אסתר דחבש לבית נגר נולדה בשם שמעה בחורף של שנת תרצ"ג (1933), סמוך לחג הפורים, בכפר תעיז, פרבר של צנעא, בירת תימן. היא הייתה בת יחידה להוריה, הרב סאלם (שלום) וזיהרה (שרה) נגר, ונולדה לאחר זמן רב של המתנה. שמעה נקראה על-שם בתו של רבי שלום שבזי.
אביה, הרב סאלם, היה רב, מוהל, מסדר קידושין, שוחט ונגר. רב אהוב ומקובל על הקהילה. אמה של שמעה, זיהרה, הייתה אשת חסד מובהקת, אשר סייעה לאנשים בבעיות רפואיות וכאבים שונים באמצעות עיסוי. שני ההורים הרבו לעזור ללא תשלום לאחרים, ומהם ספגה שמעה את גמילות החסדים.
בשנת תש"ה (1945) החליטו הוריה של שמעה לעלות לישראל. הם יצאו למסע לעיר הנמל עדן, אשר ממנה יכלו לטוס לישראל. כשהגיעו לעדן, פנו לחצר בית-כנסת וחיכו שיגיעו מתפללים שיסייעו להם להתמקם. ואכן, לבית-הכנסת הגיע עוואד דחבש, שהיה דמות מרכזית בקהילה היהודית של עדן, פליט לשעבר שבנה את עצמו, התעשר, ונעשה לנדבן. דחבש שיכן את משפחת נגר וסייע לה.
בנו הגדול של עוואד דחבש היה חיים, נער בן 15. חיים התקרב לשמעה והחל ללמד אותה אנגלית. היא מצאה חן בעיניו מאוד והוא ביקש לשאת אותה לאישה. אביו הסתייג מאפשרות זו וניסה לשכנעו להתחתן עם אחת מבנות המקום, עדן, שכן אלו נחשבו למיוחסות יותר. אולם חיים הצעיר היה נחוש בדעתו. כשנה אחר-כך, בשנת תש"ו (1945), כאשר חיים היה בן 16 ושמעה בת 12, נישאו השניים.
הוריה של שמעה עלו לישראל, והזוג הצעיר נשאר בעדן עם משפחתו של חיים. לאחר קום מדינת ישראל, בשנת תש"ח, החלו תושבים במקום פורעים ביהודי עדן. מכר ערבי שנעזר פעם כלכלית במשפחת דחבש סייע לבני המשפחה לברוח, והם נמלטו למחנה מעבר.
בשנת תש"ט (1949) עלו שמעה וחיים לישראל ביחד עם משפחת דחבש. שמעה שינתה את שמה לאסתר, שם שנבחר בשל הקרבה של יום הולדתה לחג הפורים. הם הגיעו למעברת עין-שמר ומשם לקחה אותם מזל, אחותו של חיים, לשכונת שייח' מוניס (רמת אביב של היום).
הדירה של מזל הייתה צפופה. אסתר וחיים התגוררו בה ביחד עם המשפחה המורחבת, שכללה מלבד האחות, בעלה ושבעת ילדיהם, גם את הוריו של חיים ושני אחים נוספים שלו. אסתר וחיים ישנו במטבח, על מיטה מתקפלת.
באלול תש"י (1950) נולד עובדיה, בנם הראשון של אסתר וחיים. בעקבות הלידה, הם היו זכאים לדירה ועברו לשיכון העולים בשכונת ביצרון שבתל-אביב. גם שם התגוררו עם משפחתו של חיים, אך הצפיפות הייתה פחותה. לאחר לידתו של עובדיה, נולדו לאסתר וחיים שני ילדים נוספים, יאיר ואילנה.
הקושי היה רב והפרנסה בדוחק. חיים, שגדל כבן תפנוקים למשפחה עשירה, נאלץ לעבוד כפועל בניין, והדבר היה קשה לו מאוד. אסתר ניהלה את הבית. בתקציב אפסי, הכינה את האוכל לכל בני הבית. הוריה של אסתר, שעלו לפניה, גרו ביבנה, אביה שימש במקום כרב ואמה עסקה במשק בית. אחת לכמה זמן הייתה האם מגיעה לתל-אביב במיוחד עם עופות ששחט אביה, כדי לסייע לאסתר.
אסתר החליטה שעליה לצאת לעבודה. לא הייתה לה הכשרה כלשהי מלבד ניסיונה בניקיון, בבישול ובטיפול בילדים. בשנת 1975 (תשל"ו) מצאה עבודה כמנקה בבית-ספר יסודי בתל-אביב, 'בלוך', שבנה הבכור עצמו למד בו. למרות העוני, כבר בתקופה זו החלה אסתר לארח בבית בשבתות ובחגים ילדים יתומים.
מצבם של הוריה ביבנה התדרדר, האב התעוור והטיפול בו היה קשה לאם. אסתר החליטה לעבור להתגורר בסמוך להוריה כדי לסייע להם. בשנת תשכ"ה (1965) עברה משפחת דחבש מתל-אביב ליבנה, שהייתה עיר קטנה. ביבנה נולד בנם הרביעי, שלום, שנקרא על-שם אחיו של חיים שנהרג במלחמת ההתשה. אסתר החלה לעבוד כסייעת בגני ילדים, הפכה לפעילה בנעמ"ת ואימצה בנות שירות לאומי מיבנה.
בשנת תשל"ז (1977), החל לפעול 'מפעל הזנה' – פרויקט של ארוחות צוהריים חמות לילדים בבתי-הספר. אסתר ניהלה את המטבח בבית-הספר ע"ש גינסבורג ביבנה והייתה אחראית על עובדות המטבח האחרות. היא בישלה בסירים גדולים אוכל לכל ילדי בית-הספר. התשלום תמורת הארוחות היה סמלי, אך לא לכל המשפחות הייתה אפשרות לשלמו, ואסתר נהגה לבקש שהילדים שמשפחותיהם לא עמדו בתשלום, יבואו לסייע לה במטבח. שם האכילה אותם היטב. היא פנתה לארגון 'בני ברית', ארגון צדקה יהודי בין-לאומי, וביקשה כי הארגון יקים סניף ביבנה. במקביל לכל פועלה, המשיכה אסתר לטפל בשני הוריה, באביה העיוור ובאמה, שעברה אירוע מוחי.
אסתר עבדה קשה. היא נהגה לקום בארבע בבוקר ולשוב הביתה בעשר בלילה או בחצות. היא פעלה גם מחוץ לבית-התמחוי. בין היתר, בליווי משפחות נזקקות, סיעוד חולים וקשישים, הדרכת אימהות חד-הוריות וסיוע בעריכת שמחות למשפחות נזקקות. היא הייתה שותפה להקמת פרויקט קהילתי למען חולי הנפש ביבנה באמצעות עמותת 'אנוש' וחברה בעמותות שונות: העמותה לשיקום האסיר, העמותה לחברה וטיפוח מורשת תימן והעמותה למען הקשיש.
בשנת תשנ"א (1991) יצאה אסתר לגמלאות. עם צאתה, החליטה להרחיב את מטבח הבית כדי לבשל למשפחות במצוקה. היא הכירה היטב את יבנה וידעה מי הן המשפחות הנזקקות. גם למשפחות אבלים נהגה לשלוח אוכל. היא החלה לבשל מתוך האוכל שהיה זמין מתחת לידיה, במטבח שלה, אך השמועה על פרויקט ההזנה הפרטי שלה התפשטה, ואנשים החלו לתרום לו.
הפרויקט התרחב. אסתר החלה לאגור אצלה בחצר רהיטים, מוצרי חשמל ובגדים, ולחלקם. הבית היה פתוח לכול ותמיד הייתה בו המולה של עשייה ושל אנשים, מתנדבים ונזקקים כאחד. אסתר נתנה לכולם והיטיבה גם לגייס אחרים למפעליה. כשהביקוש עלה מעבר ליכולת לספקו, היא פנתה למפעל אורבוטק וביקשה כי את המנות הנותרות בסיום ארוחת הצהרים של העובדים יעבירו למטבחה. גם מבסיס פלמחים הקרוב הגיעו מנות. נהג עובד העירייה שגייסה היה מעביר את המנות לאחר תום יום העבודה. אסתר רתמה מכרים למלאכות האריזה והחלוקה, וגם את בני משפחתה גייסה בנחישות ובאמונה שהנתינה חשובה מכול וראוי כי כל משפחתה תסייע בכך. כל הבית נמלא בתכונה וסבב סביב פעילויותיה של אסתר. משיצא חיים לגמלאות, לקח על עצמו את סידור החפצים והבגדים שהצטברו בחצרם.
המפעל שלה נודע למרחוק. בשנת תשנ"ו (1996) החליט ראש עיריית יבנה להקצות לה מקום מיוחד, בתחילה מקלט ובהמשך חלל ליד בית-הספר שבו עבדה בעבר. שם, הקימה אסתר את בית-התמחוי הראשון ביבנה. כאשר ידעה על אנשים שהתביישו להגיע למקום, שלחה אליהם שליחים שהניחו את סל המצרכים ליד ביתם, והלכו. היא נעשתה לדמות מפתח ביבנה. כולם הכירו וכיבדו אותה והזמינו אותה לשמחותיהם. בכל צעד היו אנשים עוצרים אותה ברחוב. בימי שישי היו תושבים נזקקים צובאים על דלת ביתה כדי לקבל חלות לשבת.
אסתר נעשתה לנשיאת סניף 'בני ברית' ביבנה, הסניף שהביאה להקמתו. את כל פועליה הרבים עשתה ללא ידיעת קרוא-וכתוב, אבל הדבר לא הרתיע אותה. כאשר נזקקה לעזרה פנתה לילדיה. בשנות הארבעים לחייה, הלכה לאולפן כדי ללמוד לקרוא.
אסתר זכתה בשלל תארים שניתנו לה בהוקרה על פעילותה הענפה: "עובדת מצטיינת", "מתנדבת מצטיינת", "אם השנה" ביבנה ו-"אחות מצטיינת", שניתן לה מטעם לשכת 'בני ברית'. בשנת תשנ"ד (1993) זכתה ב"אות הנשיא למתנדב". את האות קיבלה מידיו של נשיא המדינה באותו הזמן, עזר וייצמן, בטקס ארצי שנערך בעיר כרמיאל.
בשנת תשס"ז (2007) נפטר חיים דחבש, בעלה. באותה העת החלו להתגלות באסתר סימנים למחלת האלצהיימר. המחלה האטה את פעילותה, אך בתחילה לא השביתה אותה לגמרי. כמה שנים אחר כך, רותקה למיטתה. רבים מאלו שסייעה להם בעבר באו לבקרה בשנים אלו, ומשפחתה הקפידה לחגוג בביתה את החגים, כמו בימים שכולם נאספו אליה.
אסתר דחבש נפטרה בגיל 86, בכסלו תשע"ט (2018).
כיום נקראת עמותת 'בני ברית – נתיבי השלום' בעיר יבנה על שמה של אסתר. בית התמחוי שהקימה פעיל ומסייע לנזקקים עד היום
הצלחת גדושה באורז וקציצות דגים ברוטב ולצדן סלט דלעת קישואים, אבל הילד הרזה שיושב על הכיסא ליד השולחן במטבח טועם רק מעט ומפסיק.
"תאכל, תאכל", אסתר אומרת לילד בעודה בוררת ערמה גדולה של גרגירי חומוס לפני שתעביר אותם להשריה.
הוא אוכל לרגע ושוב מפסיק. אסתר בטוחה שזה לא האוכל שלא טעים לו, כל מנה שהיא מכינה זוכה למגע של קסם, אפילו היא יודעת את זה. וזה גם לא שהוא לא רעב, היא אינה טועה במבט של ילד רעב.
שרית ויחיאל, שני הילדים האחרים שיושבים במטבח, מנגבים בפרוסת לחם את כל השאריות שנותרו בצלחת, ושלו עדיין מלאה.
"תודה, גברת אסתר", שרית ויחיאל אומרים לה כשהם מכניסים את הצלחות לכיור.
"מחר שוב", היא קוראת אחריהם כשהם יוצאים מן המטבח במרוצה.
אסתר, שרק חיכתה להזדמנות להישאר לבד עם הילד, ממתינה. עדיין לא שמעה את קולו.
"לעזור"? הוא שואל פתאום בהיסוס.
"כל הכבוד, אבל עיוני, קודם תאכל כדי שיהיה לך כוח לעזור", היא אומרת בחום וממשיכה, "אם לא תאכל, איך תוכל לגדול כמו שצריך?"
הילד מביט בה בעיניים של מי שעדיין לא ברור לו למה הוא נמצא כאן ובעיקר, של מי שעדיין לא בטוח מה מותר לו.
"אבל אמרת למורה שאני צריך לעזור", הוא מגמגם, "אני לא רוצה שהמורה תכעס עליי".
אסתר מעבירה את קערת החומוס לשולחן ומתיישבת לידו. הוא בערך בן עשר, אבל רזה כל-כך ונראה צעיר יותר. היא מניחה את ידה על כתפו. זו הפעם הראשונה שלו כאן והוא עדיין לא מכיר אותה, אבל המגע שלה מזכיר לו את הבית, והוא נרגע מעט.
"מושיקו, נכון?" היא שואלת.
"כן".
"לא ראיתי אותך בתחילת השנה".
"עברנו מבאר שבע. אבא אומר ש…ש… שאולי פה תהיה לו עבודה".
"בטח שתהיה לו", צוהלת אסתר, "משנה מקום משנה מזל, בעזרת ה'. גם לנו נהיה יותר טוב כשעברנו ליבנה. אבל יאללה, תאכל, עוד רגע נגמר הזמן".
מאז שאסתר גילתה שיש ילדים שאינם מקבלים ארוחה כי להורים שלהם אין די כסף לשלם על מפעל ההזנה, היא עוברת כל יום במסדרון בית-הספר ומחפשת אותם. את הילדים הרעבים. בעצמה נאלצה עד לא מזמן להאכיל את ילדיה כמעט יש מאין. כמו תמיד, גם היום ביקשה מהמורה שיבואו למטבח כדי לעזור לה, שם היא נותנת להם לאכול. במטבח שלה לא יישאר ילד רעב.
"תאכל?" היא שואלת.
מושיקו מהנהן.
"לא מספיק לעשות כן עם הראש", אסתר מחייכת, "אסור להתבייש כשרעבים. תאכל, שיהיה לך כוח לעזור לי".
אסתר קמה. הילד עדיין לא השתכנע, אבל היא צריכה לחזור לעבודה. היא שמה את החומוס שבררה בקערה גדולה וממלאת אותה במים. תכף יגיע יעקב שמביא את המצרכים לימים הבאים. אסתר ממהרת את תנועותיה כדי שתספיק להגיע בזמן לאטובוס הביתה, ובינתיים מציצה מזווית העין במושיקו שיושב ליד השולחן במטבח שלה, כלומר במטבח של בית-הספר שהוא בעצם המטבח שלה, רעב, מול הצלחת, ולא אוכל. מי יודע כמה זמן לא אכל ארוחה כזו. ליבה נצבט. ילד גאה, לא רוצה לקבל מתנת חינם. אבל אם אין קמח, אין תורה. היא תחפש דרך לגרום לו לאכול לפני שיחזור לשיעור ותדאג שמעכשיו יבוא לכאן כמה פעמים בשבוע.
היא שוטפת את הכלים. דלת המטבח נפתחת ברעש רב, שק תפוחי האדמה שהיה מונח לידו נקרע ותפוחי אדמה מתגלגלים לכל עבר.
"סליחה, סליחה, גברת אסתר", נשמע קול רם, "שכחתי שצריך להיזהר כאן. אין מקום לסיכה מרוב אוכל".
אל המטבח נכנסת ערמה של ארגזי קרטון גדולים, ולאחריהם נכנס יעקב. הוא גבוה ורחב כתפיים, אבל קשה לראות זאת מבעד לערמת הארגזים שהוא סוחב.
"בוקר טוב", הוא אומר, למרות שהשעה כבר שעת צהריים.
"בוקר טוב, יעקב", אומרת אסתר.
"קודם אני אפרוק, אחר כך אני ארים את מה שנפל", הנהג פורק את הארגזים ומסיט הצידה את תפוחי האדמה כדי שלא יחליק עליהם. הוא מביט במושיקו בסקרנות.
"לא ידעתי שאת גם מאכילה כאן במטבח ילדים, גברת אסתר. לפי מה מחליטים מי בא אלייך לאכול? זה עונש או פרס?"
מושיקו מתכווץ. יעקב לא מבחין בכך, אבל הדבר לא נעלם מעיניה של אסתר.
"אתה מקנא?" היא שואלת ומניחה גם בפניו צלחת גדושה, "כל יום יש אצלי ילדים שבאים לעזור, אתה מגיע אחרי שהם הולכים. אחרי שתסיים עם האוכל תכניס בבקשה את הארגזים של הירקות ישר למקרר".
הנהג מתיישב על כיסא ואוכל במהירות.
"האוכל הכי טוב שאני מכיר! אתה לא יודע איזו מבשלת הגרלתם בפיס! כל בתי-הספר האחרים יכולים לקנא בכם," הוא אומר למושיקו, שעדיין לא טעם כמעט דבר.
יעקב הנהג מסיים לאכול ומכניס את ארגזי הירקות למקרר. הוא יוצא מהמטבח וחוזר שוב אחרי כמה דקות, נושא בזרועותיו ארגזים נוספים עם ירקות ופירות, קטניות ודגנים. כל מה שאסתר הזמינה.
"אני מביא את האוכל לעוד בתי-ספר, אף אחד לא מקבל כל-כך הרבה כמו הילדים שאת מבשלת להם. איך את מצליחה להשיג את כל זה?" הוא שואל.
אסתר מחייכת ולא עונה.
"זה נראה לך הוגן, גברת אסתר, שאני צריך לסחוב כך?" הוא שואל בצחוק.
אותה שאלה בכל פעם, אבל פתאום עולה במוחה רעיון.
"מושיקו, תעזור לסחוב את האוכל שלנו? יעקב מתלונן שהוא צריך לסחוב".
יעקב מביט בה מופתע ומתכוון למחות. איך הילד הרזה הזה יסחוב ארגזים ובכלל הוא לא באמת זקוק לעזרה, אבל מושיקו כבר קפץ ממקומו.
"אולי תסדר במקרר את הדברים בזמן שאני מביא את הארגזים", מציע יעקב.
"לא, לא", אומרת אסתר, "מושיקו יסחוב ארגזים".
עשר דקות אחר כך נכנס מושיקו ובידיו שני ארגזי ענק.
"הוא התעקש לסחוב את הגדולים ביותר", נאנק הנהג, שסוחב בכל זאת כמה ארגזים יותר, "בחיי, גיברת אסתר, אני ניסיתי לתת לו את הארגז הקטן, זה של הפטרוזיליה והכוסברה. הוא לא הסכים".
"אני יכול לסחוב כמו גדול", אומר מושיקו, "אני תמיד עוזר לאמא שלי עם הקניות של שבת", קולו חסר נשימה מרוב מאמץ אבל אסתר שמה לב לעיניו הנוצצות.
"כל הכבוד, איזה כיבוד הורים", ולפני שהיא מספיקה להציע למושיקו לחזור לארוחת הצהריים, הוא נעלם בעקבות הנהג כדי להביא ארגזים נוספים. כשהם חוזרים, מושיקו ממהר להתכופף ומסדר את תפוחי האדמה שהתפזרו בסלסלה.
"זהו, גברת אסתר", מכריז יעקב, "הכול פה. הלך מהר היום בזכות העוזר החרוץ שלך", הוא מחייך אל מושיקו, ומושיקו כמו גבהה קומתו.
יעקב יוצא מהמטבח. מושיקו מתיישב על הכיסא שישב עליו קודם ומביט באסתר. האוכל בטח התקרר, היא חושבת לעצמה, אבל לא נורא, אם רק תמצא עכשיו את המילים הנכונות, ודאי יאכל. זו עת רצון. אסתר מסיימת לשטוף את אחרונת הצלחות מארוחת הצהריים ומנגבת את ידיה.
היא לוקחת כיסא ומתיישבת שוב לידו, עוברת על פירוט ההזמנה שהגיעה עכשיו.
"מה כתוב כאן? אתה רואה?" היא שואלת את מושיקו, "צריך לבדוק דברים, לא הכול תמיד מגיע. תעזור לי?"
"2 קילו אפונה יבשה אה… 1 חומוס, 1 שעועית לבנה"…
"אתה קורא יפה, מושיקו, אתה יודע שעד לא מזמן לא ידעתי לקרוא?" היא מספרת, "במקום לחתום עם השם שלי, הייתי מציירת מן ציור קטן בפינה. למדתי איך לכתוב את האותיות בערך באותו זמן שהנכדה שלי למדה אותן בבית-הספר. אבל עכשיו אני יודעת לקרוא וגם לכתוב ואני גם מנהלת כאן ביבנה, ארגון שעוזר לאנשים. צריך להתאמץ בחיים, והכי חשוב לא להתבייש. מי שמתבייש לא יצליח. אבל כדי להגיע למשהו, צריך קודם-כול לאכול כדי שיהיה כוח. אם תאכל הרבה, בפעם הבאה תוכל להרים עוד יותר ארגזים, לא? תעזור לי יותר".
"בטח, הרבה יותר", עונה מושיקו וכף עמוסה כבר מוכנה לו בצלחת.
אסתר מלטפת את ראשו של מושיקו, "תאכל לבריאות, תאכל".
כמה דקות אחר-כך היא רואה יד קטנה מכניסה צלחת לכיור. הצלחת ריקה לגמרי אחרי שמושיקו ניגב את האוכל עד תומו עם פרוסת לחם. היא מסתובבת ומחייכת אל מושיקו ומושיקו מחייך בחזרה.
""תודה, היה טעים מאד!" הוא אומר ועיניו נוצצות.
"תבוא גם מחר, אני צריכה הרבה עזרה".
"בטח שאני אבוא", הוא עונה, ויוצא במרוצה מהמטבח.
על אסתר דחבש – האישה והאגדה מהעיר יבנה – שמענו מנכדתה, שירה לוקיי, כשראיינו אותה על סבתה, הרצליה לוקיי. שירה הוסיפה שגם סבתה השנייה עשויה להתאים לפרויקט. היא סיפרה לנו על סבתא אסתר וחיברה אותנו לשני הדודים שלה. עובד אשד, בנה הבכור של אסתר, גלל בפנינו את סיפור תולדות משפחתו בידענות ובאהבה רבה, וחלק עמנו תמונות נפלאות של אמו. שלום דחבש, בנה הצעיר, שיתף אותנו בזיכרונותיו כבן הזקונים, אשר גדל ביבנה בתקופה שהייתה שיא בפעילותה של אימו.
דיוקן: עפרה אראל, ציור עם תבלינים, בהשראת סיפור חייה ותצלומיה.
ביוגרפיה וסיפור: מיכל זכות ולאה קליבנוף-רון.
תודה למי ששיתפו אותנו בסיפור חייה המיוחד וסייעו לנו לאורך תהליך הכתיבה:
