ואלי אבטבי

ואלי חנום / ואלי אבטבי לבית ג'והן מרדי 

 

ואלי אבטבי נולדה בשנת תר"ע (1910) בעיירה סאן־קאלה במחוז אזרבייג'אן באיראן להוריה יששכר וגואהר ג'והן־מרדי. היא הייתה בת הזקונים, הילדה החמישית לאחר בן ושלוש בנות.  

בסביבות גיל 17 נישאה ליונה אבטבי. הזוג הצעיר עבר להתגורר בעיירה תיכאב (טקב), , בבית הוריו של בעלה, יחד עם הוריו, ארבעה אחיו ונשותיהם וילדיהם. בתיכאב, שהייתה עיירה גדולה למדי, פעלה קהילה יהודית גדולה.  

עם נישואיה פרשה ואלי את חסותה על המשפחה הענֵפה וניהלה בתושייה את הבית ההומה. בחושיה החדים וביכולת ארגון גבוהה הנהיגה שיטות עבודה מיוחדות במשק הבית וחילקה משימות ותפקידים קבועים. כך מנעה חיכוכים בין דרי הבית, וכל אחת מארבע הגיסות מילאה תפקידה בנחת, מה שחסך הרבה מריבות וויכוחים. גם אחרי שהאחים הגדולים יצאו לבתים משלהם היא המשיכה להית מעורבת ולעזור לגיסותיה בארגון וניהול בתיהן. 

בתחילת שנות ה־30 הרתה וילדה את בתה הבכורה נעמי ואת בנה הצעיר עובדיה. משלא צלחו ניסיונות נוספים להרות, נסעה עם בעלה לעיר הגדולה והצפונית תבריז לשם קבלת טיפולים רפואיים לפיריון, אך הדבר לא עזר.  

בבעלות המשפחה היו שלוש חנויות בדים. ואלי עצמה ארגה שטיחים, פעילות שהייתה נפוצה בקרב נשות הקהילה, אשר רובן החזיקו בביתן נול אריגה. ואלי הוציאה תחת ידה שטיחים צבעוניים, שהיו אהובים מאד על הציבור. בזכות מקצועיותה וכישרונה הפכה אריגתה לשם דבר, והיא החלה לקבל הזמנות לעבודות ולארוג באופן מסחרי. ואלי הוסיפה להתמקצע וללמוד צורות אריגה מגוונות.  

סמוך ללידת הילדים הקצו ואלי ובעלה חלק מביתם לבית מלאכה. ואלי ארגה בו את שטיחיה, וגם לימדה והעסיקה נערות מהמשפחה ומהקהילה היהודית שנזקקו לעבודה ופרנסה. הדבר נתן מענה לצורך של נערות יהודיות בפרנסה, שכן עבודה מחוץ לבית באזור מוסלמי לא הייתה אפשרית ומקובלת.  

ואלי נודעה בתיכאב כדמות שעזרה לנזקקים, במתן בסתר, בבישול, בקניית בגדים ומוצרים וסייעה בזמני שמחות וארועים. בראותה את המחסור בפעילות כזו בעיירה, רתמה משפחות אמידות נוספות לתרום צדקה למשפחות במצוקה. היא הייתה לדמות בולטת בקהילה, דינמית ומלאת מרץ. בכל אירוע היא ניהלה וארגנה את הבישול – מי תכין מה. היא בעצמה, כטבחית מעולה של מטעמי המטבח הפרסי המסורתי, הקפידה להכין מאכלים ומעדנים לאירועים בסירי ענק, דבר שהמשיכה בו גם בארץ. 

בזכות פעילותה הענפה הייתה מכובדת ומקובלת על בני הקהילה כולם. היותה בולטת בתחום העזרה לנזקקים, האמינות והיוזמה שלה – כל אלו הובילו להערכה רבה כלפיה. היא זכתה להערכה וכבוד גם ממנהיגי הקהילה המוסלמית בעיירה, שכיבדו אותה מאוד ונענו לבקשותיה. היא הייתה מהנשים היהודיות היחידות שהוזמנו לבתי הנשים המוסלמיות לביקור בחגים ובאזכרות ושהזמינו נשים מוסלמיות לביתן בחגים היהודיים. בסתר הגיעו אליה נשים מוסלמיות לשיחה ולעצה, כי נודעה כאישה חכמה ורבת תושייה. 

בשנים תש"ח–תש"ט (1948–1949), כשהחלה התעוררות לעלות לישראל סביב הקמת המדינה, שינו המוסלמים בעיר את התנהגותם כלפי היהודים. הדבר פגע בקהילה כולה. מהחנויות של אבטבי הם נהגו לקחת בדים בהקפה והלוואות, אך הפעם, כיוון ששמעו על כוונת המשפחה לעזוב את איראן ולעלות לישראל, הפסיקו להחזיר כספים. הם גם פרצו לחנות הגדולה ורוקנו אותה – דבר שיצר משבר כלכלי גדול עבור המשפחה ועבור הקהילה כולה. 

בשנת תש"י (1950) החלו שמועות כי יש אפשרות ריאלית לעלות לישראל מטהרן. ואלי מילאה תפקיד מכריע בתנועתה של הקהילה לקראת עלייה: היא ישבה בהתייעצות עם משפחות, ובה הוחלט להעלות קודם את צעירי המשפחות מחויבי הגיוס באיראן, ולאחר מכן משפחות עם ילדים ונערים. כשהגברים התמהמהו עם העניין לקחה בעצמה פיקוד: היא אספה עמה את ילדיה ונכדיה ועוד ילדי קרובים. סך הכול היו באחריותה וטיפולה ארבע עשרה נפשות – ואלי ויונה, שני ילדיה, חתנה, נכד אחד ואחיינים. היה עליה לדאוג לכל מחסורם ולהעלותם ארצה. היא ארגנה את נתיבי העלייה, קנתה כרטיסי אוטובוסים ודאגה להזנה לכולם לאורך המסע. הדבר היה כרוך באחריות רבה ובהוצאה כלכלית לא מבוטלת. תחילה נשלחו להמדאן בנה ושני צעירים נוספים מהמשפחה שעמדו להיות מגויסים. אחריהם יצאו ואלי ובעלה ושאר הילדים למסע להמדאן ומשם, יחד, המשיכו לטהרן. ברגעי הקושי הרבים שחוו בדרך הייתה ואלי מעודדת את הילדים: "הולכים לירושלים, ושמה אנחנו חופשיים, לא נהיה בין הגויים. 2,000 שנה חיכינו לכך." 

בטהרן הגיעו למחנה המעבר "בהשתיאה", שמשמעות שמו בפרסית היא "גן העדן", ככל הנראה בשל מיקום המחנה בבית קברות מחוץ לעיר. שם שהו חצי שנה בהמתנה לאפשרות לטוס ארצה. ביום שבו הגיע תור הקבוצה לטוס, נמצאה אצל ואלי בבדיקה רפואית דלקת בעין ונאסר עליה לעלות למטוס. היא דרבנה את כולם לנסוע בלעדיה ולא לוותר על ההזדמנות, מאחר שכל העת חששו שיגיע רגע שבו יסגרו את שערי היציאה. למרות התנגדות בני המשפחה, היא התעקשה שיטוסו ויגשימו את החלום, וכי היא תמצא אותם בהמשך. חודש שלם נותרה ואלי לבדה במחנה – עד שהגיע שוב תורה לטוס, והיא עלתה לארץ. בעלותה דאגה להעלות עמה ארצה שני ילדים נוספים שהעבירה כאילו היו ילדיה, כדי שיוכלו לקבל אישור לעלות. 

היא הגיעה לישראל בשנת תשי"א (שלהי 1950–ראשית 1951). משפחתה, שעלתה לפניה, שהתה כמה חודשים ב"שער העלייה" בחיפה, ואחר כך הופנתה למעברת פרדס חנה. כשואלי הגיעה היא הצליחה למצוא אותם במחנה ד בפרדס חנה.  

לאחר כשישה חודשים של חיים במעברה התארגנו הקבוצות ללכת למושבים. את הקהילה שלהם הפנו למושב יכיני, שהיה שייך לתנועת המושבים. הם חיו שם עשרה חודשים, אך בשל רצונם לקיים את אורח חייהם הדתי, ביקשו לעבור למקום אחר כקהילה אחת. בעקבות פנייתם ל"הפועל המזרחי" קיבלו אישור עלייה לקרקע למושב שיבולים בנגב, והיו למקימי המושב. בתקופה שבה חיו ביכיני, נפטר יונה בעלה. ואלי הגיעה למושב שיבולים בשנת תשי"ב (1952) כאלמנה. היא ובנה עובדיה עם אשתו וילדיו חיו במשק אחד (ובבית אחד), ובתה נעמי, יחד עם בעלה וילדיהם, קיבלו את המשק הסמוך. לא היה להם כל ניסיון בחקלאות, אך הם למדו את אופי החיים החדשים בארץ, התחילו לעבוד את האדמה וניסו לגדל גידולים שונים. הם גידלו מלפפונים, סלק סוכר, כותנה, לול תרנגולות. בחצר ביתה, לצרכי המשפחה, גידלה צמחי תבלין, והקימה ברֵכת דגים קטנה לתצרוכת המשפחתית. היא אף בנתה תנור בוץ, טאבון, בחצרה, על מנת לאפות את הלחמים והמאפים המסורתיים, כפי שנהגה בפרס. ואלי עבדה במשק החקלאי בענף הלול בגידול עופות לפיטום לבשר ולביצי מאכל בשני מתחמים שונים. לעתים נלחמה ואלי בנמיות, תנים ונחשים שהגיעו ללולים לתור אחר מזונם. ההתמודדות עם סגנון החיים החדש הצריכה אמונה רבה, חריצות והתמדה. ואלי האמינה בכל לב כי הנס שהביאם לירושלים – כך קראה לישראל, דורש את צורת החיים והעשייה הזו, ולמדה אותה במסירות ומהירות ומתוך תושייה. כך התאקלמו המשפחות בחיי המושב החדש ובמדינה הצעירה. 

בחגים ושבתות הגיעו לביתה ילדיה, נכדיה וניניה מהמשפחה המורחבת. אחיותיה גרו במרחק הליכה במושבים הסמוכים, וגם אִתן הרבתה להיפגש. אהבתה למשפחתה הייתה חלק בלתי נפרד מאישיותה.. היא הנחילה לכולם את ערך המשפחה. גם עם קרובי משפחה שגרו במושבים אחרים ואף באזורים מרוחקים בארץ התאמצה להיפגש בכל עת שהדבר היה אפשרי. קרובי משפחה הגיעו לבקר במושב והתארחו למשך ימים. ואלי אירחה אותם בלב רחב והעניקה להם את מלוא תשומת ליבה בימי שהותם. היא הקפידה לאסוף תמונות של בני משפחתה ולהציגן בביתה. 

את בנה עובדיה שלחה בשנת תשי"ד (1953) ללמוד הנהלת חשבונות בירושלים. הדבר הצריך אותו לגור בביתם של קרובי משפחה ולהתרחק מביתו שלו, אך ואלי ראתה חשיבות בכך שילמד מלאכה המפרנסת את בעליה. 

גם בארץ המשיכה לתפקד כאישה מובילה ודומיננטית בחיי המושב, לעזור ולתרום כמיטב יכולותיה לקהילה ולאנשים פרטיים בתוכה. אנשים ממשפחתה המורחבת, מקהילת המושב ומהמושבים הסמוכים הגיעו אליה להתייעצות. ואלי שידכה (כלומר הודיעה מי יתחתן עם מי), הדריכה והשכינה שלום בית בין בני זוג ובין משפחות מסוכסכות. היו לה כושר שכנוע וכריזמה לצד אינטליגנציה רגשית מעולה, והיא הייתה ידועה ביכולתה לפתור בעיות. 

אחרי שהתאקלמו במושב והנכדים נשלחו למוסדות חינוך ודיברו בעיקר עברית, ביקשה מהם לדבר אִתה בשפה הזו, וגם הלכה בעצמה לשיעורי עברית שהתקיימו לנשים במושב. 

כל האירועים המשפחתיים נערכו אז בשטח המושב. ואלי הייתה אחראית, בהתנדבות, על כלים שנרכשו לאירועים אלו. מדובר היה במאות כלי סעודה והגשה, מסירי ענק וכלי הגשה ועד האחרונה שבכפיות; כולם היו מאוחסנים במחסן שבשטחה. ואלי הייתה מתעדת בקפידה מי לקח כמה החזיר ודואגת שהכול יתנהל כשורה, ושלאיש לא יחסר דבר באירוע שלו. היא החזיקה בתפקיד זה במסירות ובאחריות רבה במשך עשרים וחמש שנים עד שעייפה ו"העבירה את השרביט". 

בנוסף לאחריות על הכלים, היא גם דאגה למזון עצמו. ואלי נחשבה לטבחית מעולה ובישלה בהתנדבות לכל האירועים סירי ענק של תבשילים מסורתיים. בעקבות כך רשמו אותה בני משפחתה לתחרות בישול ארצית שנערכה בשנת תשכ"ה (1965) בתל אביב במלון קסטל – ובה זכתה במקום השלישי. 

ואלי החזיקה בידע רב של צמחי מרפא ורפואה מסורתית שנהגו בעבר. כל אדם או ילד במושב שחלה או נפצע זכה לקבל ממנה תרופה שרקחה עבורו באופן אישי והביאה לו ישירות. בשל טיפולה המסור בילדי המושב וחביבותה כלפיהם זכתה לכינוי "סבתא ילדים", הסבתא של כל ילדי שיבולים. 

היא הייתה בריאה ופעילה עד סוף ימיה. מעולם לא ישבה בבטלה, ותמיד העסיקה את ידיה בדבר מה. כחודש לפני פטירתה התאשפזה בשל בעיית נשימה ונפטרה בבית החולים, כנראה מדלקת ראות שנדבקה בה שם. 

ואלי אבטבי נפטרה בגיל 88, בי"ד תמוז התשנ"ח, ונקברה בנתיבות. 

סבתא ילדים 

"כמה קר בחוץ!" אני מכריז כשאני נכנס הביתה, כלומר לביתה של סבתא שלי, ננה וואלי.  

כבר עם פתיחת הדלת, עוטף אותי ניחוח התבשילים של סבתא. "לא כל-כך קר," סבתא משיבה כשהיא יוצאת מן המטבח ומנגבת את ידיה, "אצלנו בפרס היה קר מאוד, לא כמו כאן. בחורף ירד שלג כבד. היינו הולכים לישון בלילה ובבוקר לא יכולנו לצאת החוצה כי השלג חסם את הכניסה". אני מרגיש שמתקרב סיפור ומתיישב לחמם את ידיי ליד תנור הנפט. אחיי ובני דודיי מתקרבים גם הם, "היה כל-כך קר, ילדים. ולא היה תנור".  

"אז איך חיממתם את הבית?"  

"בעצים, היינו מבעירים אותם באח והאש הייתה מחממת את הבית." 

"אבל למה?!" אנחנו שואלים, "הייתם מאוד עניים?"  

"לא היינו עניים בכלל. לסבא שלך ולאחים שלו היו חנויות בדים נהדרות והתפרנסנו בכבוד. ככה היה אצל כולם. ובחדרים היו שטיחים כדי לחמם את הרגלים מהקור. כל אישה ארגה שטיחים."  

"מזל שיש לנו תנור," אומרת בת-דודתי ומתיישבת לידו.  

"אבל במחסן קפוא!" אני אומר, "ספרתי את הכלים שביקשת, ננה וואלי. הכול נמצא". במחסן של סבתא שמורים המון כלים שמשמשים את אנשי המושב בשמחות. וכמו כל דבר שבאחריותה, היא מנהלת אותו בסדר וביעילות. מסירי ענק ועד מפיות בד, הכל שם וסבתא שומרת שלא יישברו, שיושאלו ויוחזרו בזמן. היום ביקשה ממני לספור ולסדר את הכלים לבר המצווה שתתקיים מחר. 

סבתא מלטפת את ראשי, "זהמתה גריש לוך (טרחת, תהיה בריא)". ידיה רכות וחזקות ופניה מאירות. "עכשיו כשסיימת לארגן את המחסן ואני סיימתי להעמיד את הסירים לבר-מצווה, אני חושבת שמגיע לנו סיפור יפה."  

כולם אומרים שהאוכל של סבתא שלנו הוא האוכל הטעים בעולם, אבל רק מעטים יודעים שהיא גם מספרת הסיפורים הכי טובה שיש. כל הילדים במושב מכנים אותה "סבתא ילדים", אבל באמת היא הסבתא של אחיי ושלי ושל בני הדודים שלנו, ובערבי החורף הארוכים, כשהיא מתפנה ממשימותיה, אנחנו יושבים סביבה ומקשיבים לסיפוריה. 

ננה וואלי מוציאה מן המטבח קערת בוטנים חמים, פינוק שהיא מכינה לנו מגידולי הבוטנים שבמשק, ריחם ממלא את פי בציפייה מתוקה. אנחנו מתיישבים בחדווה. אין כמו סיפור של סבתא ובוטנים בליל חורף קר – על כך מסכימים כולנו, מהנכדים הבוגרים ועד אלינו, הקטנים. 

"אם כבר דיברנו על שטיחים, אספר לכם הערב על שטיח אחד ומעשה שהיה בו. 

איתווה ליתוויה,1 היה ולא היה, בתיקאב, מנהיג מוסלמי ושמו חאג' אחמד. אהבה גדולה הייתה לו לשטיחים משובחים, וביתו הגדול והמפואר היה מלא בשטיחים פרסיים יקרים ומיוחדים. בחדר שבו קיבל את אורחיו היה פרוש השטיח האהוב עליו ביותר, ארוג ביד אמן, ססגוני ובעל דוגמאות עדינות שכמותן לא נראו במחוז אזרבאיג'אן כולו. השטיח הזה כמו ליטף בעדינות את כפות הרגליים וריפא אותן מכל כאב. בוקר אחד, הגיע החאג' לקבל את אורחיו והנה מול עיניו – חור ענק באמצע האריג! הזעיק החאג' את משרתיו, אך איש לא ידע כיצד נוצר החור. הוא הורה למזכירו לבטל את כל תוכניותיו ופרש לחדרו נסער, לא לפני שציווה על עובדיו לחפש את האורגים הטובים ביותר באזור ולהזמינם לתקן את השטיח היקר.  

עברו הימים. אורגים מפורסמים מכל רחבי פרס הגיעו לביתו של חאג' אחמד, אך בפי כולם הייתה אותה התשובה: 'לחור שכזה – אין תקנה'. כשהאורג האחרון, שהגיע ממרחק רב, יצא אף הוא מהבית ללא עצה, ניגש אחד ממשרתי החאג' ולחש על אוזנו, 'בתיקאב עצמה, בשכנותך, חיה אישה יהודייה ששמעתי שבעלת מלאכה טובה היא. אולי היא תוכל לעזור'. החאג' היה מסופק אך הורה למשרת להביא את האישה. כשהגיעה, התבונן בה היטב ותהה. אישה פשוטה זו, גם אם אורגת מוכשרת היא, במה שונה היא משאר נשות פרס הטוות שטיחים לבתיהן?! אולם, כיוון שכבר הגיעה לביתו, נהג עמה בכבוד." 

כאן עוצרת סבתא עצירה רבת משמעות, מביטה בעינינו ומוסיפה בהדגשה, "שכן, אדם מכובד מכבד כל ברייה!  

החאג' הכניס אותה לחדר האורחים. התבוננה האישה סביבה בפליאה ובחשש. מעולם לא ראתה פאר שכזה ומעולם לא הייתה לבדה בביתו של מוסלמי בעל כוח כה רב. 'ביתך יפה עד מאוד,' אמרה לחאג', 'והשטיח מרהיב. מעולם לא ראיתי שטיח כזה! צבעיו היו עזים כאילו זה עתה נארג, מגעו רך ונעים כל-כך והאריגה צפופה וחזקה, 'אורג חכם ומוכשר ארג אותו לחאג" חשבה בליבה.  

החאג' הנהן והחווה בידו על החור כשואל מה עוזר יופיו של שטיח כשבמרכזו חור. התכופפה האישה כדי לבחון את טיב האריג, התבוננה מכל הכיוונים ולבסוף פסקה, 'אני מאמינה שאוכל לתקן את השטיח. הבא לי אותו ובעוד שבועיים תקבלו בחזרה'.  

גבותיו של החאג' התרוממו בפליאה. אישה זו, שאיננה אורגת מקצועית ככל האורגים הגברים שהגיעו לפניה, דווקא היא בטוחה בעצמה כל כך?! 'איש מכל האורגים שהיו כאן לא האמין כי ניתן לתקן את השטיח. אני מקווה כי דוברת אמת את', אמר לה." 

"אבל ננה, איך היא לא פחדה?" אנחנו שואלים, "ואם היא לא תצליח, מה הוא יעשה לה?" אך סבתא מורה לנו להמשיך ולהקשיב ואנחנו נאלצים לשאת את המתח בשתיקה.  

"השטיח היה גדול כל-כך וכל-כך כבד עד שנדרשו שני משרתים כדי לשאת אותו לביתה של האישה! בני משפחתה נדהמו מהשטיח הענק, ומשהבינו את המשימה שלקחה על עצמה חששו מאוד. 'למה לקחת על עצמך משימה כה מסובכת?' תמהו. 'אף אמן לא הסכים להסתכן בכישלון. היית צריכה לעזוב את ביתו של החאג' ולהשאיר אותו עם החור', אמרו. אך האישה בשלה, 'אינני מפחדת, זוהי משימה קשה אך מעניינת ואני חושבת שאוכל לה. אל תפחדו גם אתם'. 

בכל בוקר התעורר חאג' אחמד, התבונן ברצפת חדר האורחים ותהה על גורלו של השטיח; בכל בוקר התעוררה האישה וניגשה אל הנול. היא ניסתה לפתור את הבעיה בדרכים שונות, שלא צלחו, אך לא התייאשה. מה שפרמה בערב, ניסתה לארוג בדרך חדשה בבוקר שלמחרת. וכך יום אחר יום. 

שבועיים חלפו וחאג' אחמד היה מסוקרן כל-כך עד שבמקום לשלוח שליחים, הלך בעצמו לבדוק את מצב השטיח. כשהגיע, הופתעה האישה מאוד. היא מיהרה לקבלו כראוי לאיש מכובד כמותו, אך החאג' היה קצר סבלנות. 'האם הצלחת לתקן את השטיח?' שאל. חייכה האישה והחוותה בידה לכיוון חדר צדדי קטן, והנה – הפלא ופלא! השטיח פרוש בשלמותו. חאג' אחמד נדהם! שעה ארוכה בחן את השטיח מכל הצדדים, אך אפילו את מקום החור לא מצא. לבסוף חייך חיוך ענק והכריז, 'עבודה נפלאה! אורגת מוכשרת את, ואמיצה. העזת לקחת משימה קשה ומסובכת ולא נבהלת מדברי האורגים האחרים'. הוא עזב את הבית מרוצה, לא לפני ששילם לאישה סכום נאה ביותר. למחרת, דפקו על דלתה שני אנשים ששמעו את הסיפור והזמינו ממנה שטיחים. ביום שלאחריו, הגיעו שלושה, וכך בכל יום.  

משרבו ההזמנות, הבינה האישה כי לבדה, בחדר הקטן שבביתה, לא תוכל לארוג שטיחים כה רבים. בהתייעצות עם בעלה, החליטה להשתמש בכסף ששילם לה החאג' כדי לפתוח בית מלאכה קטן לאריגה.  

"והם הפכו לעשירים וחיו באושר ועושר?"  

"עדיין לא, הקשב ולמד.  

בית המלאכה נפתח, אך האישה לא יכלה לארוג לבדה את כל השטיחים שהוזמנו. כיוון שהייתה מעורה היטב בקהילה שלנו, נאש דידן, ידעה כי משפחות רבות זקוקות להכנסה נוספת. עוד ידעה, כי הורים יהודים אינם שולחים את בנותיהן לעבוד מחוץ לבית מחשש לשלומן. הקרה ה' לידיי הזדמנות נהדרת, חשבה, עליי להכשיר נערות במלאכת האריגה. כך יוכלו לעבוד איתי ולהתפרנס.  

וכך היה.  בגדול בשבחדרי הבית הוקם בית מלאכה, עסק של ממש! ונערות רבות מהקהילה הצליחו לעזור בפרנסת משפחותיהן בכבוד. בפרס של אותם ימים, ילדיי, לא היה זה דבר רגיל, לאף אישה לא היה עסק משלה ובוודאי שלא העסיקה אחרים."  

סבתא מסיימת את הסיפור ונשענת לאחור, "ככה, ילדים, הופכים לעשירים ומאושרים, כשעושים באהבה למען אנשים אחרים".  

אני רואה את העייפות שלה וחושב על הסירים שהעמידה היום בשביל משפחה אחרת. אחר-כך אני מתבונן בכפות ידיי האדומות ממיון הכלים לבר-מצווה במחסן הקר. "אז גם אנחנו עשירים ומאושרים", אני צוחק אל סבתא והיא צוחקת בחזרה. "ננה, הסיפור הזה מוכר לי. נדמה לי ש…" אך עוד לפני שאני מסיים את השאלה, נשמעת דפיקה בדלת. "סבתא ילדים, סליחה על השעה," אומר קול מתנשף, "אחי משתעל מאוד, מתקשה לנשום, אמא מבקשת תרופה". למרות עייפותה, סבתא מזדרזת ונועלת את מגפיה, מוכנה לדרך הבוצית שבחוץ.  

"ננה, אני אלך, חבל שתצאי במזג אוויר כזה", אני אומר.  

"איזה לב טוב יש לך! אלהה שוק לוך (אלוהים ישמור אותך), אבל עליי לראות בעצמי את החולה כדי לתת את הטיפול הטוב ביותר."  

לא לחינם קוראים לה "סבתא ילדים", לסבתא שלי, היא באמת דואגת לכולם כאילו היו נכדיה.  

כשננה וואלי שבה מאוחר בלילה, אני עדיין ער, מקשיב לצעדיה העוברים בין מיטות הנכדים לליטוף לילה טוב. כשהיא מגיעה למיטתי אני לוחש, "ננה וואלי, אמרתי לך, הסיפור הזה מוכר לי… אני חושב שאבא סיפר לי אותו פעם. האישה מהסיפור, זו את, נכון?"  

ננה וואלי צוחקת את צחוקה החם, "תפסת אותי," היא אומרת. "הפעם איתהו ואיתהו, היה גם היה, ובעקבות המעשה הזה, חאג' אחמד ואני הערכנו זה את זו והצלחנו להביא ליחסים טובים בין המוסלמים ליהודים בתיקאב באותה תקופה. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת. עכשיו לך לישון, מחר יום חדש לעשות בו טוב".

[1] שפירושו "היה ולא היה" בארמית של קהילת "נאש דידן".