הרבנית מז'אלה כהן

מז'אלה (ז'אלו) הכהן נולדה באי ג'רבה בשליש האחרון של המאה הי"ט להוריה רבי סאסי מעתוק, אב בית הדין בג'רבה, ויעקוטה לבית חורי, שגם אביה רבי יצחק היה תלמיד חכם.  

מאז היותה ילדה, אהבה מז'אלה ללמוד תורה. במשפחות הרבנים לימדו האבות את הבנות קרוא וכתוב על מנת שיתמצאו בסידור התפילה, וכך למדה גם מז'אלה מאביה. היא לא הסתפקה בכך, והקפידה ללמוד גם את פרשת השבוע. ככל שבגרה גבר עניינה בלימוד התורה, והיא הקשיבה מן הצד לכל לימוד תורה שהתקיים בנוכחותה. אביה התרשם הן מסקרנותה והן מחכמתה הרבה, והחל ללמד אותה תורה שבכתב ובעל פה. 

מז'אלה נישאה לחכם יעקב הכהן יהונתן והתגוררה עמו באי ג'רבה. חכם יעקב עבד בחנותו שבשוק, למד תורה וקרא תהלים בהתמדה, מבלי להבליט את ידיעותיו בציבור. הוא נהג להופיע בשמחות בקהילה בהתנדבות כפייטן ונגן. לעת זקנתו הידרדרה ראייתו, ובשל כך החלה מז'אלה אשתו לקרוא לו את הגמרא מן המסכתות שלמד, והוא היה מבאר לה את הדברים. בזכות חריפותה הפכה מז'אלה לחברותא של ממש לחכם יעקב. בדרך זו רכשה ידיעות נוספות גם בתלמוד. 

ילדיהם הראשונים של מז'אלה וחכם יעקב נפטרו בצעירותם. מז'אלה התפללה להיפקד בבן, והצהירה שאם תזכה לכך, הבן יקדיש את עצמו לתורה. בשנת תרנ"ה (1895) נולד לזוג הבן בן ציון חי. הוא נקרא כך בעקבות חלום שחלמה מז'אלה, שבו נאמר לה שבנה יהיה בנה של ירושלים, ציון. בבגרותו ניסה הבן להתפרנס מעיסוקים שונים, אך לא ראה ברכה בעמלו. אמו עודדה אותו להשקיע את מרצו בלימוד תורה, כפי שהתחייבה לפני לידתו. הוא נעתר לכך, והיה לרב קהילה פעיל, מלמד ופייטן. למז'אלה וליעקב נולדו בהמשך חמישה בנים נוספים: חוואתי, כמייס כדיר ושלום. 

מז'אלה הקפידה על לימוד התורה גם בהיותה אם, ובלילות הייתה נוהגת לשבת כשנר שעווה בידה ולומדת. כשבגרו ילדיה חלקה אתם מז'אלה מידיעותיה ולמדה עמם נושאים מורכבים, כמו הלכות הקרבנות ודרכים בפרשנויות התורה. היא לימדה קריאת פרשת השבוע בטעמי המקרא, ואף הכשירה נערים לקריאה בבר המצווה שלהם. יש שטענו כי נהגה להתפלל בטלית ובתפילין, אך עדויות אלו הוכחשו בידי בני משפחתה. 

מז'אלה הקפידה מאוד במצוות בכלל ובצניעות בפרט, ואף נהגה לכסות את קירות ביתה בסדינים ולהסתיר את שערה בזמן סירוקו באמצעות צעיף שהחזיקה אחת מבנות המשפחה – על מנת לקיים את דברי התלמוד בשבחן של נשים נשואות ששערן לא נחשף גם לקורות בתיהן. היא עודדה את ילדיה ובני ביתה לגמול חסדים, ללמוד תורה ולדבר טובות בעם היהודי. 

בשנת תרצ"ג (1933) נסעה יחד עם בעלה לעיר זווארה שבלוב, שבה כיהן בנה בן ציון כרב הקהילה. הזוג ביקש להשיג בה רישיון עלייה ולהפליג משם לאלכסנדריה שבמצרים, וממנה – לארץ ישראל. בשל זקנתו ומצבו הבריאותי של בעלה חכם יעקב, הוא לא הורשה לעלות על הספינה. השניים נאלצו לשוב לג'רבה, ובה נפטר חכם יעקב בו' באב תרצ"ו (1936). לאחר פטירתו פורסם ספר חידושיו, ובו נמצאים חידושי תורה שחידשה אשתו מז'אלה בלימודם המשותף, המוצגים בספר "מפי השמועה". 

גם באלמנותה המשיכה מז'אלה להיות פעילה בקהילת יהודי ג'רבה. את נכדותיה לימדה בעצמה לקרוא, לכתוב ולהתפלל מסידור, כפי שלמדה גם היא בילדותה מאביה. לצד לימוד התורה הקבוע, הקפידה להכין תבשילים לעניים מדי שבוע בשבוע לכבוד שבת ולחלקם בעצמה. באחד הימים מעדה על בד שמלתה המסורתית, שברה את אגן הירכיים ונותרה נכה. נכותה לא הביאה אותה להפסיק את מעשי החסד ולימוד התורה.  

בני ביתה חשו קרובים אליה והקפידו בכבודה. בכל ליל שבת ניגשו אליה לקבל ברכה מפיה. מז'אלה נהגה להניח את ידיה על ראשם ובירכה אותם בכוונה ובאריכות. 

בשנת תשי"ד (1954), בשנותיה האחרונות, עלתה מז'אלה ארצה. בארץ גרה במושב בֶּרֶכְיָה שבדרום, שאליו עלו רבים מיהודי ג'רבה. היא חיה לצד בנה כדיר ומשפחתו. לצד מיטתה, שאליה הייתה מרותקת, עמדה הספרייה שלה ובה ספרֶיה. גם בארץ לא פסקה מללמוד וללמד. כיוון שלא יכלה לעמוד, שכבה במיטתה וממנה המשיכה בפועלה, טוותה חוטי צמר לציציות, למדה תורה ולימדה את ילדות הקהילה, ובהן גם נינותיה שלמדו מפיה גם בערוב ימיה את אותיות האל"ף בי"ת והברכות. כשגבר זרם הלומדות שהגיעו לביתה, סייעו לה נכדותיה ללמד את בנות המושב. בסיום כל לימוד כיבדה את הילדות במיני מתיקה, שהיו מונחים  בקביעות בספרייתה. 

מז'אלה נפטרה בחודש סיוון תשי"ז (1957) ונטמנה בהר המנוחות בגבעת שאול בירושלים. 

מז'אלה

החצר המשותפת בשכונה היהודית הומה בבוקר יום שישי באופן מיוחד. נערות מביאות מים בדליים מן הבאר שבקצה הכפר, נשים לשות בצק בקערות גדולות, נערים מבקעים עצים לבישול וילדים מתרוצצים בין הרגליים והידיים העמלות ומשחקים בכדור עשוי סמרטוטים שהכינה אחת האימהות. על הכול מרחף ריח החאבז' – הלחם הטרי של בוקר שישי.  

מז'אלה וחברותיה עומדות ובוררות אורז וגרגירי חומוס לבישולי השבת אל תוך קערות פח בעת שהרב סאסי חוצה את החצה כשהוא חוזר מבית-הכנסת וסידור תחת זרועו. הוא מסמן בראשו לבתו, מז'אלה, שתיכנס הביתה.  

"אני צריכה להיכנס הביתה", אומרת מז'אלה לחברותיה. לאמתו של דבר היא כמעט אומרת להן, "אני רוצה להיכנס הביתה", אבל נמנעת מלהפגין להיטות רבה מדי כדי שלא יתגלה סודה. מה יחשבו עליה חברותיה אם יגלו? שלא נאה לה להיות כמו כולן?  

מז'אלה מסיימת לברור את החומוס במהירות וביעילות, אומרת שלום חטוף לחברות ונכנסת הביתה, מחזיקה בידיה קערה של גרגירים שטופים ונקיים. 

במטבח היא מוצאת את אמא שלה עומדת ומערבבת בשר טחון ותבלינים, כבכל יום שישי, "יאללה, מז'אלה", היא אומרת לה, "סיימת עם האורז? בואי, תעזרי לי להכין כפיתות".  

את קציצות הבשר והירק המטוגנות חוטפים בני הבית עוד בעודן במחבת, ומז'אלה ואמא שלה מכינות תמיד כמות כפולה מהן כדי שיישאר די גם לסעודת השבת. 

מז'אלה קושרת למותניה סינר ומתאמצת לזהות אם בקולה של אמה יש ביקורת קלה. האם היא מזכירה לה בצורה סמויה את סדר העדיפות הראוי של תפקידיה? מז'אלה יודעת שאמא שלה אינה מרוצה כל-כך מדרך החינוך שבה בוחר אביה, הרב סאסי, לגדל אותה,  

"למה את צריכה להיות אחרת מהחברות?" כבר שאלה אותה לא פעם, "כולן בנות של רבנים, כולן לומדות כל מה שצריך בשביל לדעת להתפלל, לקרוא פרשת השבוע, מתאספות ב"בית הנשים" כדי להתפלל יחד, למה זה לא מספיק לך?" 

למה זה לא מספיק? מז'אלה בעצמה מהרהרת בשאלה הזו לעתים קרובות. מה יש בה ששונה מחברותיה שמסתפקות בתפילה ובלימוד קל של פרשת השבוע? היא אינה יודעת לענות לאמה או לעצמה למה בדיוק זה לא מספיק, אבל כך היא מרגישה. כמו עומדת על סף באר ובבאר יש מים העולים לקראתה, וככל שדולים ממנה, היא רק ממשיכה לנבוע. לנוכח השאלות של אמה, מז'אלה נוהגת למשוך בכתפיה ולומר, "אני לא יודעת, אמא, זה ככה בלב שלי". 

מז'אלה מעולם לא ביקשה באופן מפורש ללמוד תורה, אבל אביה, הרב סאסי, שממשפחת רבנים חשובים הוא, ראה כיצד מגיל צעיר נמשכת נפשה של בתו אחר התורה, כיצד ארבה מאחורי הדלת לשמוע פיסות מלימודו כשהיה יושב בלילות ולומד בקול את עומקה של תורה, ונענה לבקשה הלא מפורשת שהייתה תלויה באוויר. עיניה של מז'אלה אורו בכל פעם שהציע לה ללמוד תפילה או חומש, לקרוא את פרשת השבוע בטעמים ואפילו ללמוד משנה. 

"ומה עם הבנים?" הייתה נאנחת אשתו, "הלוואי שהם היו נמשכים אחרי הלימוד כמו הילדה". 

"תאמיני לי שניסיתי", ענה לה הרב סאסי. הבנים למדו, ידעו תורה ותפילה, "אבל אין בהם את האש הזאת, האהבה, הזיק שניצת בעיניים כמו שיש בעיניים שלה. תאמיני לי", הוסיף, "כמה שאני מקווה שהזמן שלי עם מז'אלה ידבק גם בהם, שהקול המתוק של הלימוד שלה ימשוך את האחים שלה לשקוע בלימוד, ואפילו אם רק מתוך קנאה ותחרות באחותם. מה רע בזה? חז"ל כבר לימדו 'שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה'. בסוף אולי יימשך ליבם אחר הלימוד באמת ובתמים".  

מדי פעם, לאחר ששמעה את אביה ואת אמה משוחחים על הנושא, הייתה מז'אלה תוהה מה עליה לעשות. "אני אעזור לאמא הרבה", הבטיחה לעצמה, "כדי שלא תרגיש שלימוד התורה הוא על חשבונה, שלא יהיה הלימוד על חשבון החסד ומצוות כיבוד הורים". עכשיו, כשהיא עומדת עם קערת הגרגירים שבררה בידיה, מביטים בה אביה ואמה גם יחד ומז'אלה נזכרת בהחלטתה. היא מניחה מיד את קערת האורז על השולחן.  

"בטח, אמא", היא אומרת ומפשילה את שרווליה, ואביה, שיושב ושותה כוס תה של אחרי התפילה, רואה את נפש ביתו המתלבטת ואומר לה, "אל תדאגי בתי, יום שישי היום. תעזרי לאמא שלך קודם, נספיק ללמוד אחר-כך משהו".  

מז'אלה מצטרפת במהירות אל מלאכת גלגול וטיגון הכפיתות במטבח וצרה את הקציצות בידיה הזריזות. תוך כדי המלאכה, היא מנסה לפענח אם את מה שטורד את אמה הוא החשש שלימוד התורה יבוא במקום עזרתה של מז'אלה בבית, שהראש המעופף שנמשך אחר הרוח יישכח את מטלות היומיום, או שמא אמה חוששת שדבר עמוק יותר ייפגע – שמז'אלה תהיה שונה מחברותיה, תתנשא עליהן, תזלזל באחיה ואולי, גם באמה?  

"חס ושלום", היא חושבת לעצמה, "לעולם לא אתן לזה לקרות. אהבת התורה שבי לעולם לא תגרום לי לחמוק מהמטלות של הבית ולזלזל במשפחה שלי ובחברות".  

אחר-כך משוטטות מחשבותיה למקום אחר. השאלה שנתן לה אביה – כדרך שנתנו לבנים בבית-המדרש – מלווה אותה במשך כל היום. גם כאשר בררה אורז בשמש עם חברותיה ולקחה חלק בשיחתן הערה, חלק ממחשבתה היה נתון לדבריו של רש"י, אלה שלמדה עם אביה: "מה טעם פתח בבראשית…" מדוע התחילה התורה עם סיפור בריאת העולם ולא עם המצווה הראשונה בתורה, מצוות קביעת וקידוש החודש? אביה סיפר לה שרש"י עצמו היה לומד עם בנותיו תורה ומז'אלה חשה חלק מזכות מיוחדת שלא נפלה בחלקן של נשים רבות. כל הבוקר חיכתה בסבלנות לזמן הלימוד המשותף שלה עם אביה, ואפילו דמיינה לרגע שהם כמו רש"י ובנותיו.  

"בדיוק על זה נאמר שהתורה יקרה מפז", היא חושבת, "תנו לי לעשות כל דבר, אפילו דברים שאני אוהבת לעשות, כמו לערוך קניות בשוק או לשחק עם חברות, אבל ברגע שהספר נפתח…" מז'אלה מרגישה איך אבן נגולה מעל איזו באר פנימית שיש לה בלב וכמו חבל ארוך שבקצהו דלי, כמו זה שתלוי על הבאר שנמצאת בקצה הכפר, נשלח אל מעמקי החושך הרגוע והמנצנץ ודולה משם מים חיים.  

 

כשמז'אלה מסיימת את הכנת הכפיתות, הטרשי וסלט הסלק אומרת לה אמה, "יאללה, עכשיו לכי לאבא שלך", ומחייכת. מז'אלה מחייכת אליה בחזרה חיוך של תודה, תודה עמוקה לאמה על שהיא מבינה את רצונה החבוי. היא נותנת לאמה נשיקה ומתיישבת בשמחה כדי לספר לאביה סוף-סוף על הרעיונות שעלו בדעתה בזמן שסייעה במטבח. 

בעודם יושבים ודנים בסוגיה, שוכחים את העולם שסביבם, נשמעת דפיקה קלה בדלת ואל הבית נכנסת אסתר השכנה. אסתר התכוונה לבקש מעט מלח לתבשילי השבת, אבל כשהיא רואה את הספרים הפתוחים לפני מז'אלה ואביה הרב סאסי, היא כמעט שוכחת את בקשתה. 

 "מה זה?" שואלת אסתר בלחש.  

"זה סתם… פשוט אני…" מגמגמת מז'אלה, ואביה אומר בקול סמכותי, שאין בו גערה אלא רק ציון עובדה שאינה מותירה אחריה מקום לשאלות, "מז'אלה ואני לומדים עכשיו". 

אסתר מלמלת משהו על מלח לבישול ואמה של מז'אלה ממהרה להביא לה שקית נייר קטנה ומלווה אותה אל דלת היציאה. לפני שהיא הולכת, אסתר נעמדת ומסתכלת על מז'אלה דקה ארוכה במבט שיש בו סקרנות ופליאה  גם יחד. אחר-כך היא מסתובבת עם המלח בידה והולכת לה בלי לומר דבר.  

מכאן והלאה, כשמישהו זר נכנס בעת שהיא יושבת ללמוד תורה עם אביה, ואפילו כאשר זו שכנה קרובה, מז'אלה מכסה מיד את הספר במגבת או במטפחת הנמצאת בסמוך. היא אינה רוצה להתגאות בכישרונה כמו אדם עשיר שאינו רוצה לנקר עיניים בנכסיו. לעיני הנכנסים אל הבית, נראים מז'אלה ואביה יושבים ושותים כוס תה, אולי משוחחים, אבל סוד הלימוד, עושר הנכסים הרוחניים שלה, נשמָר. 

 

** 

בימים האחרונים לחייה של מז'אלה, בביתה בארץ-ישראל, כשנראה היה שהנשמה כבר מבינה שעליה לעזוב את העולם הזה, עיניה נמשכו שוב ושוב אל הספרייה הניצבת לצד מיטתה. בעולם הבא יושבות הנשמות ולומדות תורה אבל לא מתוך הספרים, הספרים האהובים. הנשמה כבר דחקה לצאת ומז'אלה חשה את סיבלה הכלוא כאן בגוף ובארץ והבינה שהגיע זמנה להיפרד.  

"רק תוציאו את כוננית הספרים הזאת מהחדר", ביקשה, "אני לא יכולה ללכת כשאני רואה אותה כאן, עם האותיות שקוראות לי להסתכל בהן שוב ושוב…"