יעקוטה (כהן) מדר

יעקוטה כהן נולדה באי ג'רבה שבתוניסיה בי"ג באב תרפ"ח (30 ביולי 1928) להוריה שמחה ודוד סבן. היא הייתה הבת השנייה מתוך שמונה ילדים. אביה היה קצב בחצר המושל. שמחה ודוד היו אנשים מאמינים מאוד וחינכו לאמונה גדולה, חזקה ופשוטה.  

בגיל שש עשרה נישאה יעקוטה לסאסי מדר. בני משפחתה החלו לעלות לארץ בשנים אלו: אחיה הבכור וחלק מהאחים שנולדו אחריה עלו למדינת ישראל בשנת תש"ח (1948) על מנת להילחם במלחמת השחרור. שאר בני המשפחה, ובהם הוריה ואחיה הנותרים, עלו בשנת תשי"ד (1954) ועברו להתגורר בצפת. אביה סבל מהיחס אליו כעולה חדש ומעבודות הדחק הקשות, והדבר העכיר את מצב רוחו. באחד הימים, בחזרה מבית הכנסת, נעלם האב, ומאז לא שבו בני משפחתו לראותו.  

ליעקוטה ולסאסי, שנותרו להתגורר בג'רבה, נולדו שם שישה ילדים. יעקוטה עבדה כמבשלת אצל שני מעסיקים שונים. האחד – מוסד חינוכי, והשני –מרכז רפואי, שבמטבחו נהגה להכין מגוון מטעמים מקומיים, ובהם קוסקוס, פרינה וקציצות, כביטוי להערכתה כלפי פועלם של עובדי המרכז. בעלה סאסי ניהל שתי מסעדות, ויעקוטה ובנותיה עזרו לו בתפעולן, שטפו את הכלים ודאגו לניקיון המקום. היא גם דאגה לזקנים עריריים בשכונה, הכינה להם סעודות שבת ושלחה לביתם. בתוך ביתה פעל מקווה לטבילת נשים. 

בשנת תשכ"ב (1962) נפטר לפתע סאסי בשנתו, ויעקוטה נותרה אלמנה. בשנת תשכ"ב (1964) החליטה לעלות עם ששת ילדיה לארץ ישראל. היא שאפה לגור ליד אחיה ואחיותיה, שהקימו את בתיהם בצפת. אולם היא וילדיה נשלחו במשאית בקר לעיירה הצעירה ירוחם והתגוררו בה בתנאים קשים. לאחר כמה חודשים שמעו בני משפחתה בארץ על תנאי חייה, ודאגו להעביר אותה ואת ילדיה לצפת. בשנים הראשונות חיה בבית אמה שמחה עם ששת ילדיה, וכעבור כמה שנים עלה בידה לעבור לבית משלה. 

בעיר צפת, בעוד היא מפרנסת את ששת ילדיה לבדה, הפך ביתה של יעקוטה למוקד שכונתי ודמותה – לדומיננטית ומעורבת. היא פתחה עסק להלבשת ולאיפור כלות על פי המסורת התוניסאית, שבו נתנה שירותים חינם למי שנזקקו לכך. היא הנהיגה שבחגים ובמועדים, שהיו חשובים לה מאוד, תגיע אליה המשפחה המורחבת לחגוג. בחג הפורים הובילה יעקוטה מסורת ג'רבאית – משחקי הגרלות הפורים. במשך שלושה ימים רצופים בכל פורים שיחקו בני המשפחה ותושבי השכונה בביתה, והיא הגרילה ביניהם כלים לבית כִּפְרסים. בכל שנה הכינה לחמניות לכל באי ההילולה לרב כלפון משה הכהן, מגדולי רבני ג'רבה, באחד מבתי הכנסת בצפת. 

בכ"ג באייר תשל"ד (15 במאי 1974) אירע טבח במעלות: מחבלים רצחו נערים ונערות מבית ספר ממלכתי דתי מצפת במסגרת טיול. באירוע שכלה יעקוטה שניים מילדיה – בתה יהודית בת ה־17 ובנה דוד בן ה־15. למרות האבל הכבד והעצב הרב, קיבלה יעקוטה בהכנעה ובאמונה את דבר מיתתם, והקפידה לפקוד את קברם בכל יום. 

בנה הגדול חיים שירת כנַגָּד במג"ב. הוא המשיך לשמור על קשר הדוק עם אמו גם לאחר נישואיו, לפקוד את ביתה, לשמש כדמות אב לאחיו הקטנים ולסייע לאמו בכל הדרוש לה. בחשוון תשמ"ג (נובמבר 1982), במהלך מלחמת לבנון, קרס בניין הממשל הצבאי הישראלי בצור. תשעים בני אדם נהרגו באסון, ובהם רב סמל ראשון חיים מדר, בנה של יעקוטה. חיים בן ה־36 הותיר אחריו אישה צעירה ושלושה ילדים. לבקשת יעקוטה, הוא נקבר לצד אחיו בבית עלמין אזרחי בצפת. 

נפילת ילדה השלישי של יעקוטה היתה נקודת מפנה בחייה. היא בכתה בכל הלילות וסבלה מצער רב. למרות הקשיים הרבים והמכבידים, היא ניסתה לתפקד כרגיל ולדאוג לבני הקהילה ולמשפחתה. בכל יום עלתה לקבריהם הסמוכים של שלושת ילדיה. היא שאבה כוחות רבים מאמה שמחה, שגרה בסמיכות אליה, ובמשך תקופה ארוכה לאחר פטירת חיים, התגוררה בביתה ונעזרה בה. בעקבות אבדן ארבעת בני משפחתה, התפתחה ביעקוטה רגישות גדולה לאבלים. כששמעה על אבלים בסביבתה הקפידה להגיע לנחם אותם, ובמפגשים השתמשה בעברית בסיסית ובערבית־תוניסאית, בהתאם לצורך.  

יעקוטה הנציחה את זכרם של שלושת ילדיה בהכנסת ספר תורה לעילוי נשמתם. לאירוע הכנסת הספר לבית הכנסת בצפת הגיעו רבים מבני הקהילה והמשפחה וגם מחבריו של חיים לשירות הצבאי. יעקוטה השתדלה להשתמש באמונתה על מנת להתמודד עם האתגרים שחוותה בחייה ועם אבדן בני משפחתה, ולצד הכאב העצום ראתה בכך את גזֵרת האל. 

יעקוטה המשיכה להעסיק את עצמה במעשי חסד ונתינה. בכל יום שני ושישי בצהריים הגיעו עשרות בני משפחה ותושבי השכונה לביתה וסעדו את לבם. בין הבאים היו גם אנשים קשי יום, שידעו שמחסורם יימלא בביתה. היא ידעה מי בשכונתה נזקק לסיוע ותמיד דאגה לספק עבורו את הנדרש. יעקוטה השתדלה גם להשכין שלום בין בני זוג וחברים ולייעץ לכל מי שהגיע אליה בפתרון מחלוקות ומריבות.  

 

בשנת תשס"ז (2007) הצליחו יעקוטה וילדיה להשיג אישור ממשרד הביטחון להעלאת עצמותיו של סאסי אב המשפחה לארץ. עצמותיו נקברו מחדש בבית הקברות בצפת, שבו קבורים גם שלושת ילדיו. 

עד סוף ימיה הייתה יעקוטה דמות מוכרת ומוכרת בצפת, בסיפור חייה, במעשי החסד שלה ובבגדיה התוניסאים המסורתיים שהייתה מתהלכת בהם ברחובות העיר. היא נפטרה בשבת, י"ט טבת תשפ"א (26 בדצמבר 2020) בגיל 92. 

בימים אלו עיריית צפת והמשפחה משתפים פעולה לשם קריאת רחוב על שמה בעיר והקמת שלט שיספר את סיפור חייה. 

יעקוטה

האוויר עומד. לחות וחום הופכים את האוויר לסמיך. זה לא מזג האוויר האופייני לצפת, העיר הקטנה והאינטימית, שנמצאת גבוה בהרים. אפילו בשיא הקיץ, אפשר בדרך-כלל להרגיש בבוקר משב רוח קליל. אבל לא בבוקר הזה.  

לחות וחום, אוויר סמיך, כל אלה יכלו להפריע ליעקוטה של פעם, אולי ליעקוטה שחיה בג'רבה עם בעלה וששת ילדיה, מזמן. אבל כעת, בבוקר הזה, היא פוסעת בחזרה מבית העלמין וכמו אינה חשה בכך. מחשבותיה ורגשותיה עסוקים במשהו אחר, וגופה, שעסוק בטיפוס בעליות צפת, הולך כמו מאליו. כך היא הולכת כל יום, גם כשהשמש קופחת במלוא עוזה, גם כשיש סערה, ואפילו כשיורד שלג. רק השלג הקשה שירד בתחילת העשור הביא לכך שנשארה בבית לאחר שילדיה התחננו שלא תצא, "אנחנו לא רוצים לאבד גם אותך כל-כך מהר", אמרו לה. "הכול ברצון ה' " ענתה להם, אבל ויתרה ונשארה בבית. לא היה פשוט להישאר בבית, היא ראתה בעיני רוחה את קברות ילדיה כשהשלג נערם עליהם. 

בגל הקור ההוא נפטרו לא מעט אנשים מבוגרים, ולא היה מי שיבוא לנחם את משפחותיהם, אם בכלל היו להם משפחות. לאחר שנמס השלג, הקפידה יעקוטה ללכת לכל משפחה שלא ניחמה, גם אם חלף כבר שבוע השבעה.  

אבל עכשיו זהו דווקא עומס החום שאיתו היא נאלצת להתמודד. כשטיפות זיעה נוטפות ממנה, היא ממשיכה בדרכה, עטופה בפוֹטָה, בד גדול המכסה את הגוף, כמנהגה עוד מהימים בג'רבה, ואוחזת בסל. סל קניות גדול ופשוט, אטום, כדי שאיש לא יוכל לראות את תכולתו. יעקוטה עוצרת לרגע, נשימתה כבדה לאחר העליות. בכל זאת, אינה צעירה. אבל נחישותה אינה מתערערת. על האפשרות לקחת אוטובוס היא אפילו אינה חושבת. לא הורגלה בכך בתוך העיר.  

בקצה השכונה היא מגיעה לבניין שבו מתגוררת המשפחה שהיא מחפשת. 

יעקוטה מכירה את השכונה הזו היטב. פה גרה עם ששת ילדיה בדירת השיכון של אמהּ כשעברו מירוחם לצפת כמה חודשים לאחר שהגיעו לארץ. גם לאחר שעברה עם ילדיה לדירה שניתנה לה בשכונה אחרת בעיר, ביקרה כמובן פעמים רבות את אמה. בהמשך גם חזרה לחיות אצלה, כשלא הייתה מסוגלת לחיות בבית, לבדה. יהודית ודוד, הילדים שלה, נרצחו בפיגוע האיום ההוא, שהיה בבית-הספר במעלות. לפני הרבה שנים. יהודית הייתה אז בת שבע-עשרה ודוד בן חמש-עשרה. כל-כך צעירים היו. ושמונה וחצי שנים אחר-כך, חיים. חיים, שעזר לה בכל דבר והיה כמו אב לאחים הצעירים ממנו, חיים, שכבר היה נשוי והיו לו ילדים משלו, נהרג בלבנון. בכלל לא ידעה שהוא משרת בלבנון, הוא הסתיר זאת ממנה כדי שלא תדאג. ילד טוב כל-כך היה, וגם הוא הלך. אז, אחרי שאיבדה שלושה ילדים, יעקוטה לא יכלה לשאת עוד את הכאב וחזרה לגור עם אמא שלה לכמה חודשים. 

יעקוטה מתבוננת במודעת האבל התלויה בחדר המדרגות שבו, בקומה העליונה, נמצאת דירתה של המשפחה שהיא באה לנחם. היא מכירה קצת את המשפחה, וכשיעקוטה מכירה קצת זה בעצם אומר שהיא יודעת, או מנחשת, כמעט את כל שאפשר לדעת על  המשפחה, כמו על כל תושבי צפת. אבל בכל זאת היא מנסה להסיק מהמודעה את כל מה שהיא יכולה, להבין למה המשפחה האבלה באמת זקוקה. כך היא עושה עם כל מודעת אבל שהיא רואה מאז סיימה את שנת האבלות אחרי מותו של חיים. בשנים האחרונות, התרחבה העיר ורבו מודעות האבל. בכל זאת, היא מנסה להגיע לכל בית.  

*** 

עוד בחדר המדרגות, דרך הדלת הפתוחה, יעקוטה שומעת את הדיבור החרישי וגם קולות התייפחות. "מן השמים תנוחמו, מן השמים תנוחמו", היא ממלמלת לעצמה למרות שאיש אינו שומע. כשהיא נכנסת, מישהו מפנה לה מיד מקום, אבל היא בוחרת להתיישב בפינת החדר כמה שיותר בשקט. יש לה עוד בחירות משלה, לדוגמה, היא משתדלת שלא לשבת על כיסא גבוה כדי שהפער בין הגובה שלה לזה של המשפחה היושבת על הארץ לא יהיה גדול. 

"זה קרה פתאום. בשבילי זה קרה פתאום, אחר כך סיפרו לי שבמשך כמה ימים הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב. אבל ממני, אמא שלו, הוא העדיף להסתיר. תמיד היה כזה, אף פעם לא רצה להדאיג אותי", אומרת אמא של יוסי, ושוב מתייפחת, ויעקוטה מזהה את הקול ששמעה מחדר המדרגות. 

אחת מקרובות המשפחה מזהה את יעקוטה ומגישה לה כוס מיץ ועוגיות. כולם בעיר יודעים שיעקוטה הגיעה הישר מבית הקברות, מהאבל הפרטי שלה. יעקוטה מברכת לאט ושותה. לאחר הדרך החמה, שתייה היא דבר בעיתו, אבל בעוגיות היא אינה נוגעת. עדיין מוקדם מדי לאכול, עדיין לא מילאה את המשימה שלה.   

ההתעסקות של קרובת המשפחה סביבה מושכת את המבטים לעבר יעקוטה. קולות הדיבור הסמוכים נחלשים במקצת. יש תחושה של ציפייה מסוימת בחלל החדר האבל, אולי אפילו של תקווה. תקווה שיעקוטה תדע איך לנחם, כפי שהיא מנסה לעשות כמעט מדי יום, במשך שנים. 

"מרים", יעקוטה כמעט לוחשת, אבל כולם שומעים, "מרים, ה' נתן וה' לקח. יהי שמו מבורך". 

האם עונה לה רק בהתייפחות.  

"ה' נתן וה' לקח, אבל הוא לא לקח את מה שהיה", יעקוטה ממשיכה, "כל דבר שזכית לו עם יוסי, נשאר". 

"אבל אני לא אראה אותו יותר, מה יעזור לי מה שהיה, מה יעזור לילדים שלו שלא יזכרו את האבא שלהם. הילד שלי, זה היה הילד הכי מתחשב, גם תלמיד טוב היה, תמיד דאג לי ולאבא שלו, כשאבא שלו חלה טיפל, הכי טיפל, והוא בעצמו היה עדיין כמעט ילד, ביקש ממני ללכת לנוח ונשאר בבית-החולים. הילד שלי, הילד הכי טוב…"  

יעקוטה עוצמת את עיניה. עכשיו היא יודעת מה צריך לומר. "את תראי את הבן שלך חי בנכדים שלך. והם ילמדו ממך עליו. למענם תתחזקי, כדי שתוכלי ללמד אותם מי היה אבא שלהם, הילד הכי טוב, איך כיבד את הוריו, איך שמר על אמא שלו". 

יעקוטה עוצרת ואז, כשהיא מוצאת את הכוחות, היא ממשיכה, "אני בטוחה שאת רוצה שהם ידעו מי היה אבא שלהם ואני בטוחה שהם ירצו לדעת, כשיגדלו, מי היה האבא שלהם, אבל תגידי לי", היא שואלת, "איך הם ידעו מי היה אבא שלהם, אם לא את, אמא שלו, תהיי שם כדי לספר להם? איך?" 

כשתשומת-הלב פונה לכיוון אחר, וזה קורה רק לאחר דקות ארוכות, יעקוטה מבינה ממראה פניה של מרים שאמרה את שהיה עליה לומר. היא יוצאת מהחדר וצועדת לאורך המסדרון. בקצהו, היא דופקת על דלת אחד החדרים, שדלתו סגורה כמעט לגמרי. אבל היא בטוחה שזה החדר הנכון. שום תשובה אינה בוקעת מתוך החדר, ויעקוטה פותחת את הדלת ונכנסת לאט. בחדר יושבת האלמנה לבדה, מניקה תינוק קטן. האלמנה הצעירה נרתעת ברגע הראשון, אבל גם היא מזהה את יעקוטה. יעקוטה מיישבת לצדה לזמן ממושך בלי לומר מילה. כשהיא קמה, היא קמה באיטיות ומניחה את כפות ידיה על ראש התינוק כדי לברך אותו. ממבטה אסיר התודה של אמו היא מבינה שלא היה דבר לומר לאלמנה הטרייה, אלא רק לברך את בנה.     

לפני שהיא יוצאת, יעקוטה נכנסת למטבח הקטן. היא פותחת את סל הקניות שלה, מוציאה מתוכו חלות שאפתה השכם בבוקר, עוד לפני שיצאה לביקור היומי שלה בקברים של ילדיה, ומניחה על השולחן. אחר-כך, יעקוטה פותחת את המקרר. היא רואה שבמקרר יש אוכל שכבר התקלקל, כמעט תמיד יש כזה בבתי אבלים, וזורקת אותו. היא מסדרת את האוכל שנשאר במקרר עד שהכול נמצא במקומו, ומכניסה פנימה שני סירים שסחבה איתה בסל הקניות כל הדרך. בסירים נמצאים התבשילים שהכינה למשפחה האבלה לארוחת הצהריים. גם אותם הספיקה השכם בבוקר. "אוכל זה שמחה", יעקוטה תמיד אומרת, ואמנם קשה לשמוח בבית שיש בו אבל קשה כל-כך, ובכל זאת גם בתוך האבל אוכל מסוגל להעיר ניצוץ, ולו קטן. 

בדרך החוצה היא עוברת שוב בסלון. האם אינה רואה אותה ויעקוטה מעדיפה שכך. היא כבר עשתה את מלאכתה, אבל היא רואה שמישהי הצליחה לשכנע את מרים לאכול מעט. זה טוב. הרגיעה הזו רק זמנית, מי כמוה יודעת שגם אם היא מצאה את המילים הנכונות כדי לנחם ברגע זה, ישוב הכאב ויגבר עוד פעמים רבות. אבל יעקוטה מקווה שמרים תשוב ותיזכר בקצה החוט שנתנה לה. היא בוודאי תרצה שנכדיה ידעו מי היה יוסי שלה. 

"מן השמים תנוחמו", יעקוטה ממלמלת כשהיא יורדת במדרגות מהקומה העליונה, גם הפעם בלי שאיש שומע אותה.