חנה בני משה

חנה בני משה נולדה להוריה חיים וזהירה, בסביבות שנת תר"ס (1900), בתימן, ברובע היהודי ג'חזאן, ששכן בסמיכות לעיר ההררית נאדרה. לחנה היו שני אחים ושתי אחיות. אביה חיים היה איש משכיל ומוכשר, ששימש כראש המועצה בכפר היהודי. אמה הייתה רופאה שעברה בין הכפרים בסביבה וטיפלה בחולים. אמה עזבה את הבית, ואביה נישא בשנית. מנישואים אלו נולדה לאביה ילדה נוספת, אחות לחנה. 

כבר מילדותה למדה חנה מאמה את מלאכת הריפוי, וכשצברה ניסיון החלה לטפל בנשים בסביבתה בהתנדבות, בעיקר בתחומי פוריות ולידה. הטיפול כלל עיסוי, שימוש בצמחים ומתן עצות אישיות. חנה ידעה להסיר  עין הרע, פחדים ומועקות נפשיות. 

בגיל אחת עשרה נישאה חנה למשה בני משה, שהיה אז בן שמונה עשרה. משה היה בעל עסק לאריגת בדים, ומכר ממוצריו גם לשלטון המקומי. בית המלאכה של משה שכן בביתם הפרטי של הזוג. חנה הייתה טווה את החוטים, ומשה היה אורג אותם. חנה היתה ציירת מוכשרת. יכולות הריפוי והאמנות שלה הביאו לכך שנודעה עד מהרה בקרב כלות האזור והן הגיעו אליה לשם התארגנות לחתונתן – קישוט, בישום ולבוש.  

לחנה ומשה נולדו עשרה ילדים. שלושה מילדיהם, שהיו כבר ילדים בוגרים, נפטרו תוך פרק זמן קצר. פטירתם הכתה את חנה באבל כבד וברצון לסיים את חייה. אולם אמונתה ויראת האלוהים שלה נתנו לה את הכוחות להמשיך ולתפקד. היא התפללה לילדים נוספים שינחמו אותה בעקבות האובדן הקשה, וכך נולד בנה האחרון כשהייתה בת ארבעים וחמש. 

ביתם של חנה ומשה היה פתוח לעוברי דרכים שהיו בדרכם לעיר הנמל עדן, שהייתה אז בשלטון בריטי. לעתים הגיעו משפחות שלמות להתארח בבית, וחנה דאגה לכל מחסורן. היא גילתה תושייה באירועים רבים. באחת הפעמים נעצר בעלה בעוון שתיית עראק בשבת, דבר שהיה אסור באותם הימים בתימן. חנה הגיעה לבית הכלא, שיחדה את השומרים והצליחה להציל את בעלה מהמעצר.  

בשנות הארבעים של המאה ה20, בעקבות עלייתם של שניים מילדיה לישראל, החליטו חנה ובעלה לעלות גם הם. באותן השנים המצב הכלכלי של העסק הידרדר והצריך טיפול לשם סגירתו. חנה החליטה כי בעלה משה יישאר בכפר לסגור את העסק, ואילו היא תיסע עם ארבעת ילדיהם הצעירים (שהקטנים בהם היו פעוטות) לעיר הנמל עדן, לשם עלייה לארץ. 

חנה ניהלה את כל ארגונו של המסע – שכרה שיירת גמלים ומדריך בדואי, הכינה צידה לדרך וטיפלה במשפחות נוספות שביקשו להצטרף. הקבוצה יצאה לדרך, ובאמצע הדרך, בשל עוצר, ננטשה בידי מוביל השיירה הבדואי. חנה הייתה נחושה להמשיך, שיחדה שייח' מקומי והגיעה לכפר בשם לאחג', שגם בו חל עוצר שמנע את התקדמותם. יהודי הכפר שיכנו את חנה והקבוצה באכסנייה קטנה ששימשה את הקהילה. שליח שהגיע לקבוצה הציע להם לצאת באופן מחתרתי לכיוון עדן – באמצעות הליכה בדרכים צדדיות בשעות הלילה. הקבוצה נעתרה, וכך הגיעה לעיר אלשיך', שבה התקבצו יהודים רבים בדרכם לעדן. בזמן שהִייתה של חנה באלשיך' קיבלה מברק שהודיע לחנה על פטירתה של אמה, שחיה בעדן. היא נסעה ללוויה ולשבעה בעדן עם בנה התינוק, ואת בנותיה השאירה במחנה, כשעל הגדולות מוטל הטיפול בבת הצעירה.  

בעדן פגשה זוג מוסלמים עשיר שהכירה עוד מג'חזאן. בני הזוג, שהיו אנשי עסקים, זכרו את יכולותיה של חנה, אהבו והעריכו אותה וביקשו שתבוא לעבוד עבורם במלון שהיה בבעלותם. הם  סייעו לחנה להביא את בנותיה במונית מאלשיך' לעדן. חנה ירשה מאמה בית בעדן, מה שאפשר לה להתגורר בו עם ילדיה. עבודתה של חנה כאופה אצל בני הזוג, פִרנסה באופן שוטף את משפחתה. היא שלחה מסר לבנה הנשוי ולבעלה שנותרו בג'חזאן, ובו קראה להם להגיע לעדן, כעת כשפרנסת המשפחה בטוחה. היא שכרה נהג ושלחה אותו אליהם על מנת שייקח אותם בדרך הארוכה לעדן. המשפחה אכן התאחדה בעיר עדן, ובעלה משה, שכבר סגר את עסקיו בנאדרה, בחר ללמוד בישיבה מקומית באותה התקופה. חנה ומשה המתינו בעדן להזדמנות לעלות לארץ לישראל ולהצטרף לילדיהם שאחד מהם הצטרף לארגון הלח"י.  

הקמת מדינת ישראל הביאה לתסיסה בקרב המוסלמים בתימן, ובעדן נערכו פרעות ביהודים. בפרעות אלו נרצחה כלתה, שהייתה אז אם לילדה בת שנתיים. באותה התקופה, ארבע שנים לאחר שעברה חנה לעדן, עברה המשפחה מעדן למחנה עולים בסמיכות לעיר, שבו השתכנו יהודים רבים המעוניינים בעלייה מכל רחבי תימן. לאחר כשנה במחנה, עלתה המשפחה בטיסה ארצה בשנת תש"ח (1948). תחנתם הראשונה הייתה מחנה המעבר בעתלית, ומשם עברו ליפו. 

חנה ומשפחתה השתכנו בעיר באזור שוק הפשפשים, שהיה מגוון מאוד מבחינה עדתית ודתית, וחיו בו בשלום ובהרמוניה עם סביבתם. בהמשך עברו לשדרות ירושלים ביפו. משה, בעלה של חנה, כבר לא עבד בשל גילו, ובשלב זה החלה חנה לטפל באנשים תמורת תשלום, כל אחד ואחת שילמו לפי יכולותיו. הטיפולים כללו עיסויים טיפוליים מסוגים שונים עבור כאבי שרירים, הסרת עין הרע ופחדים, ייעוץ רוחני וטיפול בבעיות פוריות. בנותיה עבדו בניקיון בתים על מנת לסייע לפרנסת המשפחה. גם ביפו היה ביתה של חנה פתוח לרווחה, וחרף מצבה הכלכלי המאתגר של המשפחה, היא דאגה בעצמה לנזקקים. הבית היה פתוח לכל והמה אנשים תמיד. חנה כונתה "אימא חנה של השכונה". 

החיים לא היו פשוטים עבור חנה ומשפחתה באותן השנים: צפיפות, קשיי פרנסה ואף ניסיון של רשויות הרווחה להוציא חלק מהילדים מן הבית. למרות כל זאת, ניהלה חנה את הבית ביד רמה, דאגה לכלכלת בני המשפחה ולחינוך הילדים והתערבה למען בתה במקרה שבו סבלה מהתעמרות מצד מעסיקה. כל זאת לצד טיפוליה בכל מי שנזקק להם. בשנת תשט"ז (1956) עלתה אחותו האלמנה של משה מתימן ועברה להתגורר  בקביעות בביתם של חנה ומשה. 

בשנת תשל"ח (1978) נפטר משה. פטירתו הכתה את חנה בזעזוע, ותקופה ארוכה התעוררה בבכי בלילות אך ביתה המשיך להוות מרכז וכתובת לכל עניין עבור אנשי השכונה והמשפחה המורחבת וחנה המשיכה להשרות סביבה אוירה של שמחה ונתינה. 

חנה בחרה להעביר את חכמת הריפוי שלמדה מאמה לבתה סגולה, שליוותה אותה בכל ימי חייה. סגולה עוסקת גם היא עד היום בטיפול בנשים, בעיקר בתחומי פוריות. 

 

חנה נפטרה בשנת תש"ן (1989), בגיל 90 בקירוב. 

ידי ברכה 

 

דחפתי את השער הירוק, הוא חרק והעיר חתולה שהתחממה בשמש. החתולה קפצה ממקומה ונעצה בי שתי עיניים עגולות. "סליחה, סליחה", אמרתי לה בלחש והמשכתי ללכת בשביל. עצי פרי שהיו נטועים בגינה נתנו את פריים, הלימונים הפיצו ריח עדין והרימון החל להעלות פרחים. דפקתי על דלת הכניסה דפיקה קלה, הדלת לא נפתחה. שמחתי בהמתנה הקטנה הזאת שנקרית בדרכי, באפשרות לעמוד רגע, לאסוף את עצמי אחרי הנסיעה הארוכה מירושלים אל השכונה הקטנה שביפו, ליד הים. כשעמדתי לדפוק בשנית הדלת נפתחה.  

"את רבקה?" שאלה אותי האישה.  

הנהנתי. לא ידעתי מה לומר. למרות ששתינו ידענו למה הגעתי, למרות שכל הדרך תכננתי מה אגיד. כשעמדתי מולה, לא יצא לי מהפה שום דבר. הרגשתי צמאה. 

"את צמאה?" היא שאלה ומיד נכנסה למטבח וחזרה עם כוס מים קרים. 

הרגשתי שהיא קוראת אותי, שהיא קשובה למחשבות שלי, אף שלהציע כוס מים למישהי שעומדת בדלת שלך, זה דבר שהרבה אנשים היו עושים. משהו במיידיות בין הרגשת הצימאון שלי לרגע שבו היא הציעה את המים היה מדויק. 

"שבי. שבי, בבקשה", אמרה חנה ומשכה שני כיסאות מטבח פשוטים.  

התיישבתי. את מספר הטלפון שלה קיבלתי מחברה שלי. היא סיפרה לי על " 'אמא חנה', ככה קוראים לה בשכונה. מגיעים אליה אנשים מכל מקום, אנשים שצריכים ריפוי לכל מיני דברים, אבל המומחיות הכי גדולה שלה היא נשים עם קושי ללדת ילדים, הנה, חברה שלי הייתה אצלה".  

"אני אומרת לך!", אמרה החברה של החברה שלי, "תגידי לחברה שלך שתלך אליה. אין לה מה להפסיד, רק להרוויח". 

 לפני שהלכתי תהיתי איך אספר שכבר שלוש שנים אנחנו נשואים ולא נולד לנו עדיין תינוק, איך אגיד לה כמה שהקנאה אוכלת אותי מבפנים, קנאה בחברות שכבר יולדות את הילד השני שלהן, קנאה באחותי הצעירה שהתחתנה בתחילת החורף והיא כבר בהיריון מתקדם. הימים האלו שבהם אני נאלצת לעבור ליד הגינה הציבורית, בדרך חזרה מהעבודה, ורואה את האימהות הצעירות מנדנדות ילד בנדנדה או אוספות איתו עלים על השביל. אפילו לרופא מומחה כבר הלכתי, וללא הועיל. הספקתי בשנים האלה לעטוף את הלב שלי בשכבת הגנה, ניסיתי להתנהג כאילו הכול בסדר, לפרגן לחברות, לנשוך שפתיים מבפנים כדי שלא להסגיר על כמה אני פגועה בתוכי.  

תכננתי לבוא אליה ככה, בקלילות. אבל כשפגשתי את חנה, משהו בעיניים הישירות שלה, חודרות ורכות גם יחד, נכנס לי ישר ללב, דרך כל ההגנות. עם כוס המים ביד התחלתי לבכות.  

במשך דקות ארוכות לא אמרתי כלום ורק בכיתי. חנה קרבה אליי את הכיסא ואמרה: "אל תדאגי, יהיו לך ילדים לתפארת". 

הנוכחות של חנה הרגיעה אותי במהירות. התחלנו לשוחח והיא סיפרה לי על מסורת הרפואה שעברה אליה מאימא שלה. "מגיל צעיר מאד הייתי מסתכלת על אימא שלי מרפאת נשים", סיפרה, הייתי עומדת לידה, ילדה קטנה, ורואה איך היא נוגעת בבטן שלהן, מעסה להן את הרחם. הייתי מקשיבה לדברים שהיא הייתה אומרת לנשים שבאו אליה, מוסיפה להן כוח ואמונה, מוציאה מהן עין הרע, אם הייתה. כשקצת גדלתי, הייתי יד ימינה, הייתי מסתכלת טוב-טוב בכל מה שעשתה, איך בדיוק היא מזיזה בעדינות את הרחם. לפעמים אמא אפילו נתנה לי לעסות ממש בעצמי, הייתה מכוונת אותי בדיוק, מדריכה את האצבעות שלי להקשיב ולהרגיש". 

בחודשים הבאים באתי אל חנה באופן קבוע, והתקווה חזרה אליי. האמת היא, שכבר לא באתי אליה רק כדי להצליח להרות. באתי בשביל הזמן עם חנה, אי קטן של שקט וברכה בתוך ים החיים הסוער.  

"את חושבת כרגע שברגע שיהיו לך הילדים, הכול יהיה בסדר", היא אמרה לי פעם אחת, "אבל תאמיני לי, את לא יודעת איזה צער יכול לבוא. את רואה כאן את הילדים שלי, ה' ישמור אותם, פה בתמונות?" חנה הצביעה על תמונות הילדים שלה שתלויות אצלה בסלון, "ברוך השם על כל אחד, אבל.."  

להפתעתי דמעות מילאו את העיניים שלה והיא המשיכה בשקט, "היו לי עוד שלושה. שלושה ילדים נפטרו לי. שלושה ילדים! בת אחת ושני בנים, אחד מהם תלמיד חכם ממש. הכול היה מעין הרע שהייתה עליהם, תאמיני לי כבר רציתי לגמור עם החיים שלי, מה זה שווה, החיים שלי? הלכתי ברחוב, רזה, עצובה, ודווקא איזה שכן ערבי שלנו ראה אותי ככה סהרורית, אמר לי 'מה קרה? מה את עושה, את לא מאמינה בא-לוהים? את לא מפחדת מהא-ל?' שמעתי אותו והרגשתי בלב שהוא צודק, שאמונה זה גם בזמנים קשים, אולי במיוחד בזמנים קשים, אז מה שנשאר זה רק האמונה. חזרתי לעצמי, עמדתי על הרגליים, האמנתי באלוהים שכל מה שהוא עושה לטובה וביקשתי ממנו עוד תינוק, רק עוד אחד! ובאמת הוא נתן לי ברכה ענקית, נולד לי עוד בן. בגיל ארבעים וחמש!" 

כשחנה דיברה, הרגשתי גם שאני נדבקת באמונה שלה, באפשרות ששער הברכה ייפתח.  

בינתיים, פתחתי אני את שער הכניסה הירוק שוב ושוב, בציפייה לפגישותינו, שהפכו יקרות לי בפני עצמן. תוך כדי הטיפולים ועיסוי הרחם, חנה הייתה מייעצת לי בכל מיני נושאים של בריאות הגוף והנפש ובכלל, מדברת איתי על הדרך הנכונה לחיות בה. גם מסרים רוחניים בקשר לדברים פנימיים ונסתרים שלי, דברים שכמעט אף אחד לא ידע, היא העבירה לי. וכמובן, היו לה עצות לזוגיות, ואני שמחתי מאוד לעצות חוכמה מפי אישה שהייתה נשואה מגיל צעיר מאוד. 

"אני הייתי עם משה מגיל אחת-עשרה", ספרה לי פעם אחת, "משה, בעלי, היה בן שמונה-עשרה כשהתחתנו. את יכולה לדמיין מה זה להיות נשואה בגיל אחת-עשרה? היום ילדות בקושי יודעות להכין חביתה בגיל הזה. ואני כבר הייתי נשואה למשה. היה לו בית מלאכה לאריגת בדים, בתוך הבית שלנו בחדר צדדי. כל-כך יפים הם היו, האריגים, צפופים ורכים וצבעוניים שאפילו השליט  היה לקוח שלו. גם לי יש ידיים טובות, אני הייתי טווה את החוטים, מכינה קישוטים לכלות. ראית פעם כלה תימנייה? אצלנו זה לא שמלה לבנה וזהו, זה קישוטים, הרבה קישוטים". 

בתום הטיפול, חנה הוציאה מארון בגדים גדול חבילה קטנה ארוזה בנייר דק וחום. מתוך החבילה היא הוציאה חתיכת בד יפיפייה, רכה וצבעונית.  

"את רואה את זה?" שאלה, "שמרתי לי חתיכה אחת. בכל הנסיעות והמסעות שעברנו עד שהגענו לכאן החזקתי את החתיכה הזאת איתי. היא הזכירה לי את הבית, את ההתחלה של החיים שלנו, את הכלות שהיו באות אליי. שמרתי את האריג הזה בכל הדרכים הארוכות, מנדארה לעדֵן ואחר-כך למחנה עולים ומשם למחנה המעבר בעתלית ואז לכאן ליפו", הקול שלה נפל לרגע אך מיד התחזק שוב, "אחרי כל התלאות שעברנו עד שהגענו לכאן, למשה כבר לא היו כוח ואפשרות להקים עסק מחדש. בזמנים המודרניים כבר לא אורגים ככה בדים, היום עושים הכול במכונות, אז משה למד רוב היום תורה. הוא היה החזן והגבאי בית-הכנסת. כשהוא היה מתפלל, התפילה שלו הזכירה לכל המתפללים את בית-הכנסת בתימן".  

העיניים של חנה נצצו בגאווה ושמחה כשסיפרה על התפילה של משה. הדהים אותי להיווכח בכל פעם מחדש כמה הייתה אופטימית ומלאת שמחת חיים. ידיה עיסו את בטני בטיפול ומילותיה עיסו סיפורים קשים וכואבים עד שבפיה הם נשמעו כמים חיים. 

כבר הייתה לנו מסורת, לחנה ולי, באתי בכל פעם קצת לפני הזמן שקבענו ונשארתי קצת לאחריו. חנה כיבדה אותי בכל פעם במאפה תימני נימוח שכמותו לא הכרתי, "קחי תשתי משהו, תאכלי", הייתה אומרת, "זה יחזיר לך את הכוח".  

"יבורכו ידייך", הייתי עונה, למרות שהיה ברור שידיה בורכו מכבר. 

*** 

 

הזמנתי אותה לברית של הבן שנולד לי, יצחק, על שם הנס שבלידת יצחק בנם של אברהם ושרה. כשחנה עמדה בברית והחזיקה את התינוק הקטנטן, נזכרתי ביום הראשון שבו הלכתי אליה, נזכרתי בשער הירוק שפתחתי מאז פעמים רבות, בבית הקריר והנקי, מלא התקווה, הכוח והתבשילים, נזכרתי שהלכתי לחנה מתוך קושי, כאשר הרגשתי שבאמת כבר אין לי מה להפסיד, אבל לא ידעתי שמלבד היריון פלאי ותינוק בריא ושלם, אצא עוד כל-כך נשכרת.