הרצליה לוקיי לבית צמח נולדה בשנת תרצ"ג (1933) בעיר ארביל שבצפון עיראק, היא נולדה בשם רג'ינה להוריה שרה ומנשה צמח. הבת הששית מתוך שבעה ילדים. משפחת צמח הייתה משפחה חמה ומלוכדת, מסורתית וציונית.
למנשה צמח היו מפעל לבגדי נשים ובית מסחר לבגדים ושטיחים, והוא עסק גם בתחום הנדל"ן. המשפחה הייתה אמידה וביתה היה אחד משני הבתים היחידים באזור שחוברו לרשת החשמל.
שלא כאחיותיה ונערות יהודיות אחרות בעיראק, אשר למדו שנים ספורות בלבד בבית-הספר, התעקשה רג'ינה להמשיך ללמוד ולרכוש השכלה. בסופו של דבר, הוריה הסכימו ושלחו אותה ללמוד בבית-ספר עיראקי כללי, שבו למדה עד לכיתה ט'. לכל אורך חייה, כאשר משהו היה חשוב לה, הרצליה לא ויתרה.
במהלך שנות ילדותה של רג'ינה התערער מעמד יהודי עיראק. מאזרחים מעורבים פוליטית, כלכלית וחברתית, הם הפכו לחשודים בעיני השלטונות וחוקים נחקקו כדי להצר את צעדיהם. בשנת תש"א (1941) פרעו ערביי עיראק ביהודים. רבים נרצחו, נפצעו ורכוש רב נפגע. הפרעות, שנודעו בשם 'הפרהוד', הביאו לזעזוע עמוק ולפגיעה אנושה בתחושת הביטחון. בעקבות אלו, החלה התנועה הציונית בעיראק לפעול בחשאי.
כשהייתה בת 14, שמעה רג'ינה על אספה של תלמידים יהודים והתגנבה אליה עם חברה. באספה פגשה בתלמידים שלמדו עברית במחתרת. שימוש בעברית היה אסור, אבל רג'ינה הצטרפה. הוריה ידעו על השתתפותה במחתרת, הם דאגו אך גם היו גאים ותמכו בה. במחתרת החליפה רג'ינה את שמה להרצליה. במהרה נעשתה לאחת המדריכות.
עם הקמתה של מדינת ישראל בשנת תש"ח (1948), הפכה הציונות לעבירה פלילית בעיראק. העונש המקסימלי עליה נקבע ל-7 שנות מאסר ובמדינה הוקמו בתי-דין צבאיים שתפקידם היה לשפוט את היהודים החשודים בפעילות ציונית. מדי יום הושלכו עשרות לכלא באשמה זו.
באחד הימים הגיעו שוטרים לחיפוש בבית משפחת צמח ומצאו מכתב בעברית שהרצליה קיבלה מחברה שעלתה לישראל. היא נעצרה בגין "קשירת קשר עם הציונים". היא הייתה בת 16, וזה היה המקרה הראשון שבו נעצרה נערה צעירה כל-כך בשל פעילות ציונית.
הרצליה נלקחה ללא משפט לכלא בארביל, שהיה כלא גברים. פעמיים בשבוע נחקרה בניסיון לסחוט ממנה הודאה בדבר פעילותה הציונית. היא לא נשברה למרות העינויים הקשים. בכלא הייתה נתונה להטרדות מצד סוהרים ואסירים. בתושייתה, הציעה לאסירים לקרוא בעבורם את המכתבים שקיבלו ולכתוב מכתבי תשובה, ואלו העריכו אותה והגנו עליה.
חבריה של הרצליה למחתרת הכינו תוכנית להברחתה ולהעברתה לארץ-ישראל, אבל כשהבינה שבריחה מהכלא עלולה לגרום למשטרת עיראק לפגוע בבני משפחתה, סירבה. גם ניסיונות משפחתה לשחררה באמצעות שוחד כשלו, והרצליה ביקשה מהם לחדול כדי שלא ייפגעו בעצמם.
כחצי שנה אחר-כך, נלקחה הרצליה למשרדי המשטרה החשאית. בחקירתה נאמר לה כי אם לא תודה בהאשמות שיש נגדה, יהרגו אותה. מהחדר הסמוך, היא שמעה את צעקות האסירים היהודים שעונו וידעה כי גורלה עשוי להיות דומה. גם כעת הרצליה לא נשברה. לאחר החקירה, הועמדה למשפט בפני בית-הדין הצבאי בבגדד ללא ייצוג עורך-דין וללא זכות דיבור. בסופו, נגזרו עליה שנתיים נוספות של מאסר.
הפעם הועברה הרצליה לכלא הנשים בבגדד. בכלא הולבשה בשק יוטה מלוכלך, דוקרני ומלא כינים. בכלא הנשים נכלאו אסירות פליליות ואסירות יהודיות קומוניסטיות. הרצליה העדיפה את קרבתן של האסירות הפוליטיות, אך רק לאחר שהבטיחה להקשיב לרעיונות הקומוניזם, הסכימו לצרפה ולהבטיח לה הגנה.
בכלא אכלו האסירות רק לחם ותמרים. מבוקר עד ערב, הן כיבסו את בגדי האסירים הגברים עד שהרגישו שעורן נתלש. האסירות, וביניהן הרצליה, שהייתה בת ה-16 בלבד, הכריזו על שביתת רעב. בתגובה, הן הוכו באלות ובגדיהן נקרעו. לאחר 15 יום, נלקחה הרצליה על סף מוות לבית-חולים, והוזנה בכפייה. השביתה הופסקה בכוח לאחר 21 יום, אך שלטונות הכלא הקלו על האסירות והוסיפו מזון לתפריט. לאחר שנתיים, שוחררה הרצליה.
בשנת תשי"א (1950), הודיעה הממשלה העיראקית כי היא מתירה למי שיוותר על אזרחותו העיראקית ורכושו לעלות לישראל. מדינת ישראל שלחה מטוסים במבצע שכונה "מבצע עזרא ונחמיה". כ-110,000 מיהודי עיראק עלו לישראל, ובהם הרצליה צמח בת ה-18, הוריה ואחיה הצעיר. אחיותיה הגדולות הנשואות עלו לפניהם וגרו בתל-חנן. את הרגשתה תיארה הרצליה לימים במילים אלו: "אחרי מה שעבר עלינו, על המשפחה ועליי, אני הייתי מסוחררת מרוב אושר כשהגעתי לארץ-ישראל, כי במשך כל הזמן בבית הסוהר חלמתי להגיע לארץ-ישראל אם אשאר בחיים, וכשהגעתי הנה לא היה אכפת לי שום דבר."
הוריה נשלחו למעברת תלפיות בירושלים. חבריה של הרצליה מהמחתרת לקחו אותה לקיבוץ נווה-אור שבעמק הירדן – קיבוץ שהקימו יוצאי המחתרת. לאחר כל העינויים והתלאות שעברה, הם דאגו לחזק אותה ולאחר מכן מצאו בעבורה עבודה כמורה לעברית במעברות באזור.
הרצליה עבדה קשה. היא רצתה להוציא את הוריה ואחיה מהמעברה ולהקנות לאחיה ולבני-דודיה חינוך טוב. היא עברה לגור בבית החלוצות בחיפה ומשם נסעה למעברות כדי ללמד עברית. בכסף שהרוויחה קנתה דירה בדמי מפתח להוריה בחיפה. מנשה צמח, אביה, הסוחר המצליח מעיראק, התפרנס ממכירת סיגריות בתחנה המרכזית. השינוי היה בלתי נסבל בעבורו, והוא נפטר זמן קצר לאחר מכן.
בשנת תשי"ח (1958) נישאה הרצליה לאורי לוקיי. אורי היה מנהל חשבונות, בן למשפחה מחסידות ויז'ניץ ונער ישיבה בעברו, שנעשה לאיש ההגנה. הרצליה ואורי נשארו בחיפה לאורך השנים. נישואים בין-עדתיים היו חריגים באותה התקופה והם היו זוג יוצא-דופן. הזוגיות הייתה קרובה ומלאת אהבה, ואורי תמך לאורך השנים בכל העשייה הציבורית והערכית של הרצליה.
הרצליה לימדה ובהמשך אף הקימה בית-ספר בתל-חנן. שנה לאחר נישואיה, בשנת תש"כ (1959), עברה לידה שקטה. בעקבותיה החליטה כי אם ייוולד לה תינוק בריא, תפסיק לעבוד. בשנת תשכ"א (1961) ילדה הרצליה את בנם הבכור, גרשון, והפסיקה ללמד. בהמשך נולדו אופיר, בן, ושרון, בת, והרצליה התמסרה לגידולם.
הרצליה שמרה על קשר חם עם חבריה למחתרת. על עברה הפרטי לא הרבתה לדבר. בשנת תשכ"ט (1969) התפרסמה כתבה של יהודה אטלס אשר הביאה את סיפורה של הרצליה לתודעה הישראלית בעיתון "לאישה". מאותה עת, הוזמנה הרצליה לספר את סיפורה בעיירות ובקיבוצים, בשבתות עיון, בבתי-ספר ועוד. לכל מקום שהוזמנה – נסעה. בני משפחתה נסעו עימה בסופי השבוע והסיפור נעשה לנוכח מאוד בבית. הרצליה הוכרה על-ידי מדינת ישראל כאסירת ציון, ונסעה לספר את סיפורה גם בקונגרסים בין-לאומיים.
באמצע שנות ה-70, קיבלה הרצליה מלגה מהתכנית ל"פעילי ציבור בעיירות פיתוח" והחלה ללמוד לתואר ראשון במדעי המדינה ולימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. חלפו שנים רבות מאז לימודיה הסדירים, הסטודנטים סביבה היו צעירים בהרבה וההתמצאות באוניברסיטה ובספרייה היוו אתגר. אבל גם בפעם הזו, הרצליה לא ויתרה, והצליחה להשלים את התואר.
הרצליה הייתה חברת מרכז מפלגת העבודה ואף ניסתה להיבחר לרשימה (אבל כשלה). פעם בשבוע הייתה נוסעת לישיבת מרכז המפלגה בתל-אביב ושבה הביתה בשעה מאוחרת. היא פתחה במרכז המפלגה תא חברות מאזור הצפון, אשר תקופת-מה הייתה חברה בהנהלתו, וכן ארגון של אימהות עובדות. גם בהנהלת מרכז מורשת יהדות בבל כיהנה וכן בהנהלת העמותה ליהודי ארביל, העיר שממנה באה.
לאורך כל השנים, פעלה הרצליה בכל פעם שראתה פגיעה בערכים שהיו יקרים לה, ציונות, מעמד הנשים או יהדות עיראק. אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום-הכיפורים, נרתמו הרצליה וחברות נוספות מתא המפלגה בחיפה לסייע לאלמנות צה"ל דרוזיות. הן לימדו אותן עברית, קרוא-וכתוב ועזרו להן לקבל את זכויותיהן. בשנות השבעים הייתה הרצליה מעורבת בניסיון להשיב את הרכוש היהודי מעיראק. מול הטענות הפלסטיניות בנוגע לרכוש הנטוש, הועלה הרכוש שנדרשו יהודי עיראק להשאיר בה, והרצליה אף כתבה להנרי קיסינג'ר, שר החוץ דאז של ארצות-הברית, בעניין. הרצליה גם סייעה לנערות יהודיות שנותרו בסוריה. כמעט כל הקהילה היהודית נמלטה משם והנערות לא יכלו להינשא בשל מיעוט הגברים. זו הייתה פרשייה שעוררה הדים, והרצליה פעלה בנחישות, כדרכה, כדי להביא את הנערות שנותרו בסוריה לישראל.
כל חייה הייתה הרצליה לוקיי משען למשפחתה, הקרובה והמורחבת, וכתובת לעצה טובה בכל עת שנזקקו לה. היא הייתה חכמה ומרחיקת ראות ומסורה מאד למשפחה, חרף כל עיסוקיה. הרצליה טיפלה באמה במסירות בשנות חייה האחרונות. מדי שבת וחג, היו נאספים כולם אל שולחנה וקשר הדוק נשמר אף עם אחיותיה ואחייניה. ילדיה ונכדיה היו, ועודם, גאים בה מאוד, והיא מעוררת השראה בהם – ובאחרים. סיפור חייה הונצח בסרטו של הבמאי יצחק חלוצי 'צמות".
הרצליה לוקיי נפטרה בה' בכסלו תשע"ו (17.11.2015) ונטמנה בבית-העלמין שדה יהושע (כפר סמיר) שבחיפה.
"רג'ינה צמח", רועם קולו של השופט בבית-הדין הצבאי של בגדד.
ליבה של הרצליה מנתר. עדיין לא התרגלה לצעקותיו, אף שקולו רעם תמיד כשפנה אליה. עם התביעה דיבר השופט בכבוד ובנימוס, אבל עליה זעם בכל הזדמנות אפילו שלא פצתה את פיה. גם לו רצתה לדבר, לא היה נותן לה. הרצליה קמה על רגליה לאט, שלא לחשוף חולשה. ילדה עדינה, רזה. אין ספק שהשופט מנסה להפחיד אותה, אבל היא לא תיכנע. רג'ינה כבר איננו שמה. שמה הוא הרצליה. הרצליה. זה השם שניתן לה במחתרת היהודית בארביל ביום שבו הצטרפה אליה וזה השם שבו היא חושבת על עצמה.
במחתרת הציונית למדה לקרוא ולכתוב בעברית, כמה אהבה את העברית! השפה נכנסה אליה ללב ומשם הדרך לשכל ולאצבעות היתה קצרה. כל המילים הבלתי מובנות בקידוש בבית ובספרים בבית-הכנסת קיבלו פשר ומשמעות, והדבר ריגש אותה. בילדותה, התעקשה ללכת לבית-הספר המקומי, ולמדה לקרוא ולכתוב בערבית. אבל כעת הרגישה הרצליה שהיא שבה לתרבות עתיקה – התרבות שלה. בתוך זמן קצר נעשתה למורה בעצמה. היא החלה ללמד אחרות את האותיות העבריות המרובעות. חלק מתלמידותיה לא ידעו קרוא וכתוב אפילו בערבית, וזו הייתה להן הפעם הראשונה ללמוד את סוד האותיות, לפתוח ספר, לדעת, להבין. עולם שלם נפתח בפניהן בבת-אחת. כמה התגעגעה לכך עכשיו, לתחושה הנפלאה שהתלוותה לשיעורים, להתרגשות בכל פעם שבה אחת מתלמידותיה החלה לקרוא בעברית. הרצליה החליטה שזה מה שתעשה בהמשך חייה, בכל מקום שבו תחיה, אם בעיראק ואם תצליח להגיע לישראל. היא תהיה מורה.
השופט לוקח את הזמן. רגליה כואבות. הוא מעלעל בניירות לאט, מחפש את גזר הדין החמור ביותר, היא מעבירה מעבירה משקל מרגל לרגל, מייחלת שידבר כבר. המאסר הארוך והחקירות, החלישו אותה, אבל היא לא תישבר.
"עמדי על רגלייך, רג'ינה צמח", הוא רועם עליה שוב למרות שהיא עומדת על רגליה ומחכה כבר כמה דקות, "את נמצאת אשמה בקשירת קשר עם הציונים".
נציגי התביעה הצבאית מביטים בה ומחייכים בשביעות רצון, כאילו לא ידעו זאת מראש. אחד או שניים מהם מוחאים כפיים. הרצליה נושכת את שפתיה ונזהרת שלא להביט לעברם ולא לעבר השופט. מבטה נעוץ בשורות הקהל שמאחורי השופט. זה אולם גדול, , הוא נועד למשפטי ראווה עם קהל רב. אבל עכשיו השורות הרבות ריקות. איש לא הורשה להיכנס לחזות במשפטה. משפטה הוא עניין ביטחוני.
עד לרגע האחרון קיוותה הרצליה שלא תימצא אשמה ותצא לחופשי, לשוב למשפחתה, אבל בתוכה ידעה שאין סיכוי. מחבריה כבר שמעה כמה אכזריים בתי-הכלא בבגדד. עכשיו עליה להמתין לגזר הדין, אבל היא נחושה שלא להפגין כל פחד, יהא גזר הדין אשר יהא. היא מנסה להיזכר שוב בימים שבהם לימדה צעירות יהודיות את אותיות האל"ף-בי"ת. היא מבטיחה לעצמה שיום יבוא ותהיה מורה לעברית בארץ-ישראל.
אבל מה תעשה אם ייגזר עליה לשהות בכלא של בגדד תקופה ממושכת אחרי כל הזמן שכבר הייתה בכלא בארביל?
ואולי בכל זאת תימלט?
הרי היא יכולה לעשות זאת.
"האשמה הוכחה מעבר לכל ספק, ואין דבר שאת יכולה לומר כדי להפריך אותה".
השופט אינו יודע אם יש לה מה לומר להגנתה או לא, שהרי לא דיברה וסנגור לא היה גם כן. אבל הרצליה יודעת מה הייתה ההוכחה. השוטרים שפלשו לבית הוריה הפכו כל פינה, ולא מצאו דבר. אבל אז, ממש לפני שעמדו לעזוב, כועסים ומתוסכלים, דחף אחד מהשוטרים את ידו הישר לתוך לכיס שמלתה ושלף משם מכתב שקיבלה מחברה ובו סיפרה החברה על עלייתה לארץ-ישראל. הרצליה שמרה את המכתב בכיס כדי שלא יפול לידיים לא רצויות, והנה, זה בדיוק מה שקרה. מכתב בעברית מחברה, זה כל שהיה בידיהם.
האם יש סיכוי שהשופט יתחשב בזמן שכבר הייתה בכלא ויקצר את עונשה? בת שש-עשרה, לבדה הייתה בארביל בכלא הגברים. עברה את החקירות והמכות. אבל הם לא הצליחו להוציא מפיה דבר. גם לא כשנקחה לחדר צדדי ובו שמעה את צעקותיהם של האסירים היהודים האחרים, מעונים, וידעה שהיא עלולה להצטרף אליהם. היא המשיכה לסרב להודות בהאשמות.
מה יהיה גזר הדין? השופט ממשיך להתמהמה. אולי הוא מחכה לסימן חולשה מצד הנאשמת הצעירה, להבעת חרטה, לתחנונים, אבל הרצליה ממשיכה לשתוק. היא מנסה לארגן את מחשבותיה. עכשיו, משנפסק דינה, עליה להחליט. היא מתחילה להרגיש בזעה קרה, לא כל-כך בשל החשש מגזר הדין, אלא בשל ההחלטה הקשה שעליה לקבל, מיד. חבריה מהמחתרת העבירו לה הודעה שהצליחו לארגן את הברחתה בדרך מבית-המשפט לכלא.
האם הצליחו לארגן הכול כראוי? האם יחכו לה שם? אם המבצע ייכשל, הרי שהדבר יסתיים במותה ובמותם. ובכל זאת, הרצליה סומכת על חבריה למחתרת. מה שמטריד אותה הוא גורל משפחתה במקרה זה.
"רג'ינה צמח, את תישלחי לכלא הנשים בבגדד לשנתיים".
שנתיים!
שנתיים נוספות של כינים ועכברושים, של אוכל מועט ושינה על מזרונים קרועים ולחים. אחרי כל הזמן שכבר העבירה בכלא לפני המשפט ובמהלכו. שנתיים שבהן לא תוכל לעלות לארץ-ישראל, שבהן לא תוכל ללמד, שבהן לא יגיע לידיה ולו ספר אחד. עליה להימלט.
עליה להימלט. המחתרת הצליחה למלט לאחרונה את אחת מחברותיה מהכלא הישר לישראל, והמחשבה על ארץ-ישראל מפתה כמעט כמו עצם הבריחה מהכלא. שם תוכל לזקוף את קומתה ולהפסיק לפחד. אם חבריה אכן ימתינו לה ליד כלא הנשים כדי להבריח אותה, היא תצטרף אליהם ואפילו יביא הדבר למותה.
השופט יוצא מהאולם.
הרצליה מובלת כבולה לתוך רכב המשטרה.
הנסיעה ברחובות בגדד לכלא הנשים אינה ארוכה, אבל לה היא נדמית כנצח. אותה חברה אמנם הצליחה להימלט במבצע של המחתרת, אבל אביה נכלא והוכה עד מוות כדי להוציא מפיו מידע על מקום הימצאה של ביתו. ואולי למען יראו – אחרים, כמותה – וייראו. חברתה לא ידעה שכך יהיה, אבל היא, הרצליה, כבר יודעת למה מסוגלת המשטרה העירקית. את עצמה היא יכולה לסכן. האם תוכל אי-פעם לסלוח לעצמה אם משפחתה תיפגע?
הרצליה מביטה דרך סורגי מכונית המשטרה בבגדד. עיר רגילה, יום רגיל. אנשים חיים את חייהם. שדרת דקלים מובילה ממרכז העיר לכיוון בית-הכלא. מרחוק היא רואה את המבנה, כלא הנשים האימתני של בגדד. בפעם הראשונה אוחז בה פיק ברכיים.
מה יהיה על אביה? האם הוא או אחד מאחיה ילקחו למשטרה ויעונו כדי למסור מידע? והרי לא יהיה להם מה למסור, הם אינם יודעים דבר, אבל החוקרים לא יאמינו להם. ואולי יניחו את אביה לנפשו והיא עומדת כעת לוותר ללא סיבה על ההזדמנות לחיים חדשים? בארץ-ישראל!
מכונית המשטרה נעצרת ליד הכלא. הרצליה מביטה סביב, מנסה לאתר את חבריה בלי לעורר את חשדם של השוטרים. ידיה אזוקות אבל רגליה חופשיות. היא תוכל להימלט אם תראה אותם. והיא אכן רואה אותם, לבושים במדי שוטרים עיראקים. מבטם נפגש והם מנהנהים לסמן לה שתבוא. הנהון חטוף, כמעט בלתי מורגש.
ואביה, מה יהא עליו? האם אכן יפגעו בו אם תימלט? משפחתה האהובה.
כלא הנשים מימינה, חבריה משמאלה. המבנה הגדול קודר. הרצליה רואה בקומותיו העליונות חלונות מרווחים וגדולים, משרדי הנהלת הכלא, מתחת להם, רק חרכים צרים, פה ושם. התאים חשוכים ודאי. היא שומעת היטב את השתיקה הבוקעת מהכלא. דממה מוחלטת. דממת מוות. לא כל מי שנכנסת לשם, יוצאת. ומי שיוצאת, לעולם אינה שבה להיות כשהייתה. והיא רק בת שש-עשרה.
מבטה נפגש במבטם של חבריה, הם מהנהים לה שוב. הפעם בנחרצות רבה יותר, מסתכנים בכך שתנועתם תיקלט בעיני השוטרים. עליה לברוח. הזמן תם.
צמרמורת עוברת בכל גופה. בפעם הראשונה הרצליה אינה בטוחה שתצליח להמשיך ולעמוד זקופה על רגליה. היא מחפשת להישען על משהו, אבל הסוהרים מימינה ומשמאלה ואין לה דבר להישען עליו. היא מרגישה את הדמעות מבקשות לפרוץ. שנתיים נוספות בבית-הסוהר. ובכל זאת, היא אינה מוכנה לעשות דבר שיפגע במשפחתה. הרצליה מניעה את ראשה לשלילה בתנועה עדינה אבל ברורה.
חבריה מחכים, היא מסיטה את ראשה כדי שלא לעורר תשומת-לב, אבל מניעה אותו לשלילה בשנית.
שני שוטרים ניגשים ומושכים את הרצליה פנימה, אל תוך כלא הנשים של בגדד.
על דמותה של הרצליה לוקיי שמענו בראשונה מיפה בניה, חוקרת הכותבת על נשים מיהדות ספרדית ומזרחית. על הרצליה ניתן למצוא ברשת חומר רב אך אנו ביקשנו לשמוע עליה מגוף ראשון. אנשי המרכז למורשת יהדות בבל חיברו אותנו לבנה הצעיר, אופיר לוקיי. אופיר נפגש איתנו, סיפר לנו את סיפורה והפנה אותנו לחומר כתוב ומצולם נוסף על אודותיה. אופיר גם קישר אותנו עם שאר בני המשפחה ששמחו מאוד לשתף אותנו. כל ראיון תרם רבדים נוספים לדמותה המיוחדת של הרצליה.
תודה למי ששיתפו אותנו בסיפור חייה המיוחד וסייעו לנו לאורך תהליך הכתיבה:
