דינה קלימיאן בת נוריאל וביבי נולדה כבת יחידה בשנות השמונים של המאה התשע עשרה בהמדאן (בירת מחוז חמאדן) שבמערב איראן.
בגיל תשע נישאה לאלעזר לאלזר ועברה לגור בבית חמיה. נישואין מוקדמים בעת ההיא היו דרך למנוע חטיפת בנות על ידי המקומיים. בין דינה להוריו של אלעזר התפתח קשר קרוב ואוהב, הם היו לה כהורים, ומהם למדה את חכמת הרפואה המסורתית וצמחי המרפא, שבה התמחו. לימים אלעזר היה הבעלים של חנות "הטארי" – לרוקחות וצמחי מרפא.
לדינה ואלעזר נולדו להם שלושה בנים ובת. אלעזר ובתם התינוקת נפטרו במגפה קשה שפרצה בהמדאן בתחילת המאה ה־20. בעקבות המגפה סגרה דינה את החנות וברחה מהמדאן. בשוך המגפה שבה אל העיר עם שלושת בניה. דינה פתחה את החנות מחדש על מנת להתפרנס. בחור בשם משה קלימיאן, רווק צעיר שעבד עם אלעזר לפני המגפה, עמד לעזרתה בניהול החנות ובהתמודדות עם קשייה כאלמנה עם ילדים קטנים.
לאחר זמן מה החליטו השניים להינשא. הילדים מנישואיה הראשונים היו כילדיו. לזוג נולדו ארבעה ילדים נוספים, דוד, רחמים, אליהו ובת זקונים בשם חנום. אמה של דינה, ביבי, עברה לגור עמם עד פטירתה.
דינה צברה ידע רב בתחום צמחי המרפא ושמעה כמרפאת התפרסם בכל האזור. רבים מבני הקהילה היהודית הגיעו אליה, וגם שכנים שאינם יהודים. גם רופאים מהאזור היו מבקשים את עצתה כמומחית לצמחי מרפא. היא סירבה לקבל שכר על עבודתה כמרפאה, ולרוב אנשים היו גומלים לה במתנות אישיות. היא הייתה מסייעת בלידות של יהודיות ומוסלמיות, ונהגה להישאר כשבוע בבית היולדת לטפל בה. רק לאחר מכן שבה לילדיה שלה. בשל חכמתה החלו האנשים להתייעץ אִתה, לא רק בעניינים רפואיים, אלא גם בשאר אתגרי החיים.
דינה ייחסה לחינוך חשיבות רבה והתאמצה מאוד שילדיה ירכשו השכלה ראויה. את בניה שלחה ללמוד בבית הספר של "אליאנס", כיוון שרצתה שבנוסף למקצועות הכלליים ילמדו גם מקצועות קודש, עברית ולשון. דינה לא ידעה קרוא וכתוב, והתעקשה שבתה הצעירה, חנום, תלמד בעצמה. היא אף עודדה את בנות הקהילה לרכוש השכלה. לאחר שידעו קרוא וכתוב, יזמה דינה שיעור לנשים בכל שבת בצהריים בקבר מרדכי ואסתר. הבנות הצעירות נקראו ללמד את הנשים המבוגרות בקהילה ולהקריא להן את פרשת השבוע.4
בשנות מלחמת העולם הראשונה אילץ המצב הכלכלי את משה להעתיק את עסקיו לעיר מלאייר, שהיתה קטנה ופשוטה יותר מהמדאן. כדי לאפשר לילדיה את החינוך שרצתה עבורם, נשארה דינה לבד עם שבעת ילדיה בהמדאן, שהייתה עיר של תרבות והשכלה. משהתארכה תקופת שהותו של בעלה במלאייר ואחרי הפצרות רבות, הודיע לה משה כי אם לא תצטרף אליו ייאלץ לקחת אישה נוספת במלאייר. בצער רב על הפגיעה בהשכלת ילדיה עברה דינה עם הילדים אל בעלה במלאייר. בעוזבה נשקה דינה לכל דלת ומנעול בביתה בבכי גדול.
בהגיעה למלאייר התחילה מיד לחפש מסגרות לימוד ראויות עבור הילדים. היא שלחה אותם ללמוד באופן פרטי אצל מורים מקומיים. הבנים למדו הנהלת חשבונות, ובתה חנום נשלחה לאישה משכילה, שלימדה אותה עברית ופרסית, תפירה ורקמה.
דינה נוכחה לדעת כי החיים היהודיים במלאייר זקוקים לחיזוק. היא לקחה על עצמה ללמד את אנשי הקהילה דיני כשרות, גייסה תרומות לבניית מקווה טהרה וארגנה אירועים כדוגמת בריתות, אירועי בר מצווה וחתונות למשפחות שידן אינה משגת. כמו בהמדאן, ייסדה גם במלאייר שיעורי שבת לנשים שהעבירו בנות הקהילה הצעירות.
במלאייר התגוררו דינה ומשפחתה בבית גדול ב"מהלה" (MAHALE), שכונת היהודים. ביתה היה פתוח לכול. במטבחה בנתה תנור לאפיית לחם, ובפסח הכשירה אותו לאפיית מצות עבור כל בני הקהילה. ילדיה הנשואים גרו בקומה השנייה שבביתה. בתה חנום חיה אצל הורי בעלה, אולם לאחר כמה הפלות והריונות קשים הוחלט כי הזוג יעבור לגור עם דינה על מנת שתטפל בחנום ותחזק אותה. בזכות עזרתה הרבה של דינה, חנום ילדה וגידלה תשעה ילדים.
דינה עודדה את ילדיה, אף שהיו מאבות שונים, לחיות באחווה ואהבה זה עם זה. כשהתחתנו נהגה כך גם עם כלותיה וחלקה כבוד והערכה לכולן. היא טיפחה יחסים חמים וקרובים בין בני המשפחה לדורותיהם. כל פירוק או פירוד במשפחה או בקהילה היה לזרא בעיניה. בשל כך גם התנגדה מאוד לרכילות ולשון הרע.
בקהילה השכינה שלום בין בני זוג ובין משפחות, יעצה לזוגות ועזרה בשידוכים. היא גם הובילה מהלך יוצא דופן מול יהודים שהפכו לבהאיים. בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים היו יהודים שהמירו את דתם באופן מלא או חלקי לדת הבהאית (מה שאפשר להם להשתלב בחברה הסובבת, תוך שמירה על חלק מאורחות החיים היהודים). יהודים רבים נמנעו מקשרים עמם, אך דינה, מתוך רצון לשמור על הקשר שלהם לקהילה היהודית, הקפידה להשתתף בשמחות שלהם ואף טרחה להגיע כשבידיה כלים כשרים שלה ולבשל לאירועים הללו. כך ידעו שאר היהודים שהאוכל כשר וניתן להיות שותפים בשמחה. גם בנה של דינה ביקש להינשא לכלה בהאית. דינה בחרה שלא להתנגד ולהילחם בכך, אלא להפך – לצרפה כך בחזרה ליהדות. היא לימדה את כלתה הלכות כשרות וטהרת המשפחה והייתה מגיעה באופן קבוע לעזור לה בהכשרת הבשר.
בחורף תרצ"ה (1934) נפטר משה. דינה המשיכה לדאוג למשפחתה ולקהילה ולשמש ראש המשפחה בפועל.
בתחילת שנות הארבעים נחשפה דינה לשליחים שסיפרו על האפשרות לעלות לארץ ישראל וליישב אותה. דינה, שחלמה שנים ארוכות לעלות לירושלים, חיפשה דרך לממש את חלומה. בשנת תש"ו (1946) עברה עם בנה דוד לטהרן והחלה לאסוף מידע על אפשרויות עלייה. בשנתיים שלאחר מכן דאגה ששאר ילדיה יגיעו לטהרן, חלקם אף גרו עמם בבית. דינה דאגה לדרכונים לכל בני משפחתה וליקטה כל מידע שיכלה על אפשרויות העליה ועל החיים בישראל. אף שלעִתים שמעו על קשיי החיים בארץ או נוכחו לדעת כי העלייה עצמה תהיה מסובכת, דרבנה דינה את כולם באמונה רבה לארוז ולהתכונן לעלייה. על עיקרון אחד התעקשה לאורך השנים הללו: כל המשפחה תעלה ביחד, לא ייפרדו למשפחות גרעיניות ולא יעלו לפי שכבות גיל, אלא יחפשו דרך שבה תוכל קבוצה גדולה המונה שבעים ושמונה נפשות לעלות יחד. בשנת 1949, במהלך החיפושים אחר נתיב עלייה, נתנה דינה מבטחה ביהודי פרסי שכבר חי בארץ, וקנתה דרכו כרטיסי טיסה. כשהגיעו למטוס הובהר להם כי הכרטיסים מזויפים וכי כספם נגזל מהם. עבור דינה היה זה משבר גדול, כולם כבר מכרו את בתיהם ונכסיהם והגיעו עם ילדים מוכנים לעלייה וללא מקום לשוב אליו. הם עברו למחנה מעבר שהוצע להם מטעם אנשי הסוכנות, ושהו שם כארבעים וחמישה ימים בניסיון למצוא פתרון לעלייה משותפת שלא תאלץ אותם להיפרד זה מזה. דוד, בנה של דינה, הצליח לאחר מאמצים רבים לארגן להם מבריחים, והם יצאו למסע רגלי מפרך דרך תורכיה. לאורך כל המסע עזרה דינה לילדיה ונכדיה ועודדה את משפחתה בדברי אמונה וערגה לירושלים.
בשנת תשי"א (1952) הגיעה דינה לישראל. בתחילה הגיעה לשער העלייה בחיפה, ולאחר מכן לפרדס חנה. משם המשיכה המשפחה למושב שואבה. גם בארץ שימשה דינה כראש המשפחה המורחבת. בתוך המציאות החדשה והדוחקת, כלכלית ונפשית, היא המשיכה לדאוג לשלום בית אצל ילדיה ובין שכנים במושב ונותרה דמות חינוכית ויועצת כשם שהייתה באיראן.
לאחר שהתיישבו בשואבה והחלו לעבד את אדמתה, דרשה המדינה כי העולים יעזבו את שואבה ויעברו לנגב. בניגוד לרצונה ולרצון המשפחה, שרצתה להישאר בקרבת עיר הקודש, נאלצו העולים להתפנות למושב מסלול בנגב, שבו חיה עד פטירתה. דינה זכתה להגיע לגבורות בבריאות איתנה. סמוך לפטירתה חלתה והייתה מרותקת למיטתה, בעוד בתה חנום ונכדתה אורה טפלו בה. טרם מותה ציוותה את בנה שלא יטמנו אותה במושב מסלול אלא בירושלים. היא נתנה לו את תכשיטיה כדי שיקנה לה חלקת קבר בהר המנוחות.
דינה בת נוריאל וביבי נפטרה במושב מסלול בכ״ג בתמוז תש״כ (18.7.1960). כבת 85 נפטרה דינה בדעה והכרה צלולה, בעודה מוקפת בבני משפחתה.
היא נטמנה בהר המנוחות, גבעת שאול ירושלים.
4 הקריאה נעשתה בפרסית, מחומש מתורגם. המנהג לקרוא בשבת בצהריים רווח בפרס, והיה מנהג של גברים בלבד.
"אבא, אולי אגש להאטארי? התרופות של באג' דינה תמיד מועילות לי, אולי גם לאימא היא תוכל לעזור?" אימא סימנה בראשה שאין צורך, אבל אבא דווקא הנהן אליי. קפצתי ממקומי וניגשתי לאימא, ששכבה במיטתה כבר כמה ימים. "אביא לך את התרופה הכי טובה!", הכרזתי ונשקתי לה. כשנעלתי את נעליי יכולתי לשמוע את אימא, שתמיד הייתה מופתעת מהרצון העז שלי לצאת ולראות את העולם, מתלוננת באוזני אבי. "לא טוב לנערה צעירה לרוץ ככה מחוץ לבית, עדיף היה שאחיה הגדול ילך." אבא הזכיר לה שאני תמיד רצה לחסד, ועל כן אל לה לדאוג. "ומה לעשות, קראנו לה אסתר, ומלכה יהודייה צריכה להכיר את העולם היטב." אימא צחקה. אני לא בטוחה שהיא הסכימה, אך לפחות היא נשמעה רגועה יותר. מיד רצתי החוצה ל"האטארי", חנות צמחי המרפא של באג' דינה. התקרבתי. באג' דינה בירכה אותי לשלום והזמינה אותי להיכנס פנימה. בכל פינה היו תלויים על אנקולים שקיקי בד ובתוכם תערובות של צמחים לרפואה, למזל ולברכה. הסתחררתי מריחם של העשבים. דינה שאלה לרצוני, ואני חשבתי לעצמי שהיא האדם היחיד בכל האזור ששואל לרצוני. רוצה, האם מותר לי בכלל לרצות… אבל דינה הייתה שונה. פעמים רבות שמעתי את תמיהתם של האנשים על כך שהיא מעודדת את בנות הקהילה לצאת וללמוד, ומובן שכל ילדיה רכשו השכלה – אפילו בתה, חנום, שצעירה ממני בשנה. היא כבר לומדת בבית הספר. שקעתי במחשבות, ודינה שאלה שוב "ילדתי, מה רצונך?". הרמתי את ראשי נבוכה ושאלתי "האם את מתכוונת מה אימא ביקשה שאביא לה?". באג' דינה הנהנה. "אימא לא חשה בטוב, כבר כמה ימים היא אוחזת בבטנה ומתלוננת על כאבים חזקים." דינה עצמה את עיניה, ניגשה פנימה, ומיד יצאה ובידה "כִּיסֶה עָתָּארִי", מעין שקית בד ובתוכה "גול־י גאוזבאן" – תפרחת ועלים של צמח "לשון הפר". "בשלי את העלים במים," הורתה. "והגישי לה עם קוביית סוכר. בעזרת השם היא תרגיש טוב עד הלילה." "תודה," אמרתי וביקשתי לשלם. דינה נענעה בראשה. "אנחנו שכנים", אמרה דינה. צחקתי. "הרי כולם שכנים שלך, וממה תתפרנסי?" ידעתי שבשל מצבנו היא לא לוקחת מאִתנו תשלום. התביישתי. היא התכופפה לעברי, הסתכלה לתוך עיניי וחייכה. חמימות התפשטה בכל הגוף וקיבלתי באהבה את נתינתה. לפני שיצאתי שאלה "את ילדה חכמה, היכן את לומדת?" לומדת? !דינה לא מפסיקה להפתיע אותי. "אני לא לומדת, לפחות לא בבית ספר," אמרתי נבוכה. "איך אמרת שקוראים לך, בתי?", "לא אמרתי, שמי אסתר." "האם את למדת?" שאלתי, ובעודי שואלת נבהלתי. לא שואלים ככה מבוגרים באופן ישיר; אם אימא הייתה לידי, היא הייתה נוזפת בי כהוגן. באג' דינה נתנה בי מבט, שהייתה בו גם נזיפה על חוצפתי וגם קצה חיוך שלא הבנתי. "כמו שאמרת, למדתי אבל לא בבית ספר… בזמני לא היו בתי ספר לבנות, ובגיל תשע כבר נישאתי ועברתי לרשות הוריו של בעלי." בגילי! נבהלתי מהמחשבה הזו, ודינה הוסיפה מיד. "הוריו היו אנשים טובים וחכמים. מהם למדתי את חכמת הרפואה והצמחים." היא עצרה והתבוננה בחנות, ואז הישירה אליי מבט רציני. "כל חיי השתדלתי ללמוד ממי שניתן ללמוד ממנו. כך התפתחתי. את נערה צעירה, חריפה וסקרנית, את יכולה ללמוד ולהתפתח בדרכים רבות, אבל חבל שלא תדעי קרוא וכתוב. את צריכה ללכת לבית הספר!' "אני לא חושבת שאימא תסכים", אמרתי והשפלתי מבט. "הורים תמיד מבקשים את טובת ילדיהם." פסקה דינה. "חבל על הדיבורים. רוצי אליה לתת לה את התרופה," אמרה והוסיפה. "כשאמך תרגיש טוב, בואו ביחד בשבת אחר הצהרים ללמוד אתנו מפרשת השבוע." נפרדנו לשלום. בערב בבית שאלתי את אבא: "אבא, ממתי אתה מכיר את באג' דינה?" "מאז שעברו לכאן, למלאייר", הוא ענה. "הם באו מהמדאן, גם שם היה להם האטארי, וגם שם נחשבה דינה לאישה חשובה שעוזרת לכולם." "אבל אבא, איך זה קרה שבאג' דינה מוערכת ומקובלת על כולם, ושאפילו הרבנים מתייעצים אִתה לפעמים?" "באג' דינה אישה חכמה מאוד ובעלת חסד. היא דואגת לענייני הקהילה ולאנשים, למדנו להכיר אותה ולסמוך עליה." "אף על פי שהיא לפעמים אומרת דברים כמו, למשל… שכלה תתגורר אצל הוריה?" "כן, כולם יודעים שגם כשהיא אומרת דברים שונים מהרגיל, היא לא מבקשת לקלקל. היא שומרת על המסורת, ומתקנת במקום שצריך. לתקן בלי לשבור זו חכמה גדולה וראויה, אסתר." עמדתי לשאול אם גם הרעיון שלה לשלוח בנות ללמוד בבית ספר הוא רעיון כזה שמתקן ולא שובר, אבל ברגע האחרון השתתקתי כי אימא נכנסה למטבח. "כבר הוקל לי," חייכה, "תודה, אסתר, על הרעיון המצוין שלך". חייכתי אליה וחשבתי: "הלוואי שגם הרעיונות האחרים שלי ימצאו חן בעיניה כל כך…"
בשבת אימא הסכימה שנלך לשיעור הנשים. כשהגענו לבית הכנסת ראינו נשים רבות יושבות סביב השולחן, משוחחות וצוחקות, עד שהגיעה באג' דינה. כולן קמו מיד ובירכו אותה בשבת שלום. גם אנחנו, כמובן. באג' דינה לחצה את ידי הנשים, והן נישקו את היד מגודל הכבוד שרחשו לה. ממש כמו רב, חשבתי לעצמי. היא התעניינה בשלומן של חלק מהנשים, במצבן הרפואי או בענייני שידוכים בין משפחות. נראה היה לי כאילו היא יודעת כל מה שמתרחש בקהילה, ובעצם היא זו המושכת בחוטי ההתרחשויות בקהילה שלנו. כולן הקשיבו לה בריכוז ובכבוד, והיא מצִדה בירכה את כולן בברכות רבות. מידות גופה הקטנות עמדו בסתירה לעוצמת תווי פניה, ששידרו תבונה, אומץ ומנהיגות. כשהגיעה באג' דינה לשבת במקומה התיישבנו בחזרה גם אנחנו. שקט השתרר, ובתוכו החלה נערה מבנות הקהילה לקרוא עבורנו את הפרשה. הקשבתי לפסוקים רוב קשב והבטתי בספר הפתוח לפניה. סקרנית הייתי כל כך להבין כיצד הסימנים הכתובים הופכים בעיניהן לבעלי פשר ומשמעות. בכל כמה פסוקים העבירו את הספר לילדה אחרת מהבנות הלומדות בבית הספר. כל העת נדד מבטי בין הבנות הקוראות ובאג' דינה. קשה היה לי להתיק ממנה את מבטי. היא ישבה מכוסה בצ'אדור חגיגי, מרוכזת בפסוקים הנקראים, כולה אומרת כבוד. חשתי שאני נכונה ללכת אחריה לכל מקום. שמחתי לראות גם את אימא נהנית. היא ישבה ברוגע ונחת כשחיוך קל על פניה. בסיום השיעור ניגשו הנשים לברך את באג' דינה ולהחמיא לבנות על קריאתן. ניגשנו גם אנחנו. אימא הודתה לדינה על התרופה. "ברוך רופא חולים. הוא הרופא," הצביעה דינה למרום. עמדנו להסתובב, ולפתע הוסיפה דינה: "אסתר ילדה חריפה ומחונכת למופת, נעם לי המפגש עמה." אימא חייכה אליי בהפתעה; דינה מעולם לא הכבירה במילים. "וטוב שבאתן לשיעור, בואו בכל שבת." "תודה, באג' דינה, נהנינו מאוד." "תודה לא־ל, הבנות זוכות ללמוד וכולנו יוצאות נשכרות," ענתה. "כל אדם שמתפתח – הקהילה כולה יכולה להרוויח מכך." וכשהיא מביטה בי הוסיפה: "חשוב שהבנות ילמדו, חשוב."
בדרכנו הביתה ראיתי את אימא מהורהרת. היא שתקה כל הדרך ואני שתקתי לצדה. רגע לפני שפנינו הביתה אמרה: "זה היה יפה, נכון?" "כל כך!" קראתי בהתלהבות: "מעולם לא ראיתי ילדה קוראת מספר! הן קראו יפה כל כך שממש התרגשתי." אימא הנהנה, ומהבעת פניה ניכר היה שגם היא מתרגשת ממשהו. "גם אני לא ראיתי מראה כזה מעודי. פגשתי הרבה נשים חכמות בחיי, אסתר, אך חכמת הקריאה – זו מעולם לא ניתנה לנשים. זו הפעם הראשונה אני רואה כדבר הזה, בזכות באג' דינה, ובאמת, זה היה מרגש גם עבורי," לחצה אימא את ידי בידה. הופתעתי. ידיי ופניי התמלאו חום מיוחד. אמא שלי לא הייתה רגשנית בדרך כלל, ודוקא אבא נטה להביע רגשות בקלות רבה יותר ממנה. החוויה בבית הכנסת כנראה הייתה חזקה במיוחד גם עבורה. לחצתי את ידי בחזרה אליה.
במוצאי שבת, בשוכבי במיטה, שמעתי את אבא ואימא מדברים. "אסתר?! הלוא היא תכף מגיעה לפרקה. היא צריכה ללמוד ממך לנהל בית ולהכשיר בשר, לא ללמוד בבית ספר," הפעם היה זה אבא שהפתיע אותי בשמרנות לא אופיינית. "היית צריך לשמוע אותן קוראות לנו היום, זה היה כמו נס, פלא." יכולתי שוב לשמוע את החום וההתרגשות בקולה. גם אבא כנראה זיהה את הרגש החדש הזה, כי קולו התרכך בשאלה. "את זו שתמיד אומרת שצריך לרסן את הסקרנות של אסתר, מה קרה לך פתאום?" "הבנתי היום משהו חדש, משהו חדש בגילי," צחקה. "אם היית רואה איך הביטה אסתר בבנות הקוראות מתוך הספר לא היית מהסס לרגע. עיניה נצצו, והיא בקושי נשמה מהתרגשות. כמה בנות ממשפחות מצוינות לומדות, והן לומדות תורה. אם לשם היא תנתב את סקרנותה, מה רע יכול לצאת מזה?" שמעתי את שתיקתו של אבא, עצמתי את עיניי בחוזקה, ולחשתי: "הלוואי שיתרצה, הלוואי שיתרצה…", כך נרדמתי.
למחרת חזר אבא מהעבודה, ובידיו תלבושת של תלמידת בית ספר. לא האמנתי למראה עיניי! "תודה, אבא!" צהלתי ורצתי לחבקו, תפסתי את השמלה בידי וקפצתי אִתה בכל הבית, דמעות של אושר הציפו את עיניי. אבא הביט בי באהבה ואמר: "אנחנו סומכים עליך שתשמרי על מסורת אבותינו גם אחרי שתשכילי. מחר אקח אותך לבית הספר שעליו המליצה באג' דינה. תהיי בכיתה עם שאר הבנות היהודיות. גשי להודות לאמך, זה בזכותה." "תודה, אימא, תודה! תודה! תודה!" קראתי ונישקתי את אמי. היא צחקה וטפחה על לחיי, "אני מחכה לשמוע ממך את פרשת השבוע בשיעור השבת עוד השנה! עלי והצליחי, ועכשיו, בואי לעזור לי עם ארוחת הערב."
לילה ללא שינה עבר עליי מרוב התרגשות, ואחריו לילות רבים שבהם ישבתי לאור הנר, שוקדת על לימודיי לבל אאכזב את הוריי ולבל אביישם חלילה בפני באג' דינה.
את שמה של באג' דינה שמענו מעמיתה לעבודה, אהובה בודאי, כשפנינו אליה בשאלה על דמויות נשים פרסיות משמעותיות. אהובה השאילה לנו את הביוגרפיה הנפלאה שכתבה אורה (אירן), נכדתה של דינה, והעניקה לנו את הזכות לקרוא אותה. בהמשך גם פגשנו את אורה ז"ל ובתה אסתר תבל"א, ושתיהן סיפרו לנו סיפורים רבים. המפגש עם אורה היה מרגש ומפעים. בהתנהגותן ובהליכותיהן הדגימו אורה ואסתר את הערכים שעליהם דיברו. אסתר, נינתה של דינה, עזרה לנו ליצור קשר עם נכד נוסף, בן לענף אחר של המשפחה, וכך השלמנוו את התמונה על באג' דינה. כל מי שדיברנו עמו על באג' דינה, צייר תמונה של אשה חזקה ומיוחדת, מנהיגה מבטן ומלידה.
תודה למי ששיתפו אותנו בסיפור חייה המיוחד וסייעו לנו לאורך תהליך הכתיבה:
