הרבנית אסתר מלמד

אסתר מלמד־הכהן לבית קצב נולדה בתמוז תרל"ג (1873) לאביה אגאי ולאמה בגום בעיר שיראז שבפרס. מגיל צעיר דבק בה הכינוי ביבימא.  

באלול תרמ"ב (1882), בהיותה בת תשע, נישאה אסתר לרחמים בן השמונה עשרה. נישואי בנות בגיל צעיר היו נהוגים בפרס, מחשש לחטיפת נערות בידי מוסלמים. רחמים כונה "מולא קוצ'יק" – חכם קטן בפרסית, בשל דרשותיו בציבור ובקיאותו הרבה בתורה – עוד מגיל צעיר. הוא ביקש ללמד את אסתר קרוא וכתוב, אולם נמנע מכך נוכח התנגדותם של הוריה. בראשית הנישואים חי הזוג בצמצום רב בחדר ביתו של רבי חיים, אביו של מולא רחמים, אולם האב דרש מהזוג לעמוד ברשות עצמו, והם עברו לדירה אחרת. אסתר עודדה את מולא רחמים להמשיך בלימודו והסתפקה בחיי מחסור מתוך אהבה לתורה. מולא רחמים התפרנס אז מקריאה בתורה, אמירת קדיש, כתיבה עבור בני אדם שלא ידעו לכתוב ולימוד בבתי כנסת. לתקופה מסוימת עסק בצורפות, ללא הצלחה. בריאותו של מולא רחמים הייתה רופפת, ואסתר טיפלה בו במסירות וניסתה להפחית את הלחץ עליו בשל דרישות הפרנסה. למרות המחסור והקשיים, את רוב כספם תרמו בני הזוג לצדקה. בהמשך היה מולא רחמים למלמד בתלמוד תורה, ובמלאכה זו עשה חיל ושמעו יצא למרחוק. בשל המוניטין שצבר כמלמד, הוזמן ללמד לימודי קודש בבית הספר החדש של "אליאנס: כל ישראל חברים", שנפתח בשיראז בשנת תרע"ג (1903). הצטרפותו של מולא רחמים ירא השמיים לצוות בית הספר חיזקה את מעמדו של המוסד בקהילה וגם העניקה יציבות כלכלית למשפחתו.  

בתה הראשונה של אסתר נולדה מספר שנים לאחר הנישואין. היא נקראה טוטי, על שם אמו של מולא רחמים. כשהייתה טוטי בת שנה נפטרה מאבעבועות. בתה השנייה נפטרה גם היא ממחלה, כשהייתה בת שלוש. לאחר תפילות רבות נולדה בת שלישית, ונקראה כ'אנום גיאן – חנה. ילדה הרביעי נפטר בהיותו בן שלוש ממחלת האסכרה בעיצומו של חול המועד הפסח. מולא רחמים התפלל בתוך הקהילה לכפרת ילדי ישראל. גם בכך לא תמה מסכת הייסורים של אסתר ורחמים, וצאצאים נוספים שלהם נפטרו בצעירותם, בלידתם ובמהלך ההיריון. 

אביה ואחיה של אסתר ראו את צערה הרב בשל ההפלות וביקשו לערוך עבורה את טקס "השולחן", טקס פרסי שהיה מקובל גם בקרב יהודים בפרס. במהלך הטקס מבקשים בני האדם "לפייס את השדים" שמונעים מן האישה ללדת. מולא רחמים התנגד לכך מאוד, אולם אסתר התעקשה לנסות זאת. אביה אמר שאם יש פסול בדבר, הוא יישא בעוון, ובעקבות זאת הסכים מולא רחמים לקיום הטקס בהיעדרו מן הבית.  

במהלך אחד ההריונות הוצע לאסתר שתלך ותבקש צדקה עבור עניים כסגולה לשם שמירת ההיריון. כך עשתה, ועברה מבית לבית בדמעות ובתפילה לבריאות העובר. לקראת סוף ההיריון ביקש רחמים לנסוע להשתטח על קברי עזרא הסופר ויחזקאל הנביא שבעיראק. אסתר חששה מריחוקו של בעלה סמוך ללידה, ובכל זאת הוא נסע עם קבוצה מבני קהילתו. אסתר ילדה בשעה ששהה מולא רחמים בקבר עזרא ועדכנה אותו בטלגרף שבג' בכסלו תרס"ד (22.11.1903) ילדה בן זכר. מולא רחמים ביקש מהחכמים בקבר עזרא שיתפללו למען בריאותו והישרדותו של הילד. החכמים שאלו לשמו של התינוק, ובתגובה קבע כי ייקרא "עזרא ציון", בזיקה לקבר עזרא – ציוּן – שבו שהה. כך אכן נקרא הבן.  

בעקבות לידת הבן נדרה אסתר שבכל צום תשעה באב תאסוף צדקה בעצמה מבית לבית – ובמשך עשרות שנים המשיכה בכך ואספה צדקה עבור העניים במהלך היום. צעד נוסף שנקטה כדי להגן על בנה היה נדר לעשות כפרה – לתרום צדקה לעניים חמש פעמים בשנה. כך עשתה במועדים מסוימים וביום הולדתו של בנה, עד לנישואיו. לאחר כמה שנים נולדה לאסתר ילדה נוספת ונקראה חיה. 

אסתר עמדה לצדו של בעלה וניהלה יחד אתו את ביתם. דרכה החינוכית הייתה של נועם ומתינות. בעלה, בשונה ממנה, היה קפדן מאוד. ערך הצניעות היה מרכזי בעולמם. כשראו השניים נשים שהתלבשו בחוסר צניעות בשיראז, נהגו לקנות חתיכת בד תואמת ושלחו אליהן – דבר שהשפיע על חלקן לחזור ללבוש מסורתי יותר.  

בשל מעמדו של מולא רחמים, הגיעו לביתם לא מעט שד"רים, שלוחים לגיוס תרומות מארץ ישראל. אסתר אירחה אותם במסירות בביתה וזכתה לקבל מרבים מהם ברכות. השד"רים העניקו לזוג כאות הערכה מתנות שהיו אז יקרות המציאות, כמו ספרים וכתבי יד רבים. 

בשנת תרס"ו (1906) החליטו חנה הבת הגדולה ובעלה לעלות לארץ ישראל יחד עם הוריו ומשפחתו של בעלה. מולא רחמים ביקש להצטרף אליהם, אולם הקהילה ומנהל בית הספר "אליאנס: כל ישראל חברים" התנגדו לכך והקשו על מכירת נכסיו לצורך מימון הנסיעה. לכן בחר מולא רחמים לנקוט תחבולה וסיפר להם כי הוא נוסע רק במטרה ללוות את בתו במסעה. אסתר התגייסה לשכנע את אנשי הקהילה כדי שיאפשרו לה למכור מנכסיו עבור מימון הנסיעה, והם נעתרו לתחינותיה. בפועל נותר מולא רחמים בארץ ישראל לאחר הגעתו אליה, כפי שתכנן. אסתר נותרה לבדה בשיראז עם שני ילדים קטנים – עזרא ציון, שטרם מלאו לו שלוש, והתינוקת חיה (מונדני), שהייתה בת חצי שנה בלבד. הקהילה וצוות בית הספר כעסו מאוד על מולא רחמים, ומעמדה בקהילה של אסתר, שגם נותרה ללא מפרנס, התערער מאוד. מולא רחמים ניסה לשכנע את הוריה של אסתר שיצטרפו אליו עם אשתו וילדיו ויעלו לארץ, ולאחר מאמצים רבים הצליח בכך. אסתר, הוריה ושני הילדים יצאו לדרך כעבור שנה. הם נסעו אל העיר בושהר במערב פרס ושטו ארצה באונייה דרך תעלת סואץ. אסתר הביאה עמה ארגזים רבים ובהם ספרים עתיקים וכתבי יד של מולא רחמים. במהלך ההפלגה לארץ סער הים, וכל הארגזים ובהם כתבי היד והספרים טבעו בו ואבדו. 

אסתר והילדים התאחדו עם מולא רחמים, בעלה ובתה חנה בחנוכה תרס"ח (1907). כשנה לאחר מכן חלתה אסתר מאוד ועברה הפלה נוספת. לאחר שנה, ביום כיפור תר"ע (25.9.1909), ילדה את הבן יעקב. בת נוספת, שמועד לידתה איננו יודע, נפטרה בגיל שבע בשנות המחסור של מלחמת העולם הראשונה. סך הכול חוותה אסתר ארבעה עשר הריונות במהלך חייה, שמהם שרדו והגיעו לבגרות ארבעה ילדים בלבד.  

מולא רחמים רכש למשפחתו שטח בשכונת "נחלת ציון" (כיום חלק משכונת נחלאות), ובו נבנו חצר וסביבה דירה קטנטנה בה חיו בני המשפחה, מספר חדרים להשכרה ובית כנסת. בית כנסת זה היה משמעותי מאוד עבור אסתר – ממקומה מחוץ לעזרת הגברים היא התפללה בקביעות וזכתה ללמוד את מילות התפילה בעל פה. היא דאגה לרווחת המתפללים והקפידה לנקות את בית הכנסת בעצמה לאורך שנים. בחלוף השנים הוקמה עזרת הנשים של בית הכנסת בידי הבן עזרא ציון, וכונתה "לשכת אסתר" על שמה, ומאז ישבה שם אסתר וניהלה את ענייני בית הכנסת. 

בזכות תכונותיה ומעמדה כאשת הרב הייתה אסתר לדמות מרכזית בקהילה. נשים וגם גברים התייחסו אליה בכבוד רב. נשות הקהילה הפרסית בנחלאות הגיעו לביתה להתייעצות ולשיתוף, והיא אף השיבה להן על שאלות הלכתיות. אסתר סייעה לפרנסת המשפחה על ידי טווית חוטים לציציות. היא היתה מקבלת צמר וטווה בפלך לאורך היום חוטים. היא גם סיפקה פרנסה לאלמנות ולנשים קשות יום, להן נתנה צמר ולאחר שטוו שילמה להן את שכרן. המשפחה כולה הייתה מעורבת מאוד בחיי הקהילה של עולי פרס בירושלים, שבית הכנסת היה עבורם למוקד.  

בשנת תרצ"ב (1932) חלה מולא רחמים, ולמגינת לבה של אסתר, הידרדר מצבו במהירות והוא נפטר תוך כמה ימים. בצוואתו ציווה על בניו להמשיך לתחזק את בית הכנסת בתפילות ובלימוד. אסתר התאבלה על פטירת בעלה וכאבה מאוד, אולם מצאה נחמה בדור ההמשך – בניה ובנותיה שהמשיכו את דרך האמונה של המשפחה והעמידו צאצאים רבים. בשבתות, בחגים ובימות השבוע אירחה אסתר את ילדיה ונכדיה, שהמשיכו לפקוד את בית הכנסת ולתחזק אותו, כצוואת אביהם. בנה, הרב פרופ' עזרא ציון מלמד, היה לחוקר מקרא ולתלמוד ולחתן פרס ישראל. כאלמנת הרב נחשבה אסתר לדמות סמכותית בבית הכנסת, ובניגוד למקובל, העירה על התנהלות התפילה בעזרת הגברים ממקומה – היסתה מתפללים שדיברו בתפילה והורתה לעתים את מי להעלות לתורה.  

אסתר המשיכה בחייה בעצמאות רבה בדירת החדר הקטנה הצמודה לבית הכנסת, מבלי להזדקק לעזרה. שגרת ימיה כללה מעשי חסד רבים, טווייה, טיפול בצמחים הרבים בחצר הדירה, דְאגה למתפללים וללומדים בבית הכנסת ותפילה קבועה עם הציבור. אסתר המשיכה להיות דמות דומיננטית ומשמעותית בבית הכנסת, הן במעורבות בהנהגתו והן בדאגה למתפללים וללומדים. נשות הקהילה המשיכו להגיע אליה לשם קבלת עצות ודברי חיזוק. 

בכל שנות אלמנותה נותרה לגור בדירת החדר, אשר חדר השירותים שלה היה משותף לכלל הדיירים ושלא פעל בה כל חימום. כשהייתה בת תשעים ושתיים התקררה אסתר וחלתה בדלקת ריאות.  

אסתר מלמד נפטרה בכ"ח בחשוון תשכ"ו (23.11.1965). 

 הרבנית אסתר מלמד 

 

השורשים האלו עקשנים, אבל אסתר עקשנית עוד יותר. אחרי שעתיים של עבודה מאומצת בגינה הגדולה, היא נכנסת הביתה מסופקת, בידיה צרור עלים ירוקים גדול וריחני.  

"תראה איזה יופי", היא אומרת לבעלה. מולא רחמים הכהן מרים את עיניו מן הספר ומהנהן. הוא מתרגש מכתב-היד שקיבל לאחרונה משליח ארץ-ישראלי הרבה יותר מאשר מצרור הירק, אבל הוא יודע שאשתו אוהבת את עבודת הגינון והוא משתדל לשמוח איתה.  

אסתר ניגשת לכד המים הגדול כדי לשטוף את ידיה המלוכלכות מאדמה ומולא רחמים שב לספרו. 

גם הגינה וגם התורה מצריכות עמל והתמדה כדי להוציא פירות, אסתר מהרהרת, גאה בשקידתו של בעלה בתורה. היא נזכרת כיצד ביקשה ממנו להתמיד בלימודו כשלא נמצאה להם די פרנסה והם חיו בעוני. תורתו היא גם תורתה. 

לפתע מרים רחמים שוב את ראשו מהגמרא, "אדמת ארץ-ישראל תמתק לך אפילו יותר, אסתר", הוא אומר לה.  

"בעזרת ה', שאזכה", היא עונה לו. 

למען האמת, בכל פעם שהיא עובדת בגינה היא מתפללת, אבל משהו אחר יושב על לבהּ. היא מביטה בפירות העץ הנפלאים ומצטערת על פירות בטנה שנפלו. שנה אחר שנה האדמה מצמיחה גידולים רעננים, "יהי רצון שגם אני אצליח להרות בכזו קלות, ללדת בשלום, ולגדל את ילדיי עד בגרות בבריאות", היא ממלמלת בעת שהיא מצליחה לעזור לאחד מהצמחים בגינה לגדול למרות החרקים שהחלו לנגוס בו. 

מאז שילדה את חנה, בתה הגדולה הנשואה כבר, הרתה פעמים רבות, אך רק שניים מההריונות האלו הסתיימו בתינוקות שגדלו לילדים בריאים, תודה לאל. עזרא ציון וחיה מתרוצצים עכשיו לצידה, והשאר… אדמת ביטנה לא הספיקה להם כנראה.  

מולא רחמים מחריש ואסתר מוטרדת לפתע. חנה ובעלה מתכננים כבר חודשים רבים את נסיעתם לארץ-ישראל ולאחרונה העלה את האפשרות שייסע עימם. האם בשל כך דיבר על אדמת ארץ-ישראל עכשיו? 

"בקרוב?" היא שואלת בחשש.  

"הלילה", עונה בעלה ואינו מרים את ראשו מהגמרא. 

כאב עז מפלח את ליבה של אסתר. גם בתה הגדולה והאהובה וגם רחמים עומדים לצאת לנסיעה קשה וארוכה והיא תישאר כאן, בפרס.  

כשהודיע מולא רחמים בבית-הספר 'אליאנס: כל ישראל חברים', שבו שימש מורה למקצועות הקודש, על תוכניתו, סירב המנהל לקבל את התפטרותו. גם ראשי הקהילה היהודית בשיראז, עירם, התנגדו בתוקף לעזיבתו. עד לרגע זה קיוותה אסתר שההתנגדות תשאיר את מולא רחמים בבית, אך עכשיו היא מבינה שזו רק חיזקה את החלטתו.  

אסתר ממהרת אל ילדיה הקטנים, ללטף ולחבק אותם.  

"עזרא ציון, ג'וני, צא לגינה לקטוף לי גישנז, פטרוזיליה, אכין חורשט סבזי. יש לנו חגיגה היום", היא לוחשת. 

"איזה חג יש היום?"  

הוא כבר בן שלוש, מכיר את חגי ישראל ולא שמע על חג כלשהו היום, אבל אמו מחייכת ולא עונה. בפעם הראשונה היא מרגישה את הדמעות חונקות את גרונה. 

לארוחת הערב מגיעים גם חנה ושאול, להיפרד. הילדים מרוגשים, מסיבה קטנה כך סתם באמצע השבוע. אפילו הדמעות של אמם ואחותם הגדולה לא מפריעות לשמחתם. 

אסתר נפרדת בחיבוק חזק מבתה, "חודו נגרד, ישמרך הא-לוהים", היא לוחשת על אזנה, "ותשמרו על אבא. את יודעת שהוא חולה הרבה, תדאגי לו", היא דוחפת בידה כמה גבישי סוכר ומוסיפה, "שתמתק לכם הדרך". 

בלילה אסתר עוזרת לבעלה לארוז את הדברים האחרונים. מולא רחמים עסוק בעיטוף ספר התורה היקר לו.  

"מה אמרו בבית-הספר?" אסתר שואלת בחשש.  

"אמרתי להם שלא אהיה כמה ימים. את משכורת החודש הזה יעבירו לידייך בימים הקרובים".  

"ואחר-כך?"  

"כסף השארתי לך, אסתר. מזה אינך צריכה לדאוג", ומולא רחמים מראה לה את מקומו של הכסף מתחת למזרן שלו, "אבל אני מצטער, ביבימא. יכול להיות שיהיה קצת קשה עם האנשים. ודאי יכעסו כשיגלו". 

אסתר שותקת ואחר-כך מצביעה על הגמרא שעדיין על השולחן.  

"מה עם זה?"  

"אני לא יכול לקחת איתי את הספרים", מולא רחמים מלטף בידו את הדפים הצהובים, "כשאמצא שם מקום ראוי למשפחתנו, בעזרת הא-ל הטוב, את והילדים תבואו אחריי לציון. אז כבר תביאי איתך את הספרים הקדושים".  

"אמן", היא עונה לו, בטנה מתהפכת מדאגה ומהתרגשות. מולא רחמים מתקרב לילדים הישנים בשלווה ואסתר רואה אותו מברך אותם בברכת כהנים.  

בדלת, מולא רחמים נעצר, "יהיה קשה, אבל את חזקה. אכתוב לאביך מכתבים מירושלים".  

והוא מניח את ידו על ראשה, כמו מברך גם אותה, "חודו נגרד".  

"חודו א'אָפס, א-לוהים איתך", היא עונה לו ומתאמצת לחייך. מולא רחמים יוצא. ידה של אסתר נשארת על מזוזת הבית ומבטה מלווה אותו דקות ארוכות. 

הימים נוקפים. לפני חג הפסח אסתר הולכת לשוק, עם ילדיה. עדיין לא הגיע מכתב מבעלה. כמה קיוותה למכתב לפני החג.  

היא מגיעה לדוכן של מוכר התבלינים שתמיד נהג לתת גביש קטן של סוכר לילדיה. הוא טינו אומר להם אפילו שלום. אסתר נאנחת וממשיכה בדרכה, אבל בעיניהם של הילדים נקוות דמעות. עזרא ציון מסרב לזוז מהמקום והיא נאלצת לגרור אותו עימה, משתדלת שלא לפגוש בעיניהם של הכועסים ולא בעיניהם של המרחמים. 

"זנמולא", היא שומעת מישהו מאחוריה קורא לה בכינוי שכבר לא שמעה חודשים, "זנמולא", כלומר אשת הרב, אשת המלמד. היא מסתובבת ורואה את אמו של אחד התלמידים של בעלה, התלמיד המבריק ביותר שלו. היא מחייכת אך פניה של האם כעוסות, "איפה מולא רחמים? חשבנו שיחזור ובמקום זה ברח לארץ-ישראל". 

העוברים והשבים נועצים מבטים. האישה נפנית ממנה בכעס ואסתר מחליטה שלא תלך יותר לשוק, ויהי מה. רגליה נושאות אותה לבית הוריה. היא מקווה ששם יעטפו את ילדיה הקטנים באהבה וממתקים. והיא, גם היא צריכה קצת נחמה.  

היא נכנסת בשקט. במבט אחד אמה מבינה הכול ולוקחת את הילדים למטבח. אסתר מתיישבת ליד השולחן. 

"מה קרה, ביבימא? את נראית כאילו פגשת שד לא עלינו", שואלת אחותה תוך שהיא מוזגת לשתיהן תה. 

"לא שד. רק אישה כועסת מאוד", עונה לה אסתר ומספרת על מה שקרה בשוק. 

"את תחזיקי מעמד. אנחנו נעזור לך. אל תדאגי. כמה זמן הם ימשיכו לכעוס? שבועיים? חודשיים? מישהו יחליף אותו בעבודתו והם יירגעו או, לא עלינו, יגיעו צרות חדשות וישכיחו מהם שעזב ככה". 

"עזב", מפטירה אסתר, בבוז.  

"ומה? עזב אסתר, עזב. מתי תביני?" 

"הוא לא עזב כלום. להפך, הוא חזר הביתה. לבית של כל העם שלנו". 

"הוא עזב את הקהילה. עזב את התלמידים. חלק אפילו שמעתי אומרים עזב את אשתו, מסכנה".  

הפעם אסתר מרימה את קולה, "אשתו לא מסכנה! אשתו גאה בו ותצטרף אליו כשיסתדר בארץ הקודש", ובקול שקט יותר היא מוסיפה: "בעזרת ה׳ ". 

אחרי שתיקה קלה אסתר מוסיפה, "כדאי שכולם יבינו שגם בדרך הזאת הוא מולא, מורה, מורה להם את הדרך האמיתית". 

אחותה מביטה בה ומניחה את ידה על ידה של אסתר, "תהיי בריאה אחותי, האמונה שלך גדולה. אני מקווה שמשמים יסדרו את הדברים טוב כמו שהם נשמעים בפיך". 

למחרת, אסתר לוקחת את הסלים ויוצאת אל השוק, לבדה.  

"חג שמח, לשנה הבאה בירושלים הבנויה", היא אומרת בקול רם לכל מי שהיא מכירה. להפתעתה, אנשים נענים לה בחיוך.  

בערב, אביה בא לבקר אותה. הוא מחייך חיוך רחב, הגיע מכתב מבעלה. 

"בעוונותיי, הנסיעה הייתה קשה יותר משיכול היה אדם לשער בדעתו", כתב מולא רחמים, "אבל לאחר תלאות רבות הגענו ואף מצאנו מקום לדור בו. לאחר החג, ברצות ה', אתחיל לפעול ולחפש מקום לך ולילדינו". 

 

*** 

את פסח של השנה הבאה אסתר חוגגת בירושלים. כמה חודשים עברו מאז הגיעה, עם שני הקטנים, אחד על כל זרוע. כל חייה אמרה, "בשנה הבאה בירושלים", והנה, הערב יסבו לדורותיהם, עם הוריה וילדיה, בשולחן הארוך שבחצר. גם אורחים יש, תלמידים לשעבר של בעלה שעלו בעקבותיו לירושלים. 

כשהיא עורכת את השולחן, מולא רחמים עומד לידה ומסדר את קערת הסדר, "כרפס שגדל באדמת ישראל", הוא אומר בהתרגשות. 

"כן", היא עונה ומניחה את הבצלים הירוקים הארוכים שאיתם יכו זה בראשו של זו בעוד שעות אחדות, כמנהג יהודי פרס, "והנה הבצל שגידלתי באדמת ציון". 

ואכן, אסתר מגדלת שוב ירקות ותבלינים, והפעם בארץ-ישראל. אבל צרות הן סמטאותיה של שכונת נחלת ציון, ואת הירקות היא מגדלת על גג הבית, במעין מרפסת צרה. ולפעמים-לפעמים, כשבנותיה יושבות לצדה בעודה טווה, אסתר לוחשת לבנותיה, "אם יש דבר אחד שאני מתגעגעת אליו בפרס, זו הגינה שלי". והפלך שבידיה ממשיך במרוצתו, מפיק משפעת הצמר שלצידה חוט בהיר, ממוקד.  

"הגיע הזמן להדליק נרות, ביבימא", אומר מולא רחמים ואסתר חוזרת לכאן, ערב לילה הסדר בירושלים.