אסתר כהן חסידה

אסתר כהן לבית מזרחי נולדה בירושלים להוריה, שמחה ויונה מזרחי. אסתר הייתה הילדה הרביעית מתוך חמישה, והבת היחידה שבהם. תאריך לידתה המדויק אינו ידוע, אך ככל הנראה נולדה בעשור הראשון של המאה ה-20. אסתר הייתה דור שביעי בארץ. קודם לכן, התגוררה משפחתה בעיר העתיקה וממנה עברה למערב העיר. אסתר נולדה בשכונת 'שבת צדק', אחת משכונותיה של נחלאות. 'שבת צדק' הייתה שכונת עוני שבתיה נבנו מקרשים ולוחות פח, ללא רצפה וללא גג בנוי היטב, ורק בהמשך נבנו בה גם בתי אבן. היא נודעה בשם 'שכונת הפחים', והצפיפות בה הרקיעה שחקים.  

אביה של אסתר היה בעל דוכן בשוק, וכשהגיע לדוכן פרי חדש, נהג לתת לעוברים ושבים מהפרי, ללא תשלום, כדי שיברכו עליו ויזכו באמירת אמן. מנהג זה של אביה השפיע על אסתר כשבגרה. 

אסתר התייתמה מאמה בגיל שלוש. האם נפטרה בפתאומיות בעת שבררה אורז, והיא בת שלושים בלבד. אחיה הגדול של אסתר, דוד, נישא, וביחד עם אשתו, רבקה, סייע בגידולם של הילדים הקטנים, ובהם אסתר. דוד היה אדם מעורב חברתית. הוא עבד בקרן הביטוח לפועלי בניין והיה חבר בוועד העדה הספרדית, גוף אשר פיקח על נכסי העדה הספרדית בישראל ובחוץ-לארץ וניהל מוסדות חינוך וחסד. 

אסתר למדה בבית-הספר אוולינה דה-רוטשילד, שם רכשה ידיעת קרוא וכתוב וגם חשבון, זאת בשנים שבהן מתן השכלה לבנות לא היה מובן מאליו. נוסף על אלו, כמו נשים רבות אחרות שהיו בנות למשפחות ירושלמיות ותיקות, אסתר שלטה גם בלא מעט שפות: עברית, פרסית, לאדינו ומעט ערבית. היא היטיבה גם לתפור. 

בשנת תרפ"ו (1925 או 1926), כשהייתה בת שמונה-עשרה, אסתר נישאה למאיר כהן. מאיר עלה לישראל מטהרן עם משפחתו, כילד בן שמונה. הוא היה צורף, והחזיק בחנות ברובע המוסלמי, שהמשפחה התפרנסה ממנה היטב. שבעה ילדים, ארבעה בנים ושלוש בנות, נולדו לאסתר ומאיר. בני-הזוג גרו בשכונת 'נחלת ציון' שבנחלאות ובסביבתה כל חייהם. הם היו מעורבים מאוד בקהילה, והיו שותפים פעילים באחזקת בית-הכנסת 'אוהבי ציון' של יוצאי פרס ובהרחבתו. אסתר ניהלה את משק הבית והקדישה זמן רב כדי לסייע לשכנותיה ולאנשים מהקהילה שנזקקו לעזרה. היא הייתה אם חמה ומרעיפת אהבה, וכל ילד חש שהוא אהוב מכולם. משפחתה הייתה מקור ההנאה והשמחה בחייה.  

בית משפחת כהן היה בית ציוני מאוד. את הכסף שהרוויח מאיר בחנותו השקיעה המשפחה בקניית אדמות שהיו בבעלות ערבית במקומות שונים בארץ: באזור נתניה, תלפיות, תל ארזה וקיבוץ עין השלושה. לימים, התגייסו ארבעה מילדיהם לארגון האצ"ל, דבר שהסב דאגה וגאווה בליבה של אסתר. 

באחד מימי שנת תש"ח (1948), שבה קמה מדינת ישראל, הגיע מאיר לחנות התכשיטים שלו, אך הוזהר בידי שכנה מוסלמית מפני פרעות. הוא נכנס לחנות, למרות הסכנה, כדי לקחת את התכשיטים שהיו בה, ובצאתו ליוותה אותו השכנה לשער שכם. מאיר קנה חנות במחנה יהודה, שם המשיך לעסוק בצורפות.  

חינוך הילדים לאמונה, לערכים ולשמירת מצוות היה יקר לאסתר, והמשפחה הייתה בעבורה ערך מרכזי. היא הדגישה את חשיבות השמירה על שלום הבית. אסתר גם לימדה את ילדיה לשמוח בשמחת אחרים ובהצלחותיהם. היה לה כישרון מיוחד לספר סיפורים, ובכל הזדמנות סיפרה לילדיה סיפורים בעלי מוסר השכל. 

לאסתר הייתה אמונה רבה ויראת שמים. היא הקפידה לסיים כל יום את פרקי התהילים של היום ונהגה לעשות תענית דיבור ביום הכיפורים ובימים נוספים. היא הקפידה להימנע מלשון הרע, ובעוד שדאגה לשפע רב בבית, הרי שבעבור עצמה, הסתפקה במועט.  

אסתר הרבתה במעשי חסד ובנתינה. מדי בוקר קמה בשעה חמש, ודלת ביתה הייתה פתוחה תמיד. כל שכנה או שכן שרצו בכך, יכלו להיכנס אל הבית, לאכול ולשתות. כשהייתה הולכת לקניות, קנתה מוצרים בעבור אנשים אחרים נוסף על אלו שקנתה למשפחתה. כשהילדים גדלו מעט, החלה אסתר ללמד בהתנדבות נערות, בנות אחיה ובנות נוספות, לתפור במכונת תפירה כדי להקנות להן מקצוע. 

היא הייתה אישה פתוחה וידידותית והיטיבה להסתדר עם כל אדם. עם אחיה היא שמרה על קשר טוב לאורך כל השנים, ובמיוחד עם השני שבהם, ציון, שנהג לבקרה מדי יום. אסתר הייתה לכתובת שכונתית שאליה הגיעו כדי לקבל עצות טובות וכדי לפשר בסכסוכים שונים. בשכלה הישר ובהבנתה היא השכילה לייעץ ולהשכין שלום. שכנים שהסתכסכו נהגו להגיע אליה והיא היטיבה לגשר גם במחלוקות בין בני-זוג. בשל נתינתה יוצאת הדופן ומעשי החסד שלה, זכתה בשכונה בכינוי "אסתר חסידה" וכך נקראה בפי כל. היא נעשתה למעין "בוררת" שכונתית שהכריעה במחלוקות, והכרעותיה כובדו על ידי הצדדים. 

בשנת תש"י (1950) חלה מאיר, ושנה אחר-כך, בשנת תשי"א (1951) נפטר ממחלתו. אסתר נשארה לבד עם שבעת הילדים. הבת הקטנה הייתה באותה עת בכיתה ג'. אף כשנשארה לבדה, הצליחה אסתר להשקיע רבות בילדים ובחינוכם, שהיו חשובים לה מאד, והמשיכה לגמול חסדים ולייעץ גם בשנות אלמנותה. היא הייתה מבשלת סירי חמין באופן קבוע גם למשפחתו של אחיה וגם למשפחות בשכונה שידן לא היתה משגת. והמשיכה להכניס אורחים גם אחרי פטירת בעלה. 

כשילדיה של אסתר בגרו ונישאו, חלקם גרו בסמוך אליה. מדי יום, היו נכדים ונכדות מגיעים אליה כדי להיות איתה ולסייע לה בקניות ובניקיון, וגם כדי לארח לה לחברה. "סבתא אסתר" שמחה מאוד בביקורים הללו. גם כסבתא, הרעיפה אהבה. היא הרבתה לספר גם לנכדיה סיפורים, ונהגה לפנק אותם בממתקים ובמילים טובות.  

אסתר חסידה נפטרה בי"א בתמוז תש"מ (1980), עם ספר התהילים בידה. היא נטמנה בהר המנוחות בירושלים.  

לזכות באלף דינרים של זהב 

"היא שווה יותר מאלף דינרי זהב. תשמרו עליה, והיא תשמור עליכם" – כך הספקתי לשמוע אותה אומרת. היא יושבת ליד פתח הבית ועוטפת במבטה החם ובשתי עיניה הנוצצות את בני-הזוג המתרחקים, והנה, עוד רגע קט וכבר אני בין זרועותיה, הבטן הנדיבה שלה חובקת אותי ואני מרגישה מוקפת בחן ובחסד.

"כמה טוב שבאת. הלב שלי מתרחב. זה אלוהים שלח אותך, את המלאך שלו", ממטירה עליי סבתא שלי, אסתר, מילים טובות במין שמחה מתפרצת, "שמתי כאן, בקערה הזו דגים מטוגנים שהכנתי. הם בשביל אישה ענייה שגרה למטה, בבית האחרון ברחוב. את לא צריכה להגיד לה כלום, היא כבר יודעת, היא מחכה לזה. בסדר?" וממשיכה, "כשאת הולכת, שימי לב שהכלי מכוסה טוב כל הזמן, שלא תראה אותו או תריח אישה בהיריון ותפיל את העובר, חס וחלילה. בסדר? כשתחזרי, אתן לך שילינג, ג'וני ".

כמה אני אוהבת את השילינגים של סבתא אסתר! עכשיו אוכל לקנות לי קרטיב. בכל פעם כשאני באה לסבתא ועושה משהו שהיא מבקשת ממני, היא נותנת לי מטבע שכתובה עליו הספרה חמש וקוראת לו שילינג, כאילו שאנחנו עדיין בתקופת המנדט, עם מטבעות של הבריטים.

"אם תעשי את המשימה מהר וביעילות אולי תקבלי עוד קצת, בקשיש", סבתא מוסיפה כדי לשמח אותי. והנה, אולי אצליח לקנות לי עוד איזה ממתק טעים, בפעם הזאת בזכות השלטון התורכי, עוד מלפני הבריטים. אבל אני החלטתי להתמקח איתה קצת עכשיו, לא באמת, רק בכאילו.

"סבתא", התרסתי, "לזוג שהיה אצלך נתת יותר מאלף דינרי זהב…"

"כמה שאת חכמה, ג'ונם, כשתחזרי מהמצווה, אספר לך מה שווה אפילו יותר מאלף דינרי זהב. עכשיו, אהובה, אל תתעכבי, לכי, לכי, ושאלוהים ייתן לך מזל טוב".

אני חוזרת בדיוק כאשר שרה, הבת הקטנה של רחולה השכנה, מבקשת מסבתא טנא מכה בשביל אמא שלה.

סבתא יודעת שרחולה מכבסת היום וכשהיא מבקשת טנא מכה היא מבקשת שסבתא תעסיק קצת את שרה הקטנה כדי שלא תסתובב לה בין הרגלים. זה קוד סודי כזה בלאדינו, של כל השכנות.

"שרה, יופי שבאת", אומרת סבתא, "בדיוק העמדתי סיר עם טנא מכה טעימה במיוחד. ועד שתהיה מוכנה, שבו שתיכן כאן לידי ואספר לכן מה שווה אלף דינרי זהב".

ושתינו, שרה הקטנה ואני, קצת יותר מבת שש, מתכרבלות משני צדדיה של סבתא, והיא מפליגה ומספרת לנו על אותו אדם שיצא לחפש את מזלו והשאיר את אשתו בהיריון לבד, לחכות לו שישוב עם המזל… רצה הגורל והאיש התעכב – עשרים שנה לא שב לביתו. והנה, אחרי כל השנים האלו, עכשיו הוא שב וכספו שחסך צרור בצרור על כתפו, והוא הולך בדרך מעיר לכפר ומכפר לעיר. מחר בערב יגיע לביתו ובמוחו טורדת המחשבה האם אשתו מחכה לו אחרי כל השנים האלה כמו שהבטיחה לו כשיצא לדרך… ומה אם לא? האם היא תשמח לקראתו ותשמח בכסף שהצליח לחסוך?

"אבל אסתר חסידה", פונה שרה לסבתא שלי, "מה עם הטנא מכה? הבטחתי להביא לאמא והיא מחכה לי".

"סבלנות, סבלנות", עונה סבתא שלי, "הטנא מכה מתבשלת על אש קטנה, שתהיה טעימה ועסיסית. עכשיו תקשיבי במה זכה האיש שלנו".

ואנו שתינו, בסנטר מורם ועיניים גדולות, שומעות שלפני שהאיש שב לכפרו, הוא הגיע לשוק גדול שבו המוכרים מכריזים בקול על מרכולתם. אחד צועק "פירות מתוקים!" שני – "בדים משובחים, הכי טובים שיש", והאחר מוכר "דייסה מתוקה וחמה".

"אני יודעת, הוא קנה טנא מכה", – קוטעת שרה את סבתא שלי בהתרגשות.

"טנא מכה", צוחקת סבתא, "יש רק אצלי".

וממשיכה לספר – "פתאום האיש שלנו שומע קריאה: 'מילה אחת באלף דינרי זהב! מילה אחת באלף דינרי זהב!' מילה אחת שווה אלף דינרים של זהב?! מתפלא האיש 'מה היא יכולה להיות?' הוא מתקרב ורואה אדם עומד על ספסל ומכריז: 'מילה אחת באלף דינרי זהב!' והאיש שלנו מסתקרן וחושב לעצמו שסוד כזה כדאי לגלות לפני שיחזור הביתה. הוא מוציא מצרורו אלף דינרי זהב, מושיט אותם ואומר למוכר, 'אני רוצה לדעת איזו מילה אתה מוכר באלף דינרים' ".

שרה ואני מקשיבות עם כל הגוף שלנו בתוך החיבוק של סבתא, רוצות כבר לדעת מהי המילה ששווה אלף דינרים של זהב. אבל סבתא שלי מאריכה את המתח ומתארת איך עולה האיש לספסל ומקרב את אוזנו לפיו של המוכר. הוא סוחר זהיר, והוא לוקח תחילה את אלף דינרי הזהב, משביע אותו לא לגלות לאף אחד את המילה שקיבל ורק אז לוחש על אוזנו את המילה – 'סבלנות' ".

"סבלנות?" אני מזדעקת "זאת המילה? כל ילד מכיר את המילה הזו! האיש סידר אותו סבתא?"

"אה, ילדתי, באמת קשה לתאר את האכזבה של האיש. סבלנות? סבלנות? בשביל זה איבד אלף דינרי זהב!

בינתיים, כבר שקעה השמש וחושך משתרר, אבל האיש שלנו זוכר את הדרך וממשיך להתקדם לעבר הכפר שלו. עוד מעט יראה את אשתו ואין לו כבר סבלנות. שוב מטרידות אותו השאלות: האם היא מחכה לו? האם תשמח שחזר אחרי עשרים שנה?

הוא מגיע לכפר שלו בשעת לילה מאוחרת. כל הבתים כבר חשוכים. והנה, לפניו הבית שעזב לפני כל-כך הרבה שנים. הוא עולה במדרגות, הן נראות לו חדשות. הוא רואה שהדלת פתוחה מעט ובשקט-בשקט מזיז אותה, היא קצת חורקת, והוא בבית. על בהונותיו, הוא נכנס לחדר השינה. וכשעיניו מתרגלות לחושך הוא רואה את אשתו ישנה ולידה גבר צעיר, שרירי ויפה תואר. כעס ועלבון מציפים אותו. כל-כך הרבה עבר ונדד, והנה, אשתו לא חיכתה לו. היא בגדה בו!

זעמו מתלקח. והוא שולף את הסכין שנשא בבגדו להגנה במסעותיו ומתכוון להרוג את שניהם, את הבוגדת ואת הגבר שאיתה.

עוד הסכין בידיו, הוא נזכר במילה שקנה באלף דינרי זהב – "סבלנות".

"אם כבר שילמתי כל-כך הרבה כסף בשביל מילה אחת, אעשה מה שהמילה הזו אומרת", הוא לוחש לעצמו, "אחכה בסבלנות עד הבוקר".

הוא נושך שפתיים ונכנס בחשאי מתחת למיטה".

סבתא מפסיקה רגע ושואלת, "שאלך לראות מה עם הטנא מכה, ילדות?"

"לא, לא", אומרת שרה הקטנה, "זה מתבשל על אש קטנה, שיהיה טעים ועסיסי. תמשיכי בבקשה לספר, אסתר חסידה, אני מפחדת, אני רוצה לשמוע מה קרה אחר-כך".

וסבתא ממשיכה ומספרת כיצד שכב האיש על הרצפה הקרה מתחת למיטה וחשב כל מיני מחשבות עד שהבוקר עלה. ואז, כשחדר מעט אור דרך התריסים, הוא שמע פתאום קול: "אמא, את יודעת שחלמתי הלילה שאבא חזר… אף פעם לא ראיתי אותו ובכל זאת חלמתי עליו הלילה…"

" 'חלום טוב, חלום שלום, הוא יחזור, בני, אבא שלך יחזור, עוד קצת סבלנות", מנחמת האישה את הגבר הצעיר, והאיש מתחת למיטה מזדעזע כולו ופורץ בבכי. הוא מבין שזהו הבן שלו שגדל והיה לגבר צעיר ויפה וחושב לעצמו: אוי ואבוי לי, כמעט שרצחתי את אשתי ואת בני. מילה אחת באמת שווה אלף דינרים של זהב".

עוד אני מדמיינת את הבהלה של האישה והבן כשראו את האיש יוצא מתחת למיטה ואת השמחה שלהם כשגילו שזה האבא שחזר, וסבתא שלי קמה ונכנסת למטבח. כשהיא יוצאת משם, היא מגישה לשרה סיר קטן מכוסה כדי לתת לאמא שלה, רחולה.

"יש כאן טנא מכה לאמא שלך. ותגידי לאמא שיש לה ילדה ששווה יותר מאלף דינרי זהב. הייתה לך הרבה סבלנות לחכות עד שהטנא מכה יצאה טעימה ועסיסית. ועכשיו אל תפתחי את הסיר עד שתגיעי הביתה, נראה אם יש לך עוד סבלנות".

"תודה, אסתר חסידה", אומרת שרה, "את יודעת, אסתר חסידה, פעם חשבתי שקוראים לך חסידה כי יש לך חסידה בבית, אבל עכשיו אני יודעת שזה לא נכון, אז למה קוראים לך כך?"

"גם אני שואלת את עצמי למה הם חושבים שאני חסידה", סבתא צוחקת אבל לא מסבירה.

רק כשאני מלווה את שרה לדלת אני מגלה לה בלחישה, "חסידה זה מלשון חסד, כי סבתא שלי עושה הרבה חסדים…"

היום, כשאני כבר סבתא בעצמי, אני נזכרת לעתים קרובות בסבתא אסתר שלי, חושבת על הזוג שיצא מהבית עם הברכה של סבתא לפני שהגעתי ושואלת את עצמי אם קנו את המילה 'סבלנות'. האם הצליחה סבתא להשכין שלום ביניהם כמו שהצליחה להשכין בין הרבה זוגות אחרים? לעולם לא אדע. אבל לפעמים, כשאני מתוחה או קצת כועסת, גם אני נזכרת במילה ששווה אלף מילים. אני מדמיינת את סבתא שלי, ילדה קטנה בת שלוש שאימה נפטרה פתאום והיא חיה בשכונת הפחים בירושלים כילדה יתומה ואחר כך כאלמנה צעירה שמגדלת לבד שבעה ילדים, וליבי שואל: "מאין שאבת את הכוח סבתא? מי נטע בתוכך כל-כך הרבה עין טובה? כל-כך הרבה סבלנות? טוב לי, תורתך סבתא, מאלפי זהב וכסף".