ד"ר רגינה דנון

ד"ר רגינה דנון נולדה לאמה ולאביה דוד בסן בו' סיוון, חג השבועות בשנת תרנ"ב (1 ביוני 1892) בעיר ימבול שבבולגריה. היא השלישית מתוך שישה ילדים. 

היא גדלה בחווה חקלאית עצומה של משפחתה, שהשתרעה על 1,000 דונם. היה נדיר יחסית באותם השנים שיהודים יעסקו בחקלאות ויחזיקו חווה. בילדותה הייתה מוקפת רגינה בטבע ובחקלאות ועסקה רבות בטיפול בבעלי חיים וברכיבה על סוסים. היא למדה בבתי ספר בולגריים כלליים (לא יהודיים) מילדותה עד לסיום הגימנסיה.  

בעשור הראשון של המאה ה‏־20 החלו להגיע קבוצות של פעילים ציוניים־סוציאליסטיים לחווה המשפחתית. התכנית הייתה שהפעילים יכשירו נוער לעבודה חקלאית לקראת עלייה והתיישבות עובדת בארץ ישראל. דוד, אביה של רגינה, אהד את העלייה לארץ – אך החליט לסיים את שיתוף הפעולה בשל התרשמותו כי הפעילים עוסקים בעיקר באידאולוגיות, יוצאים לסמינרים ולקונגרסים, ולעומת זאת אינם די מסורים לעבודה בחווה. 

למרות הרקע החקלאי שלה וחוויות ילדותה, גמרה רגינה אומר ללמוד רפואה. הוריה הסכימו שתיסע לבדה לשוויץ ללימודים. ואכן, רגינה סיימה בהצלחה את הסמכתה כרופאה באוניברסיטת ז'נבה בשוויץ בשנת 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. לאחר לימודיה חזרה לבולגריה וטיפלה שם כרופאה בפצועי המלחמה. 

בשלהי העשור, בשנות העשרים המאוחרות של חייה, נישאה רגינה לד"ר משה דנון, רופא בוגר אוניברסיטת ז'נבה שהכירה בתקופת הלימודים. משה בעלה היה צעיר ממנה מעט. לזוג נולדו שלושה ילדים: נורה, דוד ואידה. מקור שמה של נורה היה מקורי – היא נקראה על שם הדמות נורה מהמחזה "בית הבובות", שבו נורה הופכת מדמות מסורתית וצייתנית לאישה פעילה ודומיננטית. ב־1924, כשנה לאחר לידתה של אידה, עלתו רגינה ומשפחתה לארץ מטעמים ציוניים. המשפחה בחרה את מקום מושבה ביפו.  

הזוג דנון היו הרופאים הראשונים ביפו. ד"ר דנון התמחתה בגניקולוגיה, ובמיוחד בפתרונות לבעיות פוריות. היא טיפלה באוכלוסייה רחבה של יהודים, ערבים וארמנים מארץ ישראל ומשכנותיה, שהגיעו אליה לקליניקה בסמוך לכיכר השעון ביפו, ובהמשך – ל"חדר הריפוי" בבית המשפחה ברחוב מזרחי ביפו, חדר קבלה שחלקה יחד עם בעלה הרופא. היא הצליחה לסייע לנשים רבות להביא ילדים לעולם. 

שפת הלדינו, שבה דיברה מילדות, הקלה על עבודתה בארץ ישראל של אותם ימים. כמו כן שלטה בבולגרית, עברית, צרפתית, ערבית וארמנית. 

כל סביבותיה – מטופלים, שכנים ומכרים – העריכו ואהבו אותה בזכות הישירות והגישה העניינית, שלא היה בה שמץ של התנשאות או חמדנות. בני הזוג העניקו טיפול רפואי מסור לכל אדם, מבלי לקבוע תעריף או לדרוש תשלום. מי שיכול היה לשלם – שילם ככל שידו השיגה, ומי שלא – לא.  

ביתם ברחוב מזרחי ביפו היה מחולק: חלק אחד למגוריהם, חלק אחד למרפאתם המשותפת, וחלק נוסף שבו התגוררו בִתם הבכורה, בעלה וילדיהם בעשור הראשון לנישואיהם (1950-1940). לאחר מכן שימש ללינה אורחים. 

יחסיה עם המטופלות הערביות ועם שכנותיה לעיר היו של אמון כבוד הדדי והערכה. הן ידעו כי ניתן לסמוך על יושרתה, הגינותה ומקצועיותה והרעיפו עליה אהבה. כשהיו תקריות ירי ביפו, והיה חשש כי יפו תיכבש בידי הליגיון הערבי בזמן מלחמת השחרור, הציעו המטופלות הערביות לה ולמשפחתה להסתתר בביתן. רגינה ומשה, שלא ידעו פחד, סירבו ונותרו בביתם ובעשייתם. 

ד"ר דנון הייתה מעורבת מאוד בענייני הפוליטיקה הארץ־ישראלית. טרם הקמת המדינה היו בעלה ובנה פעילים באצ"ל. בעלה ד"ר משה העביר הודעות ומסרים בין חברי המחתרת במסווה ביקורי בית רפואיים. שני בני הזוג טיפלו בביתם בפצועי המחתרת. באחד הימים נעצר בנה דוד איש האצ"ל בידי הבריטים ונכלא בלטרון. רגינה נסעה לבקרו וחילקה לכל אסירי המחתרת בורקיטס (מאפה גבינות ספרדי) מאפה ידיה. משה בעלה שכנע את הבריטים כי הם שולחים את בנם ללמוד רפואה בז'נבה, והם נאותו לשחררו. דוד אכן נסע יחד עם אחותו ללמוד רפואה, כמו הוריו לפניו, וגם שם המשיך בפעילותו המחתרתית ופעל לגיוס נשק למחתרת. לאחר הקמת המדינה הייתה אמורה ספינת האלטלנה להגיע לארץ. דוד היה אמור להיות עליה, ואמו ציפתה לו בנמל. לפי עדותה עמדה סמוך לדוד בן גוריון ואנשיו בשעה שהורה לפתוח באש על הספינה. היא חיפשה את בנה בכל בתי החולים, אך לשווא. בדיעבד גילתה לרווחתה שדוד נקרא למשימה אחרת, ולכן מראש לא עלה על הספינה המוטבעת. 

סלידתה של רגינה ממפא"י ומהנהגתה התעצמה בעקבות אירוע זה. עוד מתקופת הסזון לפני קום המדינה חשה התנגדות זו. היא ראתה בשדרת ההנהגה ערכים פסולים, חוסר נאמנות, קור וניכור מבני העם, שלא היו מקובלים עליה כלל ועיקר. לסלידה תרמה גם התחושה המתנשאת והמנוכרת שחוותה המשפחה בעלייתם ארצה ממוסדות מפא"י. מאוחר יותר נוכחו לגלות כי פנקס אדום נדרש לשם נגישות למשאבים, למשרות ולתפקידים – הפרוטקציוניזם הידוע. אפליית מעמדות וציבורים שלמים הכעיסה אותה מאוד. הצניעות, הענווה, היושרה, הנאמנות וכבוד האדם היו ערכים שעליהם לא הייתה מוכנה להתפשר, עוד מצעירותה – והיא חשה כי ההוויה ה"בן גוריונית" מייצגת ומיישמת את ההפך הגמור. 

לאחר קום המדינה הייתה מעורבת בתנועת חֵרות, גח"ל. היא הייתה חברה ופעילה בארגון "ברית נשים חרות", שבמסגרתו אספה בגדים וצעצועים למושבי התנועה שנזקקו לתרומות. הארגון סיפק לה גם חברות רבות.  

משפחתה של רגינה הייתה מרכז חייה. לצד עיסוקיה הרבים כרופאה וכאזרחית מעורבת היא גידלה את שלושת ילדיה, ואף עסקה ברקמה, תפירה וסריגה ופיתחה תחביבים כמו מקרמה. תוצריהם של עיסוקים אלו שמורים בבית המשפחה עד היום. היא קיימה קשרים קרובים עם שתי אחיותיה (מלוד ונתניה), עם גיסותיה ועם רבים מבני משפחתה, חרף מחלוקות אידיאולוגיות והבדלים. כשהגיעו הנכדים, הקדישה להם זמן רב. 

בעלה, ד"ר משה דנון, חלה לקראת שנת 1960. לאורך השנים הבאות הידרדר מצבו באופן הדרגתו, ורגינה טיפה בו במסירות. בשנת 1963 נפטר. הפרידה מבעלה, האיש שחי לצדה שנים רבות כל כך, שותפה לחיים, לבית ולמקצוע, הייתה קשה מאוד עבורה. 

בסמוך לגיל 70 נפלה רגינה ושברה את מפרק הירך. אחד מאחייניה, רופא נוסף, ניתח אותה, אולם החלמתה הייתה חלקית והיא נזקקה להשגחה. עובדה זו, בשילוב עם הידלדלות חבריה ומכריה בשכונת מגוריה ביפו, הביאו אותה למסקנה כי חרף אהבתה וזיקתה למקום, הגיעה העת לעבור דירה. היא עברה לתל־אביב, בסמיכות לילדיה ונכדיה. משפחתה סייעה לה רבות בשיקום.  

למרות הפציעה והקושי הוסיפה להיות עסוקה בשגרת חייה – נסיעות לשוק לוינסקי, בישול לנכדיה, איסוף תרומות לנזקקים, טיפוח עציצים בדירתה, במקום בגינתה ביפו. כשהייתה בת 72 ביקשה מאחד מנכדיה שילמד אותה נגינה על גיטרה. היא אכן התמידה באימונים ונהנתה לנגן ולשיר. בלילות נהגה ללכת לישון אצל בִתה אידה. 

רגינה נפטרה בגיל 78, בח' באדר א תש"ל (14 בפברואר 1970). נקברה בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. 

ד"ר רגינה דנון 

 

ד"ר רגינה דנון עומדת בתחנת האוטובוס. בידיה הבורקיטס שאפתה הבוקר. נוסעים נוספים מתקבצים לידה, גם בידיהם חבילות. כל חבילה וניחוחות הבית שהיא נושאת איתה. העיניים מתבוננות סביב, בוחנות, האם כולם פה נוסעים לבית המעצר? לאיזו מחתרת משתייכים ילדיה של זו ולאיזו ילדיה של האחרת?  

רגינה אינה שתה ליבה לא לאלו ולא לאלו. גם את המבטים הננעצים בה אינה חשה. היא עומדת זקופה, מתבוננת בכביש כדי לראות סימן לאוטובוס מתקרב. בראשה מחשבות על בנה, על גבורתו, על עתידו. היא גאה בו וחוששת לו, מקווה שלא יאונה לו כל רע. פעולות המחתרת מסוכנות, היא יודעת זאת היטב. אל חדר הריפוי שלה ושל בעלה מגיעים בחשאי פצועי אצ"ל כדי לקבל טיפול מידיהם, זוג הרופאים של יפו.  

בעלותה לאוטובוס רגינה מתיישבת מלפנים. היא אוהבת לראות את נופי הארץ. ההרים והחורש בדרך ללטרון שונים כל-כך מנופיה של יפו, עיר מגוריה. המראות מתחלפים מהר ומזכירים לה את הרכיבה החופשית על הסוס במרחבים הגדולים של ילדותה. את החופש הזה, היא מהרהרת, לא יוכל לקחת איש, גם לא הבריטים שעצרו כך את דוד. החופש נטוע בתוכה, מאפשר לה לחיות את חייה לפי אמונתה.  

מרחוק היא רואה כפרים ערביים. ושוב משיג זיכרון את מחשבותיה – הפעם של מטופלת שהגיעה מאחד הכפרים שבדרך לירושלים. היא זוכרת את בכיה כשהסבירה שהגיעה עד אליה כי חששה שבעלה ייקח אישה אחרת אם לא תהרה בהקדם. ליבה של רגינה נכמר עליה, כמה שמחה שהצליחה לעזור לה להרות. מעניין מה עלה בגורלה מאז.  

האוטובוס העייף מיטלטל בדרכים זמן רב עד שהוא מגיע לתחנה הסמוכה לכלא לטרון. שוטרים בריטיים בכל מקום. אוסף האנשים שנסע איתה מתפזר ורגינה צועדת בתוך קבוצת הורים. מבקרי האסירים מהמחתרות הציוניות מופנים למחנה משנה א'. לאחר כברת דרך, היא רואה את דוד, בנה האמצעי, מטאטא רחבת עפר הסמוכה לשער. מי היה מאמין, דוד שלה, שניסה להתחמק ממלאכת הניקיון בבית, מטאטא פה אצל הבריטים… מה שהחינוך שלה לא עשה, עשו הבריטים, היא חושבת. 

ליבה שמח לקראתו. "דוד", היא קוראת לו ומנופפת. בנה מרים את מבטו בחיוך מופתע, "אמא!" הוא מסיים את מלאכת הניקיון בזריזות ופוסע לעבר נקודת המפגש עם המבקרים. רגינה מחבקת ומנשקת אותו, ממלמלת מילות חיבה בספניולית. "די אמא, אינני ילד עוד", הוא אומר. "בטח שאתה ילד! גדול, גיבור, אבל תמיד ילד שלי ." דוד מחייך. העברית של אמו מצחיקה אותו. הוא התגעגע לשמוע את קולה ואת המבטא הבולגרי הכבד שלה. הם יושבים יחד על ספסל המבקרים. רגינה מושיטה לו את הקופסה.  

"מאכילים אתכם כאן הבריטים?" היא שואלת.  

"לפעמים", מחייך דוד ומריח את ריח הבורקיטס, ריח הבית שלו.  

"נו, תאכל", היא מפצירה בו.  

"לא אוכלים פה לבד, אמא. אקרא לחברים שלי."  

"אני שמחה לשמוע שיש לך כאן חברים ועוד יותר אשמח לפגוש אותם." 

דוד מסתובב ושורק. סביבם מתאספים נערים ונערות. "צעירים כל-כך," חושבת רגינה. כולם מתענגים על האוכל הביתי ורגינה שמחה להאכיל את הילדים העבריים הללו.  

"גברת דנון, המאפה הזה טעים מאד!" אומר אחד החברים. נערה יפה פונה לרגינה בלדינו, "תודה רבה, הבורקיטס טעימים מאד ובעיקר… הם מזכירים לי את הבית".  

"אה!" מתרגשת רגינה, "מאיפה את?"  

"מירושלים", עונה הנערה.  

"גם מירושלים מגיעים הנה!"  

"כן אמא, יש כאן חבר'ה מכל הארץ. עכשיו נוכל לטייל לכל מקום." מחייך דוד וקורץ לאמו. 

הביקור קצר מדי. שעה קלה לאחר שהם מסיימים לאכול,  מגיע חייל בריטי הפוקד על בנה וחבריו לסיים. בדרכה חזרה, הקופסה שבידה של רגינה ריקה וקלה יותר, אך ליבה כבד. דוד נשאר כאן, במחנה, והיא נוסעת הביתה בלעדיו. כמה הייתה רוצה לקחת אותו איתה. הוא בסך-הכול נער, מה לו ולמקום הזה עם כל הקצינים הבריטיים ועיניהם הקרות? דוד גיבור אמיתי, ביטחונו בצדקת הדרך מעניק לו כוח להתמודד. צעירים מכל המחתרות נמצאים איתו בבית המעצר, דנים כל היום בעניינים שברומו של עולם. הלוואי שנעוריהם היו קצת יותר נורמליים, קצת יותר רגועים. העייפות גוברת עליה והיא מניחה את ראשה על חלון האוטובוס. איך נוציא אותו מכאן? הערב תדבר עם משה, בעלה. עליהם למצוא רעיון. 

האוטובוס עוצר בתל-אביב. רגינה ממשיכה לבהות דרך החלון כשהיא שומעת מישהי פונה אליה בערבית, "דוקטור? הגענו לתל-אביב, דוקטור". 

רגינה מחייכת חיוך עייף. מבעד לדמדומי ההתעוררות, היא מזהה את אחת המטופלות הוותיקות שלה במרפאה, "תודה". הן יורדות מהאוטובוס יחד. המטופלת מבינה מהיכן מגיעה רגינה ולא שואלת יותר מדי שאלות. "גם הבן שלי, הגדול, היה עצור", היא אומרת, "הילדים היום לא רגועים, לא יודעים לחכות בשקט שהבלגן יעבור, בוערים להצטרף, זה לא טוב, לא טוב. שיחזור לך מהר הביתה, אינשאללה".  

רגינה שותקת ומהנהנת. אין היא חשה כל איבה או טינה לשכנותיה הערביות, אך צעירי המחתרת פועלים נכון בעיניה והיא תומכת בפעילות של בנה, מסוכנת ככל שתהיה.  

"דוקטור, יש לי שכנה, ארמנית, אישה טובה אבל מה, מסכנה, אין לה ילדים", ממשיכה המטופלת.  

"למה היא לא באה אליי?" שואלת רגינה.  

"זה העניין דוקטור… הם… אין להם מספיק כסף לשלם, אמרתי לה הרבה פעמים שתלך אלייך אבל היא מתביישת כי אין להם…"  

"תבואי איתה את, תבואו מחר", פוסקת רגינה בענייניות, "בגלל כסף לא יהיו לה ילדים? נראה מה אפשר לעשות".  

מאז עלו לארץ וראו את הנעשה בה, פתחו רגינה ומשה מרפאה פרטית והחליטו כי אליהם יוכלו כולם לבוא ולקבל טיפול, עם פנקס ובלי פנקס, עם כסף ואם קשה – גם בלי. המציאות פה מורכבת וצריך להתנהל בה ביושרה ובכבוד, זאת מבין כל בר-דעת (שלא כמו בסינמה שבתה הגדולה מרבה לבלות בה. פעם אחת הזמינה אותה להצטרף אליה להצגה ראשונה. כמה מניירות, כמה בלוף, רגינה לא שבה עוד לסינמה ולא הבינה מה מוצאים בה האחרים). את מחשבותיה קוטעת שוב העומדת לצידה, "אני רוצה שתדעי דוקטור, כולם יודעים שאתם אנשים טובים. ואם יהיו בעיות ביפו, אני ובעלי נדאג לכם". רגינה מביטה בה מופתעת, לרגע איננה מבינה על מה מדברת המטופלת שלה, אין הם חשים כל פחד בשכונה. "תודה," היא מחייכת בחום, מתרגשת מהמחווה, "אנחנו בסדר, אבל אני מעריכה את זה. תודה". הן ממשיכות ללכת ביחד לכיוון יפו ונפרדות לשלום בכיכר השעון, זו לביתה ולמשפחתה וזו לביתה ולמשפחתה. 

בעודה עולה במדרגות הביתה, נורה כבר פותחת לה את הדלת, והמשפחה מתקבצת. כולם רוצים לשמוע על דוד. רגינה ממספרת על תנאי המעצר, על מה שסיפר דוד ועל קורותיה בדרך. לפתע, בתוך המתח והדאגה, עולה על פניה של רגינה חיוך שהופך לצחוק מתפרץ. בני המשפחה מביטים בה מופתעים, אך רגינה אינה מצליחה לעצור את הצחוק. "אתם יודעים איך מצאתי אותו??" דמעות נקוות בצידי עיניה, "עומד ומטאטא את הכניסה למחנה." בנותיה מצטרפות לצחוקה ורק משה, בעלה, תמה – מה הצחוק הגדול?! 

כשהן נרגעות, רגינה מסבירה למשה, "לא היית בבית באותו יום, אחותי הגיעה לביקור ויצאנו לטייל על שפת הים לפנות ערב. לפני שיצאנו ביקשתי מהילדים שינקו את הבית. כשחזרנו ראינו את הבנות מנקות במרץ, ואילו דוד ישב וקרא! אני… איך לומר… קצת…"  

"קצת? אמא את נזפת בו כהוגן," קוטעת אותה אידה ונורה מוסיפה, "נתת לו שיעור בשוויון. דוד אמר שניקיון הוא עניין לבנות. איזה נאום נתת לו…"  

נורה מתחילה בחיקוי, "עניין לבנות… ווויייייי. עניין לבנות. דוד, אם היה אכפת לי מה עניין לבנות ומה עניין לבנים לא הייתי היום רופאה והרבה נשים פה בארץ היו נשארות בלי בנים ובלי בנות. וווויייי עניין לבנות. הבדל בין בנים לבנות יש רק בגוף, בדברים שאף אחד לא רואה וגם לא צריך לדבר הרבה. אבל ידיים כדי לנקות – יש אותו דבר, רגליים – אותו דבר, שכל להבין – אותו דבר ופה – אותו דבר לדבר שטויות".  

משה מצטרף לצחוק, הוא יכול לדמיין את התמונה בעיני רוחו. אחרי שכולם נרגעים, רגינה נאנחת, "הוא ילד טוב. עכשיו אני חושבת, הייתי צריכה להוסיף גם לב."