אסתר כנפו לבית קדוש נולדה בשנת תרע"א, (1910), במוגדור, כבת הראשונה מתשעת ילדיהם של מסאן (משה) ודואני (דינה) קדוש.
אסתר למדה עד כיתה י' בבית הספר אליאנס, ("אקול פרנקו איזראלי"), ומשסיימה את לימודיה עבדה בחנות כלי כתיבה מקומית. בעלת החנות, מדמוז'ל פויסה, לימדה את אסתר היסטוריה, ספרות ושירה צרפתיים וחשפה אותה לחשיבה מודרנית, הפותחת בפניה אפשרויות חדשות. היא הפכה לדמות משמעותית בחייה של אסתר לאורך שנים.
בתקופת עבודתה בחנות הכירה את בעלה שלמה־חי, בנו של רב הקהילה דוד כנפו. שלמה־חי החל לפקוד את החנות לעִתים קרובות, ומדמוזאל פויסה, שהבחינה בכך, עודדה את אסתר להיפגש אִתו. בשנת תר"צ (1930) הם נישאו. לאסתר ולשלמה־חי נולדו 13 בנים ובנות, אשר חלקם סבלו מבעיות בריאות שדרשו טיפול בידי רופאים בערים מרוחקות. אסתר לא חסכה במאמצים על מנת לאפשר לילדיה לקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר.
בשנת תרצ"ה 1935)) נהרג גיסו של שלמה־חי בתאונת דרכים בעבודתו כנהג משאית. מזל, אחותו של שלמה, ושלושת ילדיה הקטנים נותרו ללא פרנסה ושבו לבית הוריה. אסתר, בליווי של מדמוזל פויסה, הגישה תביעה לחברת הביטוח וייצגה אותה בבית המשפט, פעולה שבעיני קהילת מוגדור לא נתפסה כאפשרית באותה התקופה. בזכות התביעה זכתה מזל בפיצויים. המשפחה הכירה תודה גדולה לאסתר על כך.
שלמה־חי עבד בבית מסחר צרפתי בעיר, ואסתר טיפלה בבית ובילדים. לאחר כמה שנים החליטה אסתר לעזור בפרנסה. שלמה־חי התנגד בתחילה, בעיקר מפני שנשים נשואות במוגדור לא עבדו.
אסתר הציעה לנערות צעירות במלאח (ה"רובע" היהודי העני והצפוף מבין הרבעים היהודיים בעיר) שלא למדו בבית ספר ללמוד אצלה את מלאכת הרקמה. היא לימדה אותן רקמות מיוחדות ומבוקשות כמו רקמת ה"ז'ור" הצרפתית. עם הוריהן סיכמה שהבנות ילמדו את המלאכה בחינם, ושאם הרקמות תימכרנה יקבלו גם שכר. אסתר הקימה את מפעל הרקמות שלה והצליחה להתפרנס ולפרנס את הנערות. בשנת תש"ז ((1947 השיגה זיכיון לתפירת הלבשה תחתונה ממותג צרפתי ידוע. היא פתחה מתפרה, שבה העסיקה כ־20 בנות תמורת משכורת. כך הייתה לאישה הראשונה בעלת עסק עצמאי במוגדור.
אסתר בחרה ללכת בדרכה הייחודית בתחומים נוספים. היא הייתה הנערה הראשונה באזור שרכבה על אופניים והאישה הראשונה בעלת רישיון נהיגה.
אסתר התעקשה להעסיק נשים ממשפחות עניות בקהילה על מנת לאפשר להן עצמאות כלכלית. היא הקפידה על רמה מקצועית של עובדותיה, ולא העסיקה עובדות שלא עמדו בלוחות זמנים ואיכות העבודה. העבודה במפעל של אסתר לא הסתכמה רק בהתמקצעות במלאכת הרקמה ובפרנסה. אסתר עסקה גם בחינוכן של הנערות, לימדה אותן צרפתית, חינכה למוסר עבודה וחריצות, דאגה לשלומן וטובתן של העובדות במתפרה, עזרה להן לקבל טיפולים רפואיים אם נדרשו להם ובעיקר עודדה אותן שלא להסכים לשידוכים עם גברים מבוגרים. הוריהן של הבנות נתנו באסתר אמון, הקשיבו להצעותיה ולפני הבנות נפתחו דרכים ליציאה ממעגל העוני.
שלמה־חי היה אספן ספרים, ספריית ביתם מנתה אלפי ספרים, ובני הקהילה שאלו מהם תדיר. בתקופת מלחמת העולם השנייה איבד שלמה־חי את עבודתו, ופרנסתם הפכה דחוקה. אסתר ושלמה-חי הקימו ספרייה בתשלום ומכרו גם כלי כתיבה ועיתונים.
ביתם של אסתר ושלמה היה פתוח לאורחים. אחיותיה הצעירות של אסתר נשלחו להתחנך אצלה, והן גרו עמם חודשים רבים. גם שליחים מישראל שהגיעו לקהילה התגוררו בביתם. בשנת תש"ב (1942), הגיעו למוגדור פליטים שברחו מהמלחמה באירופה. המשפחה עודדה את הקהילה לקלוט אותם, ובעצמה שיכנה בביתם זוג ושני ילדים במשך כשנתיים וחצי. בשבתות עמד בביתם קנקן ענק של מים רותחים עבור בני הקהילה, ולקראת החגים דאגה אסתר להכין מצרכי החג למשפחות נזקקות רבות.
בשנת תש"ה (1945) ייסדה אסתר את ארגון נשות ויצ"ו במוגדור, והייתה לנשיאתו. היא אירחה בביתה אירועי התרמה של הארגון ועסקה בפעילות חסד ובפעילות ציונית. היא הקימה אגודת נשים שפעלה למען משפחות נזקקות, אגודה זו הייתה מקבילה לוועד הקהילה, שכלל גברים בלבד.
שלמה־חי החל לשמש כמזכיר הפועל המזרחי במוגדור. הזוג כנפו ערכו בביתם כינוסי לימוד ותמיכה בציונות. בשנות החמישים הם ארגנו את הקבוצה הראשונה של עליית הנוער ממוגדור. בעצמם קיוו לעלות כמשפחה שלמה, אך ראו שרצונם אינו מתממש. בשנת תשי"א (1951), שלחו את בניהם אשר ודניאל עם קבוצה של עליית הנוער. בשנת תשי"ג (1953), לאחר שרוב בני הקהילה עלו לישראל, הרשו לעצמם אסתר ושלמה-חי לעזוב את מוגדור לקראת עלייה. הם עברו קודם לקזבלנקה במטרה לצרף אליהם את הוריה של אסתר, שהסוכנות סירבה להעלות אותם ללא משפחה שתעבוד בארץ ותכלכל אותם.
המשפחה נשארה בקזבלנקה במשך שלוש שנים. בשנת תשט"ו (1956) עלו ארצה עם אמה של אסתר, דואני, ושבעה מילדיהם. משפחת כנפו התגוררה במעברה בעפולה. אסתר הזדרזה לקנות עבור המשפחה דירה בעיר לוד, והם עברו לגור בה. בכל שנותיהם בארץ גרה אִתם מאמא דואני.
שלמה־חי הקים בלוד בית כנסת על שם אביו, רבי דוד כנפו, שבו שימש כחזן ומנהיג רוחני. בהמשך היה חבר עירייה. אסתר דאגה לילדי העולים שלא מצאו מסגרת לימודים ראויה. היא שכנעה את הוריהם לשלוח אותם ללמוד בפנימיות, במחשבה כי מוסדות עליית הנוער והציונות הדתית יאפשרו לילדים לקבל השכלה ולהמשיך לשמור על המסורת כפי שהיה במרוקו. הדים על פעילותה החינוכית של אסתר הגיעו לשר החינוך דאז, משה שפירא, והוא הגיע ללוד כדי להסיע אותה ליישובי הסביבה לפגוש את הורי הילדים.
בשנת תשכ"ג (1963) שכלו אסתר ושלמה את בתם רותי בהיותה בת עשרים. הזוג שקע באבל כבד, ורק היותם מנהיגי קהילה המשמשים דוגמה דחפה אותם להמשיך בעשייה.
במלחמת ששת הימים גויסו ארבעה מבניה. אסתר הרגישה צורך לתת יד ולחזק את החיילים. יחד עם נשים נוספות היא גייסה תרומות לחיילים ממשפחות בלוד, רמלה ובאר יעקב, והעבירה אותן לשר האוצר, פנחס ספיר. התארגנות המשפחות במלחמת ששת הימים נמשכה כמה שנים בהובלתה של אסתר, ונקראה אח"י – אימהות חיילי ישראל. התארגנות זו הקדימה את קרן ליב"י, שנוסדה שנים אחר כך.
אסתר המשיכה לחזק נשים מקהילתה במוגדור ולהיות כתובת עבורן גם בארץ. היא הרבתה בנסיעות על מנת לעזור לקרובי משפחה ומכרים רבים. אסתר פקדה באופן קבוע את ביתו של הבבא סאלי ויצרה קשר קרוב עם המשפחה כולה. בנה יוסי התחתן עם רחל, בתו של הבבא חאקי.
לאחר שנים בעיר לוד ביקשה אסתר לעבור לירושלים. בעלה, שהיה מחויב לבני קהילתו בלוד, לא רצה בפרידה, אך אסתר התעקשה לחיות בעיר הקודש, שאליה ייחלו עוד במרוקו. בשנת תשמ"ב (1982), בגיל 72, זכתה בכך. בני הזוג התגוררו ברחוב בצלאל בירושלים. כעבור 15 שנה נפטר שלמה־חי. בסוף חייה חלתה אסתר בדמנציה.
אסתר כנפו לבית קדוש נפטרה בשבת, ט"ו בשבט תשס"ג, ((18.1.2003, כשהיא כבת תשעים ושתיים.
רקמה אנושית
"לא. זה לא יעלה על הדעת. אני אקח לי עוד עבודה. ככה נכלכל את עצמנו. את צריכה להישאר עם הילדים, הם עוד קטנים ובע"ה יבואו עוד. את אימא טובה כל כך, את צריכה להיות אִתם."
"החינוך והבית לא ייפגעו מזה שאעבוד. אני בטוחה בזה. כולם רק ירוויחו מזה."
שלמה־חי מקשיב ושולף את הקלף האחרון שמוסיף להטריד אותו. "אישה במוגדור לא עובדת, זה לא מקובל. מה ידברו כולם?"
אסתר מסתכלת בו ומחייכת. "ומה דיברו כשרכבתי על אופניים בעיר כנערה?! את מה שמקובל צריך לבדוק – אם הוא מקובל ומיטיב או מקובל ומזיק!"
"מה מזיק בלהישאר בבית? אני חושש לחינוכם וגידולם של ילדינו. בית טוב ומשפחה חזקה הם הדברים החשובים ביותר. שנינו מסכימים על זה. והאם היא לב לִבו של הבית! אימא שלי וסבתי עליהן השלום וגם אימא שלך, שכולן צדיקות גדולות ונשות מעשה, גם הן עשו את חסדיהן מתוך הבית פנימה! כך עושות כל הנשים מאז ומעולם!"
"סאלומו, יקר שלי, התחתנת אִתי כי הייתי כמו כל הנשים?! אני מבטיחה לך, לא הילדים ולא הבית ייפגעו. ואתה, במקום להוסיף עוד משרה, תוכל להמשיך לעסוק בצורכי הקהילה. אתה עושה עבודת קודש, סאלומו, והקהל אוהב ומעריך אותך. לא אתן לך לוותר על כך בשביל פרנסה."
למחרת, אחרי שהולכים הילדים לבית הספר, ממהרת אסתר למלאח.1 היא נכנסת לדבר על הרעיון החדש שלה עם הוריה של כל נערה שפגשה ברחוב שאסתר הבינה כי איננה לומדת בבית הספר. בצהרים, כשחוזר שלמה מן העבודה, היא מגישה לו את האוכל, מתיישבת לידו ומכריזה בחגיגיות: הן מתחילות כבר מחר! מחר תבואנה נערות המלאח ללמוד ממנה את מלאכת רקמת ה"ז'ור".2 שלמה מביט בה מופתע.
בלילה בשכבם לישון היא מוסיפה: "כשידעו את המלאכה אני מתכננת למכור את הרקמות לנשות הקצינים הצרפתים, והן יוכלו לקבל שכר." עיניה נוצצות מהתרגשות. "תראה איזה יופי, סאלומו! הן לא משוטטות, ילמדו מלאכה ובעזרת השם יוכלו להתפרנס ממנה בכבוד!" אסתר עייפה מאוד. היא נרדמת מיד אחרי השיחה, ואילו שלמה נשאר מהרהר: באמת מצאה חן בעיניו בזכות העזות הזו שלה, שהיא כולה טוב. חסד ומעשה שלובים באהובתו. הוא מביט בה עד שנרדם.
הימים נוקפים, שלמה־חי נוכח כי צדקה אשתו ממנו. היא מחזיקה את עבודתה בלי כל ויתור על החינוך והבית והייתה לשם דבר בקהילה. אכן, כולם "מדברים" אך רק בשבחה של אשתו, המצליחה ללמד דרך ארץ יחד עם מלאכת היד ומפרנסת את המשפחות.
שלמה־חי עובר לפעמים עם בנו ליד המתפרה, מתבונן פנימה ונזכר כיצד היה מביט מחלון הראווה של חנות כלי הכתיבה שבה עבדה אסתר כנערה.
"אבא, על מה אתה מסתכל?"
"אתה יודע איך הכרתי את אמך, אשר?" הוא פונה אל בנו "היא עבדה עם מדמוזל פויסה כשהייתה נערה. ואני, שאהבתי ספרים כל כך, פקדתי את החנות שוב ושוב, ובכל פעם הבחנתי בחן המשוך על פניה. ראיתי שאיננה ביישנית, אלא מישירה מבט כן ונבון. הייתי מחפש ספרים ומאזין לשיחותיה עם בעלת הבית, ככה הבנתי שחריפת מחשבה היא." הוא מחייך, רואה את בנו נבוך מעט מגילוי הלב הפתאומי, אבל מחליט להמשיך. "יום אחד החלו רינונים בעיר על הנערה שמעזה לרכוב על אופניים. הרוחות סערו. ואני, שכבר ניחשתי כי בה מדובר, אמרתי שאולי זה לא כל כך נורא, ואין הדבר מעיד על קלקול המידות. וכיוון שבן הרב אמר, שתקו. ואני שמחתי שעזרתי לטהר את שמה הטוב, בלי שידעה זאת. היום, בני, שמה הטוב הולך לפניה, רק אתמול בשוק ראיתי את מבטי האנשים מלאי הערכה."
"אבל אבא, גם אתה עושה הרבה דברים בשביל הציבור!" שלמה־חי מהנהן בחיוך. "זה נכון, אשר, אבל אימא – הנאתה מצויה, כל נערה שלומדת אצלה רוכשת כלים שעוזרים לה כבר עכשיו."
בהגיעם הביתה שלמה נפנה לשבת עם השליח שמתארח אצלם בשבוע האחרון. אסתר והבנות מכינות את הכיבוד לערב הקהילה שייערך אצלם מחר, מדי פעם בפעם עולה קול צחוקן, ואסתר מהסה אותן: "בנות, שקט, אבא מדבר עם האורח מארץ ישראל." לפתע נשמעת דפיקה בדלת. "מרגריט, לכי לבדוק מי זה בשעה כזו." בתה של אסתר פותחת את הדלת ופוגשת בעיניה הבוכיות של אחת מתלמידותיה של אמה. היא מושיבה אותה, ממהרת למטבח ושבה כשבידיה קנקן תה ועוגיות. "אימא תכף תגיע." הנערה מתבוננת סביבה. מתחשק לה להיבלע בבית הזה, היא נדהמת מהספריה הענקית… הלוואי שידעה לקרוא…
אסתר מתפנה מעיסוקיה ומתיישבת ליד הנערה.
"מאדאם כנפו," היא אומרת, "הגיע איזה זקן אלמן שרוצה אותי. אבא ואימא רוצים לחתן אותי איתו תמורת מוהר גבוה. את תמיד אומרת לנו לא להתחתן עם כל מה שבא, מאדאם?" היא מושכת באפה. "אבל מה אעשה? ההורים שלי חושבים שזה הדבר הכי טוב עבורי, שאחיה עם כסף ולא בעוני שלהם. מבחינתם שיקבלו מוהר ויוכלו לקחת את אחי לטיפול הרפואי שהוא זקוק לו. ואני… גם אני רוצה לעזור לאחי. ובטח לגור בקסבה היפה ולא במלאח המלוכלך והצפוף הזה. אבל…" היא פורצת שוב בבכי. "רק המחשבה על האיש הזה… כל הגוף שלי צמרמורת… הוא מבוגר יותר מאבא!" היא מנסה לנגב את הדמעות ולהתעשת. " למה לא נולדתי עשירה יותר?" היא נאנחת.
"את לא נולדת עשירה, אבל את עובדת, ואת יכולה להרוויח כסף ולעזור למשפחה במה שצריך. עשירה אולי לא תהיי, אבל מאושרת – את בהחלט יכולה להיות. הנה, תסתכלי עליי – אני לא עשירה. אבל יש לי עסק ויש לנו ברוך ה' פרנסה עבור מה שחשוב. ומה שאני יכולה גם את יכולה." היא עוצרת רגע וטופחת על ידה של הנערה. "טוב שבאת אליי. מחר בבוקר אלך לדבר עם הורייך, אל תדאגי. עכשיו רוצי הביתה. מאוחר והם בוודאי דואגים לך מאד." היא ממלמלת תודה עמוקה ויוצאת מעודדת לביתה. עד שפגשה במאדאם כנפו לא עלה בדעתה שיש אפשרות אחרת. אבל תוך כדי העבודה במתפרה היא לימדה אותן דברים רבים מאד, ואחד המשפטים שלה חוזר ומחזק אותה בתוך ראשה ."אל תתחתנו עם כל הבא ליד, אל תמכרו את עצמכן בזול!"
אחרי לכתה, כולם כבר ישנים. רק אסתר עומדת במטבח, כותשת תבלינים, מכלה את זעמה בעלי ובמכתש ומדברת ספק לבעלה ספק לעצמה. "המנהג הזה צריך לעבור מן העולם, לא יכול להיות שגבר בן שבעים יתחתן עם ילדונת רק בגלל כסף." היא פוסקת ממלאכתה, מסתכלת לשמיים וממלמלת בלחש תפילה. מי שעזר לה עד כה לפתוח את העסק, להתפרנס ולפרנס יכול לעזור לנערות ומשפחותיהן להבין שיש אופקים אחרים. אנא פקח את עיניהם! שלמה־חי מחייך באהבה. "אמן!" הוא עונה. ומאמין בכל לִבו. אישה כזו, שמצליחה לשכנע את כולם, בוודאי תשכנע גם את בורא עולם בצדקתה…
השכם בבוקר אסתר קמה לארגן את הבית, מאיצה בילדים לצאת וממהרת למלאח. כל ההליכה היא מתכוננת לשיחה עם הורי הנערה, כשהיא מגיעה היא מופתעת להיווכח כי ההורים שמחים לקראתה. הם מכניסים אותה בכבוד ומחכים למוצא פיה. "מאדאם כנפו, תביני, גם אנחנו היינו רוצים לבתנו חתן בגיל מתאים יותר, אנחנו רוצים שתחיה בשמחה, באושר. אבל מה נעשה?!" אסתר מגייסת את כוחות השכנוע הטובים שלה, "המלאכה שבתכם לומדת תאפשר לה להתפרנס בכבוד ואפילו לעזור למשפחה. אפשר גם אחרת, אנחנו בזמנים חדשים תודה לא־ל."
היא לא יוצאת עד שהיא רואה כי ההורים מבינים וכי ידחו את הצעתו של האלמן. לפני צאתה היא מעודדת אותם עוד: "בחרתם טוב. אני בטוחה שלא תתחרטו. ועוד משהו: שִלחו את הילדים האחרים ללמוד, זה המפתח להצלחתם. גשו עוד היום לבית הספר." ובאותה נחרצות היא פונה אל הנערה. "קדימה, שלא נאחר אנחנו למתפרה. עלינו להוציא את ההזמנה מחר והמלאכה מרובה!" "יום טוב לכם," היא נפרדת מההורים.
בדרכן הנערה מתקשה להביע את התרגשותה. "מאדאם כנפו, אני לא יודעת איך אוכל להודות לך אי־פעם." "לא צריך להודות," אומרת אסתר. "גם לי הייתה בנעוריי מנהלת בחנות שבה עבדתי, וגם היא בזמנו לימדה אותי הרבה מעבר למִמכר כלי כתיבה. אולי שתינו צריכות להודות לה," היא מוסיפה בקריצה ואז מרצינה, "לה ולבורא עולם." הנערה מחייכת ומהרהרת. מאדאם כנפו היא מורתה והמעסיקה שלה, אך באמת היא הרבה מעבר לכך… היא לא רוצה אפילו לחשוב מה היה קורה אלמלא פגשה בה באותו בוקר ושאלה מדוע איננה בבית הספר. הלוואי שגם תזכה לבית כמו שראתה אתמול ולזוגיות מיוחדת כמו של מורתה. אסתר כמו שומעת את מחשבותיה ואומרת לפתע. "את עובדת טוב, את חרוצה, אחראית, ולמדת להתנהג בצורה תרבותית. אני מאמינה בך. תתעקשי על בחירות טובות, תמצאי בעל טוב שמכבד אותך." היא מוסיפה: "וכשתתקדמי, תמיד תיתני ממה שיש לך לאחרים."
עשרים שנים אחר כך. חיים שלמים עברו. אסתר יורדת מן האוטובוס בנתיבות, בדרכה אל הבבא סאלי. לפתע ניגשת אליה אישה צעירה. "מאדאם כנפו?" היא מגששת. אסתר מרימה את עיניה ומזהה מיד. חיוך, שתי נשיקות והתרגשות גדולה. "התחתנתי ועלינו ארצה כמו שתמיד לימדתם אותנו. אנחנו גרים כאן, יש לנו שלושה ילדים, שיהיו בריאים, ואני פתחתי מתפרה בעיר וברוך השם אני… מעסיקה עולות חדשות," היא מספרת, גאה בעצמה לפני מורתה לחיים. אסתר שבעת רצון, מחייכת. "אני מקווה שההורים ראו בהצלחתך." רגע לפני שהן נפרדות היא מביטה בה בעיניה החדות. "שימי לב לשלוח את הילדים לבית ספר טוב. בלי לשכוח מאיפה באנו, שם העתיד."
[1] האזור היהודי בו התגוררו בצפיפות משפחות יהודיות עניות.
[2] רקמה מוגדורית מסורתית
לדמותה של אסתר כנפו התוודענו דרך נינהּ , נריה כנפו, כאשר חיפשנו בני משפחה של הרבנית זהרה כנפו.
נריה סיפר לנו על אודות הרבנית זהרה, אך כיוון שלא נותרו אנשים חיים אשר הכירו אותה, הוא הציע לנו לשמוע על כלתה, אסתר, שהייתה אישה מרשימה ומעוררת השראה.
פגשנו את אשר כנפו, בנה של אסתר, שסיפר את קורות חייה והוסיף מהידע הרב שלו בהיסטוריה היהודית המרוקאית. לאחר מכן פגשנו את אחותו הגדולה של אשר, מרגלית אוזן, ואת בתה, ענת אוזן, שסיפרו לנו עוד מהזווית האישית שלהן.
תודה למי ששיתפו אותנו בסיפור חייה המיוחד וסייעו לנו לאורך תהליך הכתיבה והיצירה:
