הרבנית ברכה קאפח

הרבנית ברכה קאפח נולדה בשנת תרפ"ב (1922) לאמה נעמי ולאביה יוסף צדוק בצנעא שבתימן. בגיל שמונה הצטרפה ברכה לבית המלאכה המשפחתי לצורפות ולמדה את האומנות. אביה נהג ללמד את בניו תורה בבית, ומשראה את סקרנותה החל ללמד גם אותה ביחד עם אחיה. זאת אף על פי שמעט מאוד אבות לימדו גם את בנותיהם. משפחתה של הרבנית הייתה ידועה במעשי הנתינה והחסד שלהם. אמה נעמי נהגה להכין אריזות מזון בביתה ולחלק אותן בימי שישי לנזקקים בעיר. מנהג זה למדה אמה מאביה שלה, סבה של הרבנית, שהיה מכין מזון וצדקה לנזקקים שהיו מגיעים ביום שישי אחר הצהריים לביתו.  

בשנת תרצ"ג (1933), בהיותה בת 11, נישאה לבן דודתה, מארי יוסף קאפח, בן ה־16, שהתייתם מאביו ומאִמו. מארי יוסף גדל אצל סבו מארי יחיא קאפח, שהיה החכם באשי, הרב הראשי לתימן ומייסד תנועת "דור דעה" או הדרדעים. על ראשו של החתן המיועד עמדה "גזרת היתומים", שעל פיה ילדים יהודים שנתייתמו מהוריהם היו מובאים אל השלטונות ונאלצים להמיר את דתם לאסלאם. אחת הדרכים להינצל מגזירה זו הייתה להינשא בגיל צעיר. משפחתה של הרבנית ברכה חששה להשיא אותה בגיל צעיר כל כך, אך הם הסכימו לחתן יוסף בשל הקרבה המשפחתית. הרבנית ברכה למדה רקמה והפכה לאומנית מומחית. בתימן ילדה הרבנית קאפח שלושה מילדיהם, דוד, נעמי ויחיא. 

בשנת תש"ג (1943) עלתה משפחת הוריה של הרבנית לארץ, והיא נשארה בצנעא עם בעלה וילדיה. געגועיה להוריה לא הרפו, והיא הצטערה מאד על המרחק מהם. מארי יוסף קאפח ראה את צערה, וכמה חודשים לאחר העלייה של משפחתה, החליט, למרות תפקידיו הרבים בקהילה, שגם הם יעלו לארץ ישראל. באחד מימי שישי, בשעות הבוקר המוקדמות, יצאו בני המשפחה למסע מהעיר צנעא, בירת תימן, לעיר עדן, שממנה יצאו אניות לארץ ישראל. המסע היה ארוך ומפרך, הם עברו בין כפרים שונים, בחלקם התקבלו בשמחה ובחלקם נאלצו לשלם "מס" כספי על מנת להמשיך בדרך. בדרך הקשה לעדן נפטרו סבתו של מארי יוסף קאפח ובנם הקטן יחיא. בי"ז במנחם אב תש"ג (18.08.1943) עלו על האנייה לארץ ישראל. וביום ראשון, כ"ח במנחם אב (29.08.1943), האנייה הגיעה ארצה. הם התיישבו ברחוב בן יהודה בתל אביב. מארי יוסף והרבנית ברכה התפרנסו מהמלאכות שלמדו בתימן. הוא עסק בצורפות והיא עסקה ברקמה. בתל אביב נולד בנם הרביעי אריה.   

בשנת תש"ו (1946) הרגישו בני הזוג בדידות בתל אביב, ומארי יוסף רצה ללמוד יותר תורה, ולכן עברה המשפחה לשכונת "נחלת אחים" בירושלים. הרבנית ברכה נרשמה ללימודי ערב, שבהם למדה קרוא וכתוב והרחבת ידיעות, ומארי יוסף החל את לימודיו בישיבת "מרכז הרב". הרבנית המשיכה לעסוק ברקמה ומכרה את היצירות שלה לחנויות שונות בעיר. במטרה להרחיב את העסק שלה למדה גם תפירה, כך שתוכל לתפור בעצמה את הבגדים שתרקום עליהם. הביקוש לבגדים שתפרה ועיצבה הלך וגדל, היא הקימה מפעל בביתה, הכשירה נשים מירושלים והסביבה, כל אחת עבדה בביתה, והפריטים נמכרו לחנויות ידועות בעיר. המפעל שהקימה העסיק בשנים שבהן פעל 55 נשים ומכר לבתי אופנה כמו "אריאלה" ו"משכית". בשנת תש"ך (1960) נסעה הרבנית ברכה לתערוכה בשווייץ, שבה הציגה בגדים תימניים שנתפרו במפעלה. 

     שלוש עשרה שנה לאחר הקמת המפעל שמעה הרבנית ברכה אישה קוראת לעזרה באחד הרחובות בשכונה. היא נכנסה לביתה ומצאה אישה שחיה בעוני וברעב. מאותו היום החלה הרבנית לטפל בה, לנקות, לכבס ולדאוג לה לאוכל, לבגדים ולכל מחסורה. העזרה לאישה זו הביאה לפניות רבות נוספות, עד שהגיעה לטפל בכשלושים קשישים. הפניות לעזרה הלכו וגדלו, ולפיכך פנתה הרבנית ברכה לעיריית ירושלים והקימה מערך מטפלות שסייעו לקשישים בעיר. פעילויות הצדקה וההתנדבות של הרבנית התרחבו, והיא החלה לסגור את מפעל התפירה. בתהליך הסגירה היא דאגה שלכל עובדת שמסיימת תהיה עבודה אחרת.  

באמצע שנות השישים יסדה הרבנית את ה"קמחא דפסחא", מפעל הצדקה הגדול והמפורסם שלה. במסגרתו חולקו בכל שנה אריזות מזון לנזקקים לקראת חג הפסח. מפעל חלוקה זה פעל מעל חמישים שנה, ובשיאו חולקו אריזות מזון לכששת אלפים משפחות. הרבנית קפאח הרחיבה את מעשי הצדקה שלה, דאגה לחלוקת מזון שוטפת לנזקקים שהגיעו לביתה גם בשאר ימות השנה והקימה קייטנה לילדים בשכונת נחלאות, שפעלה שנים רבות. במקביל למפעלי החסד, יסדה הרבנית בביתה שיעור פרשת שבוע שהעבירה במשך חמישים שנה, לצד ניהול של עשרים ושישה חוגים למבוגרים בשכונה. בשנת 1987 הקימה הרבנית ברכה קאפח את עמותת "סגולת נעמי", שאיחדה את כל מפעלי הרווחה שלה תחת קורת גג אחת.  

הרבנית ברכה קאפח זכתה בפרסים שונים על פועלה, ובהם: עיטור יקירת ירושלים, הדלקת משואת חג העצמאות בטקס המרכזי בהר הרצל ופרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. מתוך נימוקי השופטים לזכייתה בפרס ישראל: "ברכה קאפח מגלמת ערך נעלה של מסירות לסביבה ולקהילה ומעניקה אור ופתח של תקווה לאלפי אנשים קשי יום, קשישים וחולים, שהחיים לא האירו להם פנים… חיי הרבנית ברכה קאפח הם דוגמא נפלאה לאהבת האדם. היא אבן שואבת לנצרך ומעיין נובע של עזרה לזולת. ממוסד גמילות חסדים של איש אחד הפכה הרבנית למנהיגה של צבא מתנדבים גדול שהתגייס בהשראתה, מקיף אותו ונדבק בעשייתו בלהט השקט שמאפיין אותה."   

הרבנית ברכה הלכה לעולמה בכ"ג כסליו תשע"ד (26.11.2013) והיא בת 90, ונקברה בירושלים. 

ראש השודדים 

"סבתא!" היא שמעה צעקות מבחוץ. מי זה קורא לה ככה? אלה אינם קולות נכדיה. היא הסתכלה החוצה וראתה את בנימין, ראש חבורת הנערים שנהגה להתאסף בהצטלבות הרחובות לוד ושבזי. היא עצמה התגוררה ממש בהמשך הרחוב ונתקלה בהם כמעט מדי יום ביומו. "סבתא!" הקולות התחזקו. היא סידרה את הכובע על הראש ומיהרה לצאת. "מה קרה, בנימין? למה אתה צועק? אתה לא יודע שיש פה תלמידים בבית ספר ליד?" ספק נזפה ספק שאלה. "סליחה, סבתא," ענה בנימין. "רצית משהו? מה שלומך?" התעניינה כהרגלה בשלומו. "אמממ… לא יודע, תשמעי, חשבנו, אני והחבר'ה, אההה… כאילו…" בנימין התבלבל מתשומת הלב והאכפתיות הכנה, אבל אחרי כמה רגעים התעשת ואמר: "עוד מעט פסח ואנחנו צריכים אוכל. אם את לא רוצה שנאכל פיתות וחומוס בעיר העתיקה כל החג אז חשבנו שאולי תעזרי לנו עם קצת מצרכים…". "בלב פתוח," אמרה. "תבוא ביום שישי ותחכה לכם חבילה."  

בנימין הסתובב והלך מבלי להוסיף מילה. היא נאנחה וחזרה הביתה. העבודה רבה, ולה אין זמן להרהורים מיותרים. בכל רגע מגיעות עוד ועוד שקיות בגדים או מצרכי מזון, כמו תמיד בתקופה הזו של השנה. אנשים מנקים את הארונות, מפנים בגדים מיותרים, וכל השקיות מגיעות אליה לבסוף. לפעמים היא כבר לא רואה את הקירות מרוב שקיות שנערמות אחת על גבי השניה. אבל ברוך ה', יש מספיק ידיים עובדות שעוזרות לה לעבור על הדברים ולהעביר כל פריט אל מי שזקוק לו.  

היא ארגנה וסידרה ותוך כדי המשיכה לחשוב על בנימין. השכנות קראו לו "ראש השודדים". לפני כמה חודשים השכנה עצרה אותה ברחוב "ברכה! אתמול השודדים שלך פרצו למכולת, את יודעת? גנבו למשה שוקולדים, ביצים, לחמניות. משה הלך לדבר עם הראש שלהם, בנימין, אבל הוא לא התייחס והלך." כמה ימים אחרי הפריצה ראתה אותם הרבנית שוב בשעת לילה מאוחרת, יושבים על הספסלים בשכונה. היא שאלה אותם: "למה אתם לא עולים הביתה? כבר מאוחר וקר, קדימה שלא תחלו". אחד מהם ענה במהירות: "אין לנו בית, אנחנו ככה, חתולי רחוב. לילה פה לילה שם." למחרת בבוקר היא פנתה לאחד השכנים שידעה שהוא מחפש שוכרים לדירה שלו. "אברהם, אני יודעת שאתה מחפש שוכרים. אני רוצה לשכור ממך את הדירה". "למה הרבנית? את רוצה לעבור דירה?" "לא, צריכה אותה בשביל השודדים, אל תדאג, זה באחריותי. אני אדאג שהם לא יעשו שום נזק." "הרבנית, את עושה צחוק? שאני אשכיר דירה לשודדים? את יודעת, זו דירה של אימא שלי עליה השלום, זה לא שאני עושה מזה עסק." "אני יודעת אברהם, תאמין לי, באחריותי ובזכות אמא שלך הצדיקה, בוא נעזור להם. אני נותנת לך מילה שלי שהכל יהיה בסדר בעזרת ה'." אברהם הסכים, והחבורה נכנסה לדירה.  

בבוקר ירושלמי אביבי וקריר אחד היא חזרה בצעדים מהירים משחיית הבוקר שיצאה אליה עם זריחת השמש. הרחוב התחיל להתעורר, הילדים נכנסו לבית הספר "דוגמא" הסמוך לביתה. תוך כדי הליכתה היא זיהתה מרחוק דמות מוכרת, אבל משהו מוזר היה בה. כן, היא לא טועה. זה בנימין, "ראש השודדים" כמו שקוראות לו השכנות. בפעם האחרונה שנפגשו הוא היה נראה אחרת. עכשיו הוא לבוש היטב, נראה מסודר, הגון, וחובש כיפה לראשו. היא התקרבה והוא מיד קרא אליה: "הרבנית ברכה!". "מה קרה, בנימין?" השיבה. "אתה לבוש כל כך יפה! אתה הולך לאיזה מקום?"  

"הרבנית ברכה," אמר לה, "מאז שהבאת לנו את מצרכי המזון לפסח ולליל הסדר… היו לי כל מיני מחשבות. נמאס לי מהעולם הזה של העישון, שאין לי משהו לעשות, להתפרנס, השעמום לא עושה לי טוב. החלטתי להתחזק קצת, להתקרב, ללכת לבית כנסת, קצת שיעורי תורה עם הרב של השכונה." הוא עצר קצת והמשיך, "תודה לך, הרבנית, תגידי לי מה אני יכול לעשות כדי לעזור לך, אני רואה כמה את עובדת קשה ואני רוצה לעזור." היא הסתכלה עליו ואמרה בענייניות לבבית: "מה עם החברים שלך? גם הם רוצים לבוא?" בנימין היסס קצת ואמר "לא ממש, כרגע זה רק אני…"  

"אז נעזור להם גם!" פסקה. "זו העזרה הכי טובה, תוציא גם אותם." בנימין התלבט קצת. "אני לא יודע… הם לא ממש בעניין, את יודעת איך זה.. בינינו.. הם לא בכיוון." "אתה תעשה את ההשתדלות שלך, אתה תראה שהם יבואו בעקבותיך. כל אחד רוצה להשתנות. אין דבר כזה שמישהו רוצה להישאר במצב לא טוב." "אבל מה אני יכול לעשות?" הוא שאל. "אתה לא צריך לדבר. הם יראו את המעשים שלך ויבואו אחריך. המעשים מלמדים הכי טוב, אני יודעת." הם נפרדו, לא לפני שהבטיח שיבוא לעדכן ולבקש עזרה כשצריך, והיא גם אמרה שתבוא לבקר אצלם בדירה, לפגוש את הבחורים ולחזק אותם.  

באחד מימי החמסין של תחילת הקיץ נפגשו שוב ממש מחוץ לביתה. "בנימין!" היא קראה, "מה שלומך? מה שלום הבחורים?" "בסדר, ברוך השם, משתדלים," ענה לה. "התחלתי לעבוד פה ממש ליד, בבזק. אני עובד טכני, עושה מה שמבקשים ממני, עבודה מסודרת." "ברוך השם! כל הכבוד לך, כל יום שמסתדר לך תיקח את אחד הבחורים אִתך לעבוד, שיצטרפו. זה יותר טוב מלהשתעמם". היא אמרה. "בטח הרבנית, זה רעיון ממש טוב. את צריכה היום עזרה במשהו? לסדר מצרכים? לקחת חבילה למישהו?" "בטח, תמיד יש מה לעשות, בוא תיכנס. קח גם כמה דברים טובים לבחורים, בעזרת השם שגם הם ימצאו עבודה טובה." 

בוקר אחד עמד בנימין בפתח ביתה, "הרבנית… אני לא חושב שאוכל לבוא הרבה כמו שבאתי עד עכשיו." היא הסתכלה עליו במבט שואל והוא המשיך. "החלטתי שאני רוצה להיות מורה, ללמד נערים כמוני, לעזור להם לבחור בדרך אחרת." היא שמחה וחיזקה אותו. "אני נרשם ללימודים, צריך להשלים איזה שנתיים תיכון ואז תואר, אבל אני חושב שיהיה בסדר..", "בטח שיהיה! אתה חכם, מוכשר, למה שלא תצליח? כל אחד יכול ללמוד! אני כשעליתי לארץ הלכתי ללמוד עברית, קריאה וכתיבה, ואני כל יום לומדת מאז, קוראת כל מה שמעניין אותי. תהילים, תורה, פירושים, רמב"ם, גם אתה יכול. ה' שומר עליך, שלא תהיה לך דאגה בלב!" 

יום שישי אחד, לאחר תקופה שלא פגשה בו, הוא הגיע לעזור לה, מראה פניו לא מצא חן בעיניה. "בנימין, מה קרה? אתה נראה לא שמח."  "הרבנית, קשה בלימודים. אני משקיע ומתמיד, אבל זה קשה, מעולם לא ישבתי כל כך הרבה שעות על כיסא. אני לא ילד קטן, איך אני יכול להתרגל לזה פתאום?" היא חשבה קצת ואמרה לו, "בנימין, רבי עקיבא התחיל ללמוד רק בגיל 40. אתה צעיר, אתה תתרגל. תמיד קשה להתחיל דברים חדשים, אבל כשרוצים חזק מאוד – מצליחים. אל תדאג, אתה תראה שתצליח. ואם קשה לך הישיבה – תעמוד." 

בנימין חייך לא רק בפיו, אלא גם בעיניו. היא בירכה אותו בהצלחה כשנפרדו והוא הבטיח להיות בקשר ולבוא מדי פעם בפעם. היא ראתה אותו בסביבה פחות ופחות, וגם את שאר החברים, מדי פעם קיבלה הזמנה לחתונה או ביקור חטוף, בקשה להתייעצות או עזרה.   

השנים עברו, בבוקר מהביל של אוגוסט בבאר שבע, ישב בנימין במשרדו בבית הספר, שקט של קיץ לפני ההמולה המבורכת של תחילת השנה. הוא נכנס לתיבת הדואר שלו ופותח אימייל ממשרד החינוך שכותרתו דמות המופת השנתית. הוא קורא ומרגיש איך הדופק שלו הופך מהיר יותר, "מנהלים יקרים, רצינו ליידע אתכם שבשנת הלימודים הקרובה דמויות המופת הנבחרות יהיו הרב יוסף והרבנית ברכה קאפח." הוא קם ויוצא מהמשרד, מרשה לעצמו למחות דמעה, לקחת נשימה עמוקה – ולחייך. השנה תהיה שנה טובה.