא מהם בעדינות את המסמרים כדי שלא יתעקמו ומעמיד את הקרשים זה על גבי זה. הבנות מסייעות לי כמיטב יכולתן, הן מוצאות אבן שתוכל לשמש כפטיש ומחזיקות את הקרשים בזמן שאני מחבר אותם. בינתיים, ספרה הולכת לחפש מכולת מקומית כדי לקנות בהקפה לחם או ירקות, משהו הרי צריך לאכול. כשהיא שבה אלינו, היא קוראת לבנות לארוחת הערב המאולתרת ואני ממהר לסיים את העבודה בעזרתה לפני שהחושך ירד. עד שמגיע הלילה, יש לנו חדר קטן, עשוי מקרשים.  

אנחנו מרדימים את מרים ורוזי בתוכו, בתוך הבית החדש שלנו, על השמיכה שהורדנו מהספסל, ומכסים אותן במעילים שלנו.  

לפני שגם אנחנו הולכים לישון, שעונים על ארגז נוסף, ספרה ואני מתבוננים בשמים החשוכים ובמעט הכוכבים הנוצצים בהם.  

"סמי, תראה כמה יופי. נעים לדעת שהמסע מאחורינו. שהגענו," היא אומרת. 

אני מתבונן בה שוב, לחייה שקועות וגופה שדוף. אבל יופייה עדיין שם בעיניה העמוקות והזוהרות. אני יודע שהאהבה שאספרנצה השקיעה בעוגיות, גם אם אינן, האהבה שהיא משקיעה בכל דבר, תחזיק אותנו באשר נלך. ביחד נקים בית חדש. אני מאמץ אותה חזק לליבי.  

"כשנעבור לגור בבית עם חשמל ויהיה לנו קצת כסף, נקנה מיד תנור אפייה כדי שתוכלי לאפות שוב ולשמח את הילדות ואת כל האורחים שנזמין", אני מבטיח לה. 

"אני מחכה לזה", היא עונה, "יהיה טוב להיות בבית משלנו, וכמו שרוזי אמרה, לתת". בחושך אני שומע שהיא מחייכת.