יבגניה פיזיצקי

יבגניה פיזיצקי לבית גורובוי נולדה בא' בסיוון תר"ץ, (1 ביוני 1930), בעיירה קפטקוביץ' שבבלארוס, להוריה, סוניה ויצחק דוד גורובוי. היא הייתה השנייה מבין שלוש בנות. מוצאם של הוריה היה ממשפחות חסידיות באוקראינה, אשר השתייכו, ככל הנראה, לחסידות גור. במהלך המהפכה הבולשביקית נאלצו ההורים לוותר על אורח החיים המסורתי, אך שמרו על זהותם היהודית ודיברו בבית ביידיש. אחיה ואחיותיה של האם, שהתייתמו בגיל צעיר, גרו עימם בבית כמשפחה אחת. האם, שהייתה עקרת בית, גידלה את אחיה הצעירים במסירות לצד גידול ילדיה שלה. היא הרבתה לקרוא ולנגן בגיטרה ואהבה ספרות ואמנות.  

בשנת תרצ"ג, (1933), כשיבגניה הייתה כבת שלוש, עברה משפחתה לסנקט פטרבורג (לנינגרד באותם ימים) בעקבות מינויו של אביה מטעם השלטונות למנהל מפעלים ונמל. בשנת תש"א, (1941), עם פלישת הגרמנים לרוסיה במלחמת העולם השנייה, מונה אביה לפקח על רכבות הפינוי לסיביר. המשפחה נמלטה מהעיר ברכבת האחרונה קודם שהחל המצור על לנינגרד (סנקט פטרבורג). סבה של יבגניה, שנסע עימם, נפטר בדרך לאחר שסירב לאכול אוכל שאינו כשר. המשפחה חיה בסיביר בתנאים קשים של רעב ומחסור.  

בשנת תש"ג, (1943), תם המצור ומשפחת גורובוי שבה ללנינגרד (סנקט פטרבורג). המבנים החרבים מהפגזות הגרמנים, העוני הקשה של האנשים שנשארו בעיר והמראות שהותירה המלחמה ברחובות נשארו חרוטים בזיכרונה של יבגניה, והשפיעו לימים על אישיותה ועל תחושת השליחות שלה.  

בשנת תש"ז, (1947), החלה בלימודי רפואה באוניברסיטה לרפואה ע"ש פבלוב בלנינגרד (סנקט פטרבורג). באוניברסיטה פגשה את אלכסנדר פיזיצקי, צעיר יהודי שהגיע מגאורגיה ולמד גם הוא רפואה. בשנת תשי"ג, (1953), נישאו. יבגניה התמחתה ברפואת אף-אוזן-גרון ואלכסנדר התמחה ברפואת ריאות ובטיפול נמרץ. בשנת תשי"ד, (1954), במהלך שנת הלימודים האחרונה, ילדה יבגניה את בתם הבכורה אלאונורה בבית-החולים האוניברסיטאי שבו למדה.  

בשנת תשט"ז, (1956), עברה המשפחה לעיר כותאיסי, מהמרכזיות שבערי שבגאורגיה, כדי לגור ליד אימו האלמנה של אלכסנדר. משפחתו של אלכסנדר קיבלה את יבגניה כבת משפחה לכל דבר, אף שבאותן שנים היו נדירים נישואים של בני ובנות הקהילה הגאורגית לבנותיהן ובניהן של קהילות אחרות. אלכסנדר ויבגניה היו לחלק מהקהילה היהודית בעיר. בכותאיסי יכלו לשמור שבת וחגים, לאכול כשר ולהתפלל בבית-כנסת, דבר שהיה בלתי אפשרי ברוסיה ובפרט בלנינגרד (סנקט פטרבורג). בשנת תשי"ח, (1958), נולדה בתם השנייה, לריסה. 

יבגניה עבדה כרופאת אף-אוזן-גרון ונודעה במסירותה יוצאת הדופן. תנאי החיים הפיזיים היו קשים, ויבגניה, שעבדה בשני מקומות עבודה שונים, בחרה ללכת ברגל מהלך שעה וחצי ממקום עבודה אחד למשנהו כדי לחסוך את דמי הנסיעה.  

יבגניה השגיחה היטב על מטופליה ועל האוכלוסיות שעימן עבדה ובחנה בקפידה תהליכים שפגעו בבריאות הקהילות. באחד הכפרים שבו עבדה הייתה תחנת כוח, ולאחר שיבגניה הבחינה בגל תחלואה חריג במקום, החלה באיסוף דגימות מים ובאופן זה חשפה זיהום חיידקי. היא דיווחה לרשויות, המים טוהרו – והתחלואה נעצרה. במקום אחר הבחינה יבגניה בקשר שבין תחלואה בהיקף נרחב ובין רעש תעשייתי במפעל. היא חקרה את הנושא והובילה לשינוי בהתנהלות הממשלה, הן באותו מפעל והן במפעלים דומים ברחבי המדינה. עבודתה של יבגניה והאחריות שלה כלפי סביבתה הצילו חיים רבים והביאו לשינויים מערכתיים. 

בכל השנים שבהן התגוררה בגאורגיה, נשארה יבגניה בקשר קרוב עם הוריה ואחיה שבלנינגרד (סנקט פטרבורג), התכתבה עימם ואף נסעה לבקרם. 

בשנות השישים, במהלך ביקור בלנינגרד (סנקט פטרבורג), אובחן גידול בראשה של יבגניה. הגידול דרש ניתוח מורכב, וכתוצאה מכך נגרמה פגיעה לשיווי המשקל שלה. בשובה לכותאיסי המשיכה יבגניה לעבוד כרגיל והייתה פעילה, אכפתית ונחושה כדרכה. אבל הפגיעה בשווי המשקל השפיעה על הליכתה, ולכן ליווה אותה אלכסנדר בהליכותיה למרפאה והמטופלים האחרונים שלה ליוו אותה חזרה לבית.  

יבגניה ואלכסנדר קיימו חיי משפחה שקטים והיו מסורים להורות לבנותיהם. ביתם היה מלא מוסיקה, ספרות ואמנות. אלכסנדר ניגן ולימד נגינה והם קיימו בביתם קונצרטים וערבי ריקודים. יבגניה אהבה והעריכה ספרות ואמנות ונהגה להזמין חברים של בנותיה וילדי שכנים וללמד אותם על יצירות אמנות ומוסיקה מפורסמות. בערבים היו בני-הזוג מטיילים עם בנותיהם, שרים ומספרים סיפורים. הילדות הלכו לבית-הספר הכללי ולצד זה, למדו בבתי-ספר למוסיקה ולספורט. בבגרותן למדו אלאונורה ולריסה רפואה באותה פקולטה שבה למדו הוריהן. 

לאחר סיום לימודיהן, שבה אלאונורה לגאורגיה והתחתנה עם בן הקהילה, צזר, ולריסה נישאה לבוריס, רופא אף הוא, ונשארה ברוסיה. 

בשנת תשמ"ז, (1989), פרצה שריפה בבניין שבו התגוררה משפחת פיזיצקי. שלטונות גאורגיה ניצלו את השריפה כדי לנשל את כל הדיירים מבתיהם, והמשפחה נאלצה לעבור דירה. בתקופה זו כבר החלה ברית-המועצות להיחלש. צזר, בעלה של אלאונורה, נסע לישראל והתלהב מחיי החופש של היהודים המתגוררים בה. יבגניה ואלכסנדר התרגשו מתיאוריו והחליטו לממש את אהבתם לישראל ולעלות אליה. בשנת תשנ"א, (1990), עלו ארצה עם אלאונורה ומשפחתה. הם נאלצו להשאיר מאחור את רוב רכושם מכיוון שהשלטונות בגאורגיה אפשרו להוציא מהמדינה מאה וחמישים דולר לאדם בלבד. לריסה נשארה עם משפחתה בברית-המועצות. 

לאחר שהגיעו לארץ התיישבו בירושלים, בשכונת עיר גנים. הקליטה בארץ הייתה קשה. אלכסנדר, שרצה להמשיך לעסוק ברפואה, עבר בהצלחה את מבחני המעבר הישראליים אך לא מצא עבודה במקצוע. הוא החל לעבוד בבית, כשען, שכן מילדותו ידע לתקן שעונים עתיקים. עם זאת, מצבם הכלכלי הורע מאוד. מעט הכסף שהורשו להוציא מגאורגיה לא אפשר למצוא דירה בהתאם למעמד הכלכלי – חברתי שהורגלו בו. הם התגוררו עם אלאונורה ומשפחתה בדירה שכורה, והתמודדו עם מקרים רבים של פשע וסחר בסמים שהיו בשכונה. 

יבגניה, שהייתה בת שישים, החליטה שלא לעבוד בישראל כרופאה ובחרה להקדיש את עצמה למשפחתה. לאחר תקופת התאקלמות החלה לתת מזמנה וממרצה לעשייה ציבורית. פעילות זו סייעה לה להתגבר על קשיי ההגירה ולחדש את תחושת השליחות. חרף גילה ואי-ידיעת השפה העברית, ארגנה יבגניה קבוצה של נשים שעלו מברית-המועצות כדי לפעול למען זכויותיהם של העולים משם. יחד עמן הובילה מאבק שכלל כתיבה לרשויות והפגנות לשם השגת דיור מסובסד לעולים. המאבק הביא להקמת "הוסטלים" בירושלים – דיור מסובסד בבניין, המאפשר חיי חברה ותמיכה הדדית, מודל שהועתק לערים רבות בארץ. בשנת תשנ"ה, (1995), עברו יבגניה ואלכסנדר להוסטל הראשון מסוג זה, שהוקם בשכונת פסגת זאב בירושלים. בהוסטל הובילה יבגניה חיי קהילה וארגנה פעילות תרבותית ענפה שכללה ערבי שירה, מקהלות, טיולים, הרצאות ועוד.  

יבגניה הייתה ממובילות המאבק להכרה ציבורית בוֶטֶרָאנִים,Veterans) ), הלוחמים הוותיקים של הצבא האדום במלחמת העולם השנייה. מאמציה תרמו להכרה ביום הניצחון, (9 במאי), כיום ממלכתי בישראל, ולהקניית זכויות רבות ללוחמים היהודיים שעלו לארץ.  

בגיל 68 – לאחר שפעילויותיה להכרה בזכויות העולים נשאו פרי והיא יכלה לחיות את חיי המשפחה והקהילה שהקימה – שמעה יבגניה שהאוניברסיטה שבה למדו היא, בעלה ובנותיהן חוגגת מאה שנים להיווסדה. לרגל חגיגות המאה הללו, החליטה ליזום כנס בירושלים לאלו מבוגרי האוניברסיטה שעלו לישראל. יבגניה נטלה על עצמה כמעט את כל הפקת הכנס. בשנת תשנ"ח, (1998), טרום השימוש באינטרנט וברשתות חברתיות, היא הצליחה לאתר את כל הרופאים שלמדו באוניברסיטה זו והתגוררו בישראל, וארגנה בעבורם הסעות באוטובוסים מכל רחבי הארץ. בכנס השתתפו עשרות רופאים. יבגניה החליטה על התוכנית והפיקה אותה, היא אף הזמינה לכנס מוזיקאים וסיקור תקשורתי. הייתה זו חגיגה משמעותית ושמחה, אשר חיזקה את תחושת הקהילתיות והשייכות של המשתתפים בעודם מתמודדים עם קשיי הקליטה. 

יבגניה המשיכה להיות פעילה עד לשנת תשע"ז, (2017). היא כתבה בעיתונים בשפה הרוסית, ונסעה אחת לחודש להוסטלים שונים כדי להעביר בהם הרצאות למבוגרים על מוסיקאים וציירים. בהוסטל שלה הייתה מסייעת לאם הבית בארגון הצגות ופעילויות. 

בשנת תשע"ט, (2019), בהיותה בת 89, נפטר אלכסנדר. לאחר פטירתו, החלה יבגניה לאבד ממרצה ומחיוניותה. משפחתה, שראתה את דעיכתה, עודדה אותה לכתוב את זיכרונותיה, ויבגניה פנתה למשימה במרץ. למרות לקות ראייה, כתבה, ובתה הקלידה את מילותיה. בגיל 91, ראו אור שני ספרים שכתבה: אוטוביוגרפיה סיפורית וקובץ שירים וזיכרונות. הספרים נשלחו לספרייה הלאומית, לספריית הקונגרס בארה"ב ולמוסדות נוספים. 

יבגניה פיזיצקי נפטרה בי"ח באדר א' תשפ"ב, (19 בפברואר 2022), ונקברה בירושלים. 

מגדלור הקהילה 

ראיון עם ד"ר יבגניה פיזצקי, על זהות, גאווה וחיים החדשים. 

14.10.1999 

 

 

פגישה עם ד"ר יבגניה פיזצקי (70) היא מפגש עם אנרגיה בלתי נדלית. רק לפני עשר שנים עלתה לישראל, אך את חותמה על הקהילה היא הספיקה להטביע כבר מזמן. יבגניה משמשת מגדלור חברתי בעבור עולים ותיקים וחדשים כאחד. לאחרונה עמדה מאחורי אירוע מיוחד: כנס בוגרים לציון מאה שנה להיווסדה של האוניברסיטה לרפואה בסנקט פטרבורג, שבה למדה. מה מניע אישה בגיל השלישי, שעברה דרך חיים ארוכה ועלתה לארץ בגיל מאוחר יחסית, להשקיע את נשמתה בחיבור בין אנשים? 

אירוע מאה שנה לאוניברסיטה רוסית שאינה מוכרת לרבים בישראל – זה לא מובן מאליו. מה עמד מאחורי ההחלטה לארגן את הכנס? 

ראשית, רבים מיוצאי ברית-המועצות בישראל מכירים וגאים במוסד הזה ובהשפעתו; רופאים רבים למדו בו, והערכים, ההשכלה והמסירות שחונכנו עליהם שם הם חלק מהחוסן הישראלי היום. הרופאים האלו והילדים שלהם עוסקים ברפואה פה בארץ. כשמדינת ישראל מכבדת את המוסד ההוא, היא בעצם מכבדת ומעריכה את תרומת העלייה כולה למדינה. שנית, השאלה שלך מבוססת על הנחת יסוד שאינני מסכימה איתה – שאם תרבות איננה מוכרת לרוב האוכלוסייה, אין צורך להשקיע בה. אבל החשיבות של הערב היא הרבה מעבר למוסד ספציפי – היא נוגעת לשאלה יסודית בזהות הישראלית. הנה אני, לדוגמה, הגעתי לכאן בגיל שישים כדי לחיות בישראל, אבל חלק גדול ממי שאני התעצב בברית-המועצות ובפקולטה הזו לרפואה. אם כל אחד יכיר ויתגאה בתרבות שממנה בא, נוכל לחיות חיים בריאים ושמחים יותר. חגיגה של מאה שנה לאוניברסיטה היא הוכחה לילדים ולנכדים שלנו שהמקום שבאנו ממנו הוא חשוב ומכובד. 

איך היו התגובות לערב הזה?  

הו, זה היה באמת מרגש מאוד! אנשים חזרו אליי עם דמעות בעיניים ואמרו: "לא ידענו כמה אנחנו מתגעגעים!" זה לא היה געגוע לאוניברסיטה, אלא געגוע לאנשים שחלקו איתנו את העולם ההוא וגעגוע למקום שהיה לנו. תביני, מדובר בקהילה שלמה של אנשים, בני גילי וצעירים יותר, שחוו וחווים קשיי עלייה וקשיי שפה. הדבר שהכי חסר לנו הוא תחושת השייכות. כשאני פוגשת חבר שלמד איתי במוסד לפני חמישים שנה, הלב שלי מתמלא. זה נותן ביטחון, ידיעה שאנחנו לא לבד. לראות את ההפתעה על הפנים של אנשים שפגשו חברים ללימודים מלפני חמישים ואפילו שישים שנה והם בכלל לא ידעו שהאנשים האלה מהעבר נמצאים גם הם כאן, בישראל. בסוף הערב אנשים החליפו מספרי טלפון והבטיחו: "אנחנו ממשיכים להיפגש!" 

אם כבר הזכרת מספרי טלפון … זה מוביל אותי לשאלה פרקטית. את מדברת על בוגרים מכל הארץ, איך באמת הגעת לכולם? זו נשמעת משימה בלתי אפשרית.  

(חיוך קטן) את חושבת שאחרי שנים תחת המשטר קומוניסטי – דווקא כאן זו תהיה בעיה למצוא אנשים וליצור איתם קשר? 

וברצינות – היה לי חשוב מאוד להגיע לכל אחד ואחת, אז התאמצתי. גייסתי לעזרה את כל מי שיכולתי – חברים, מכרים, משפחה. עבדנו בשיטת 'חבר מביא חבר' – התחלנו מגרעין קטן של מכרים ואז כל אחד נזכר בעוד אדם, שהכיר עוד שניים. ישבנו עם ספרי טלפון של כל אזורי החיוג והתקשרנו לאנשים. טלפנתי גם למרכזים רפואיים ברחבי הארץ. כל בוגר ובוגרת שיצרתי איתם קשר שלחו לי בחזרה מכתב וסיפרו על משפחתם ועל מעשיהם מאז הלימודים ועד היום.  

והייתה היענות מיד?  

בוודאי. אנשים התרגשו מאוד והתאמצו להגיע מכל רחבי הארץ, ממש מצפון ועד דרום.  

ארגנו גם הסעות. אנחנו כבר לא כל-כך צעירים, חלק מהאנשים מוגבלים בתנועה ולרובם אין רישיון נהיגה ומכוניות. השתדלנו למצוא נהגים דוברי רוסית שיביאו את מי שהיו צריכים עזרה בהגעה. 

איך מארגנים כזה דבר? האם היה ארגון כלשהו שנעזרת בו? 

הארגון הוא אני. עם עזרה מכמה חברים ובני משפחה שלא הייתה להם ברירה אלא לעזור לי (צוחקת). באמת, נערכתי הרבה זמן מראש והשתדלתי לארגן את כל הדברים כדי שהערב יהיה מוצלח. למשל, אחרי שקיבלתי את מכתבי התשובה מהרופאים, חילקתי אותם לפי השנתונים שלמדו בהם, ולכל מחזור הייתה שעת התכנסות משלו כדי שלא יהיה עמוס וכולם יוכלו לדבר ולהתראות בנחת. הזמנתי גם נציגים מהתקשורת הרוסית כדי לסקר את האירוע ומוסיקאים שינגנו. היה באמת ערב חגיגי מאוד. 

ספרי לנו על רגע מרגש במיוחד. 

אה, היה רגע אחד מרגש במיוחד! הגיעה רופאה שסיימה את הלימודים בשנת 44', כלומר עוד בתקופת המלחמה! היא נכנסה עם הנכדים שלה שהביאו וליוו אותה. היא הייתה כל-כך מאושרת!  

את יודעת, יש הרבה אנשים מבוגרים שהם עולים ותיקים, והמעגל החברתי שלהם קטן. הרבה מהם בודדים מאוד. האירוע הזה, מעבר לכל הנוסטלגיה, חשוב לחיי היום-יום של הרבה אנשים. יצרנו מחדש קהילה.   

הזכרת את עניין הגיל, גם את לא ילדה.  

(צוחקת) ילדה לא הייתי מזמן, זה נכון. אבל לחיות את החיים צריכים גם אנשים מבוגרים. כל יום שאני בחיים, אני צריכה להיות פעילה. ואם אני יכולה גם להועיל לאנשים – עוד יותר טוב. 

באמת, עזרת להרבה לאנשים בחיים שלך… גם כשהיית רופאה בגאורגיה וגם כאן, אחרי שעלית. האירוע לבוגרי האוניברסיטה הוא לא הפעילות הראשונה שיזמת למען העולים. 

כן, זה נכון.  

כשאנחנו הגענו, הייתי קצת בהלם. הכול שונה – התרבות, ההתנהגות, מזג האוויר. חלמנו להגיע לארץ, למקום שקל להיות בו יהודים – וזה באמת משמח מאוד. אבל בכל זאת, באנו מתרבות ומנטליות אחרות, כאלו שיש בהן ערכים שלא כדאי שייעלמו. כאישה שעברה בחייה, כבר כשחייתי בברית-המועצות, בין מקומות מאוד שונים מבחינה תרבותית, למדתי בזמנו על היופי והעושר שיוצר מפגש בין תרבויות שונות. את זה אני חושבת שעוד לא הבינו פה בישראל. למרות שבאו הנה ממקומות שונים ומגוונים, כולם קצת מנסים להיות אותו הדבר, וזה חבל. אני לא יכולה לשנות את הכול, אבל אני מנסה לתת לאנשים גאווה בתרבות שהם באים ממנה. שיישארו קשורים לאמנות, למוסיקה, לכל מה שנותן לאדם להרגיש בבית. 

בואי נדבר על תחושת הבית: כמה שנים אחרי שעלית נלחמת להשיג לעולים "הוסטלים" למגורים קהילתיים. 

כן. וזו הצלחה גדולה! יש כיום כמה שכונות בארץ שבהן יש דירות שעולים יכולים לשכור במחיר מוזל, וכך לגור בצורה מכובדת ליד שכנים שחולקים את אותה השפה, התרבות והמנהגים.  

כשהחלטנו לעלות, השלטונות אפשרו לכל אדם לקחת איתו רק מאה וחמישים דולר. אתה מבין איזו נקודת פתיחה גרועה זה נתן לנו. באנו מהשכונה הכי טובה בכותאיסי, (העיר השלישית בגודלה בגאורגיה. מ.ז), ופה יכולנו להרשות לעצמנו רק דירה בשכונה לא פשוטה. אף אחד בסביבה לא הכיר את התרבות שבאנו ממנה, ובעיקר צחקו עלינו ולעגו לנו. תראי, אני מכירה את ההגירה מתרבות לתרבות. אחרי שהתחתנתי עברתי מלנינגרד, שהייתה בלב המשטר הקומוניסטי, לגאורגיה, שהייתה מקום הרבה פחות מרכזי ולקהילה היהודית שבה היו תרבות משלה, אוכל ומנהגים שונים מאוד מהבית שבו גדלתי. לוקח זמן להתרגל. זה לא פשוט. למזלי עזרו לי להרגיש בבית, אבל זה לוקח זמן.   

כיום אנחנו גרים בהוסטל הראשון שהצלחנו להקים בירושלים, עם שכנים וחברים שעוזרים בכל דבר בחיי היומיום וגם בהתמודדות עם שפה ובירוקרטיה. נוצרה לנו ככה קהילה קטנה שמחזקת זה את זה. בגאורגיה נהגנו לארח בבית שלנו חברים ושכנים ולנגן לשיר ולרקוד. זה חלק מההווי המשפחתי והקהילתי שהיה לנו. בהוסטל חזרנו לזה. אנחנו עורכים אירועים, בעלי מנגן, וכולם רוקדים, שרים ונהנים ביחד. 

 בעבר נאבקת על זכויות הווטרנים, לוחמי הצבא הרוסי במלחמת העולם השנייה, וציון יום ה-9 במאי (יום הניצחון על גרמניה הנאצית). האם גם המאבקים האלו היו מתוך רצון להנכיח את התרבות שלכם בישראל? 

בהחלט. זה העבר שלנו, למרות החיים תחת המשטר הקומוניסטי. יש עוד צורות של יהדות וסיפורים שצריכים לקבל כבוד ומקום בישראל. אנחנו חייבים לתת מקום לגיבורים שלנו. 

את אישה שמתקרבת לגיל שבעים. עשית הרבה בחיים, את ובעלך הייתם מוערכים מאוד בקהילה בגאורגיה בזכות הטיפול שלכם באנשים. הגעת למקום חדש בלי להכיר את השפה, אתם "עולים חדשים". איך את לא מתעייפת? 

אני פשוט בן-אדם כזה. כשאני רואה שיש עוול או בעיה, אני לא מסוגלת לשבת בצד. אני גם לא אוהבת להתלונן. אם יש בעיה – צריך לנסות לטפל בה. אני רופאה, וזה מה שאני מנסה לעשות כל חיי – לרפא, לתקן. 

את יודעת, לאנשים יש אחריות. לא רק על המשפחה והחיים שלהם, אלא גם על הסביבה, על האנשים מסביב. ככה חייתי תמיד, וזה לא מעייף, זה נותן כוח!  

פעם זה היה לראות את החולים שלי מחלימים, היום זה לראות את העולים כאן בהוסטל שמחים ומרגישים שייכים. כל זה נותן לי כוח להמשיך. ככה נכון לי לחיות. 

ומה הלאה? מה את מתכננת עכשיו? 

(צוחקת) מחרתיים יש לי הרצאה על אמנות בהוסטל בפסגת זאב. וגם בחודש הבא. יותר מזה בינתיים אני לא יודעת. אבל לכל מקום שיהיה בי צורך, אני אגיע.