מזל מתילדה נולדה בחברון בכ"ז בכסלו התרנ"ה (25 בדצמבר 1894), בת בכורה למלכיאל מני ורחל לבית בן־טובי. מזל גדלה על ברכי המסורת אצל סבה, הרב אליהו מני (הרא"ם), הרב הספרדי של קהילת חברון וסבתה הרבנית סמרה (אחותו של חכם עבדאללה סומך), שעלו בשנת התרט"ז (1856) מבגדד. בהיותה בת שש התמנה אביה לשופט, ומשפחתה עברה לירושלים. מלכיאל מני היה אחראי על אדמות הסולטן העות'מני ושימש כמגשר בין השלטון, תושבי הכפרים הערביים, יהודים מהיישוב הישן והציונים החדשים. מזל למדה בבית הספר "אוולינה דה רוטשילד" וכן אצל מורים פרטיים להעשרת השכלתה. בביתם אירחו מכובדים רבים מקהילות יהודיות שונות ומפעילי התנועה הציונית. אחד מן האורחים הללו היה ד"ר אלברט מוצרי, שהגיע לקבור את אביו בירושלים. מוצרי היה רופא מכובד ועשיר מן הקהילה היהודית במצרים ופעיל ציוני נלהב. הוא התאהב במזל וביקש להינשא לה. ד"ר מוצרי היה מבוגר ממזל ב־27 שנים, והיא לא ששה להינשא לו. לאחר חיזור ממושך נתרצתה מזל בשני תנאים: שביתם יהיה בירושלים; ושאלברט יעזור לה ללמוד רפואה בפריז כמותו.
בשנת תרע"ב (1912) נערכה חתונתם של בני הזוג בירושלים ברוב פאר.
הזוג גר בירושלים כשנתיים. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גורשו בעלי נתינויות זרות, והם נאלצו לעבור למצרים. בקהיר סייעה לפליטים יהודיים שברחו מישראל בשל המלחמה והפרעות. מתוך רצון להעמיק את החינוך הציוני ולקרב את קהילת קהיר למשפחות מישראל הקימה מזל תנועת נוער בשם "צופיות ציון" לנערות יהודיות. הזוג יזם פעילויות קהילתיות ציוניות, וביתם הפך "בית ועד לחכמים", שבו התארחו מנהיגים ציוניים מרחבי העולם. מזל למדה באוניברסיטת קהיר ספרות אנגלית וצרפתית, וכך שלטה בחמש שפות: עברית, לדינו, ערבית, צרפתית אנגלית.
בקהיר נולדו לזוג שני ילדים, מכבי ויהודית. משפחתו של אלברט הייתה משפחה אמידה ומבוססת. מזל חששה כי ילדיה יגדלו כבני תפנוקים במצרים ושכרה להם מטפלת דוברת עברית. כשבגרו שלחה אותם להתחנך בישראל.
בשוך המלחמה והפרעות, רצתה מזל לשוב לישראל, אולם אלברט היה במהלך הקמת עיתון יהודי ציוני לקהילה במצרים. מזל הסכימה כי בשלב זה עיתון כזה יתרום לעם ולארץ יותר משיבתם לישראל, ולמרות רצונה העז לעזוב החליטה להישאר במצרים ולהתגייס למשימה החדשה.
בפסח תר"פ (2.4.1920) יצא לאור לראשונה העיתון "ישראל" בשלוש מהדורות שונות: מהדורה צרפתית שיועדה לבורגנות היהודית המשכילה, מהדורה ערבית עבור יהודי מצרים ומדינות אחרות דוברות ערבית (זו שימשה גם כלי הסברה ציוני לאוכלוסייה הערבית) ומהדורה עברית, שמטרתה חיזוק החייאת השפה העברית. העיתון עדכן את קוראיו בנעשה בקהילה היהודית במצרים ובמצב יהודי העולם וישראל, הוא אף תמך בתנועה הלאומית המצרית מתוך תפיסה כי התנועות הלאומיות במזרח התיכון יכולות להתקיים זו לצד זו בשלום. אלברט מוצרי היה מנהל העיתון ופעל מול מנהיגי הציונות ועיתונאים באירופה ומול הרשויות המצריות. מזל, בהתאם לנורמות המקובלות, פעלה בעיקר מאחורי הקלעים, ולעתים כתבה בעיתון תחת הכינוי "מרים".
בשנת תרצ"ד (1933) נפטר במפתיע בעלה אלברט. מזל ניצבה בפני דילמה משמעותית: הרצון לשוב לחיות בארץ ומולו הידיעה כי אם תעזוב, לא ימשיך העיתון להתקיים. בסופו של דבר, הכריעו שיקולי הכלל. מזל נשארה במצרים לניהול העיתון, שהיה אז בחובות וקשיים כלכליים. היא הקימה מועצת מנהלים (כולם גברים מוערכים ומכובדים) שבראשה עמדה ושימשה העורכת הראשית בפועל. בכך הפכה לאישה הראשונה במצרים שעמדה בראש עיתון שאיננו מיועד לנשים בלבד. היא התמודדה עם החובות על ידי פתרונות יצירתיים וחדשניים, ואף הצליחה להשיג מימון מממשלת מצרים. מזל ערכה את העיתון בתקופה דרמטית ביותר, תקופת עליית היטלר ומלחמת העולם השנייה, אנטישמיות ברחבי העולם, המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, גזרות ופרעות קשות ביישוב היהודי. במצרים הלך הרוח הציבורי והתרבותי הָלַך והקצין בעקבות תעמולה פשיסטית ונאצית. העמדה המצרית הרשמית, שעד כה ראתה בציונות תנועה לאומית לגיטימית, החלה נוטה לכיוון הנרטיב הפלשתינאי. השילוב של אישה יהודייה המפרסמת דברי ציונות נחרצים לא התקבל עוד ברוח טובה. מול אלו הובילה מזל את העיתון בקו אידאולוגי נחרץ ולוחמני. היא פירסמה דיווח קבוע על מצב הקהילה בישראל, טור קבוע נגד הנאציזם והיטלר וידיעות על התארגנויות אנטי נאציות. מזל הוזהרה על ידי משרד הפנים המצרי שתחדל מהביקורת על הנאציזם והפשיזם האיטלקי. בתרצ"ט (1939) השתנו חוקי הצנזורה, מזל איבדה את החסינות שהייתה לה כעיתנואית, והעיתון נתבע בתביעת דיבה מטעם הקונסוליה האיטלקית. מהלכים אלו הבהירו למזל כי זמנה במצרים תם. לפני עזיבתה איחדה את העיתון עם עיתון יהודי ציוני שהחל אז את דרכו "לה טריבון ז'ואיב" ((La Tribune Juive.
בגיל 45 שבה מזל לירושלים. היא הצטרפה לארגון "עליית הנוער" והיתה אחראית על פעילות הארגון במצרים, מרוקו ועיראק.
בשנת תש"ב, (1942), בעקבות "הפרהוד", פרעות קשות שנערכו ביהודי עיראק, חיפשו המוסדות הציוניים אדם שייסע לעיראק ויבדוק את מצב הקהילה היהודית. מזל התנדבה לנסוע עם דרכונה המצרי תחת סיפור כיסוי של "חובבת ארכיאולוגיה", ולאורך שישה שבועות ביקרה בקהילות יהודיות ברחבי עיראק. היא אספה מידע רב, ביססה תשתית לעלייה ודאגה להשיג כמה שיותר אישורי עליה (סרטיפיקטים) למרות התנגדות הבריטים. כשהבינה כי משטרת עיראק עוקבת אחריה נאלצה לסיים את פעילותה. את דרכה חזרה ארצה עשתה במשאית דרך ירדן, תוך שהיא מבריחה עמה מספר נערים יהודים. בשובה הגישה דו"ח מפורט על מצב יהדות עיראק, המצוי בארכיון הציוני.
בשנים תש"ז – תש"ח (1947 – 1948) נסעה בשליחות עליית הנוער לצרפת ולמרוקו. על האנייה בחזרה לארץ התבשרה כי בנה מכבי, שהיה מפקד שיירות ה"הגנה" לירושלים, נהרג. באבלה הכבד בחרה מזל להתנדב בבתי חולים עם פצועי מלחמת העצמאות.
לאחר קום המדינה, בעקבות העליות הגדולות בשנות החמישים, יזמה מזל והקימה "בית תרבות לעולים". היא מצאה בית בשכונת בקעה בירושלים, סמוך לגבול הירדני. ניסיונה הניהולי מימי העיתון והיכרותה עם רבים ממנהיגי הציונות היו לה לעזר. שליטתה בשפות מגוונות אִפשרה לה ליצור קשר עם עולים רבים. היא ניהלה ולימדה בבית התרבות, ויזמה כל העת חוגים ופעילויות מגוונות על מנת לתת מענה חינוכי ותרבותי לעולים. בראותה כי מצבן של חלק ממשפחות העולים קשה, היא פתחה קופת מלווה לסיוע כלכלי, והקדישה מקום בתוך המרכז לאיסוף וחלוקה של בגדים וציוד למשפחות נזקקות. כמו כן, דאגה לעזור בסכסוכים ובעיות משפחתיות ואישיות שצצו בעקבות העלייה. בתי חינוך נפוצו בארץ בשנים אלו, אולם זה היה המרכז היחיד שהוקם ונוהל בידי אשה באופן עצמאי. בחנוכה תשכ"ז (1967) קיבלה מזל את אות "יקיר ירושלים" על תרומתה בבית התרבות "בקעה".
בשנות השישים, לאחר עשרות שנים של עשייה ציונית, פרשה מזל מעבודתה. את מרצה וכוחותיה בחרה להשקיע במשפחתה. היא התמסרה לקשר חזק ומשמעותי עם נכדיה, והפכה מרכז עבור כל משפחת מני. בני המשפחה המורחבת לדורותיהם הוזמנו בשבתות וחגים לסעודות חגיגיות, שאותן בישלה עבורם באהבה. מזל שמרה על קשר עם בני משפחה קרובים כרחוקים, הנחילה את ערכם של קשרי המשפחה ודאגה להמשכיותם בדורות הבאים. היא נותרה חזקה ונמרצת, וכתמיד המשיכה להיות אשת שיחה מרתקת. ביתה נותר "בית ועד לחכמים", ובו אירחה מנהיגים ואנשי רוח ירושלמיים עד שנותיה האחרונות.
מזל מתילדה מוצרי נפטרה בי"ג בסיון ה'תשמ"א (15 ביוני 1981) ונקברה בירושלים.
נעליים אדומות
אישה מבוגרת מתיישבת בכבדות לצד שולחן גדול. על השולחן פזורים ניירות רבים, עיתונים ותמונות. היא מתבוננת בהם במבט מהורהר, ואז מזדקפת ומתחילה למיין אותם לערימות. "מצרים", "אחרי החזרה לישראל", היא ממלמלת לעצמה תוך כדי המיון, "עליית הנוער", "בית התרבות", "משפחה".
על תמונה אחת היא משתהה, עיניה משוטטות בין הערימות השונות שעל השולחן וחוזרות אל התמונה שבידה.
ילדה מחויכת בנעליים אדומות. ומאחורי התמונה כתב ידה של אִמה: מזל מתילדה, גיל שלוש, חברון. היא מחייכת לעצמה, מעט מילים וסיפור גדול מאחוריהן. כשנולדה, תינוקת שלישית אחרי שני תינוקות שנפטרו בני כמה חודשים, יעץ להוריה סבה, הרב אליהו מני, שלא לקרוא לה בשם עד ליום שבו היא תבקש משהו בעצמה. וכך היה, היא גדלה ללא שם עד ליום שבו ראתה ילדה בנעליים אדומות, הצביעה עליהן וביקשה "את זה". לתמהונה החלו ההורים לצהול ולשמוח, להניף אותה באויר ולמחרת נקרא שמה בישראל, מזל מתילדה. היא אוהבת את הסיפור הזה. בשבת, כשיבואו הנכדים, תספר להם אותו שוב. שלא ישכחו, שיבינו כמה חשוב שלכל אחד יהיה רצון, תהיה בקשה לקיים בחייו. שוב מבטה חוזר על הערמות, לאן תמונה כזו שייכת?! בכל שלב בחייה ביקשה משהו למען עם ישראל והמדינה, אלו, הערמות שמולה, הן הבקשות שלה כאישה מבוגרת. בינתיים, היא מניחה אותה בצד.
ערמת "מצרים" הולכת ומתגבהת. בכל זאת, חייתה בקהיר כמעט 25 שנים, וברובן עסקה בהוצאת עיתון. גיליונותיו המצהיבים הופכים את הערמה לגבוהה כל כך, אולי כדאי למיין גם אותם. אולי ערמה לגיליונות שיצאו בעריכתו של אלברט ז"ל, כשעוד הסתירה את כתיבתה בשם העט "מרים" ובנפרד הגליונות שיצאו כבר בעריכתה, אחרי פטירתו … היא נשענת לאחור, עוצמת עיניה ונזכרת בימים ההם. כמה צעירה הייתה… אפילו היא מתפעלת מהאומץ שהיה לה. רגע! היומן! הרי כתבתי יומן בשנים ההן, היא נזכרת, היכן הוא? היא מפשפשת בין המסמכים, מזיזה ומרימה והנה מוציאה מחברת ישנה. בהתרגשות גדולה היא מדפדפת בה ועוצרת:
מרץ, 1933
אלברט ואבא נפטרו בהפרש של כמה חודשים זה מזה, והאבל גדול. נגמרו ימי השלושים, וחשבתי לעזוב את מצרים ולחזור הביתה, לאימא שגם היא לבדה כעת. אך משהו לא נותן לי לעזוב את העיתון וללכת. האם זו מורשתו של אלברט וחלומו? האם המחשבה על הקוראים המסורים שאינני רוצה להכזיב? או דווקא על אלו שאינם מסורים לרעיון ושחייבים לשמוע את הקול הזה?! ואולי כל הסיבות כולן. לעזוב את השליחות שלקחנו על עצמנו ולנסוע יהיה מעשה נוח ומיטיב עבורי באופן אישי. אך כדי להמשיך ולטפח את הציונות פה במצרים, עליי להישאר ולהמשיך לנהל את העיתון. אצטרך להיות חזקה ואמיצה. להתנסות בכל הדברים שעד כה אלברט, כגבר, עשה. כיצד יקבלו כאן במצרים אשה מנהלת עיתון?!
מזל ממיינת את העיתונים ומרפרפת על הכותרות. איזו תקופה! כמה נאבקה להשמיע את קולה של הציונות שם, בעיר הזו, שהיתה מקום קוסמופוליטי ופתוח ולנגד עיני הלכה והפכה מוסלמית וסגורה יותר, אנטי ציונית ואנטישמית בהשפעת הנאצים, שהגיעו גם הם והטיפו את משנתם. הנה הטורים האחרונים, "במדינת היטלר", ותגובתנו הגאה לגזענות והאנטישמיות. מעניין מה היה קורה לו נהגתי אחרת... לו החרשתי או התבטאתי יותר במתינות, אולי המברק ההוא לא היה מגיע, ואז הייתי נשארת שם סביב סיר הבשר? עד מתי?
יוני 1939
כבר כמה לילות שאיני ישנה, מצרים הופכת עוינת יותר ויותר מיום ליום. החששות מה יעלה בגורל העיתון ומה בגורלי מתלוות לדאגות הבלתי פוסקות למכבי ויהודית ב"הגנה". מי יודע באילו סכנות הם מצויים, זמן רב לא שמעתי מהם ולִבי אין לו מרגוע. ההתמודדות עם כל אלו לבדי איננה קלה לי, אך היא צורך השעה, ואני מתכוונת לעשות את המוטל עלי למען עמי ומולדתי. כולנו משלמים מחירים אישיים כבדים.
יולי 1939
רואה אני כעת כי כך סיימתי את כתיבתי בפעם הקודמת "כולנו משלמים מחירים כבדים" וכאילו התנבאתי ולא ידעתי מה ניבאתי, הגיע היום שליח מבית המשפט וצו בידו, זימון לתביעת דיבה משגרירי גרמניה ואיטליה! מה יהיה המחיר הפעם…
אוגוסט 1939
גמלה בלִבי החלטה. התביעות והאיומים המגיעים אליי והמצב הכללי במצרים, שהופכת אנטישמית ומוסלמית יותר מיום ליום. אין זה מקומי עוד. עלי לשוב הביתה. לשוב להתגורר בארץ ישראל, ליד משפחתי, ולחיות את החיים הציוניים שאליהם שאפתי, לחנך ולהוביל בעיתון. את העיתון אאחד עם עיתון עברי נוסף שעליו אין צנזורה ועין פקוחה מטעם השלטונות. מחר אתחיל בארגונים, אין לי פנאי להשתהות.
היא פותחת את הדרכון שלה, העמוס חתימות. הנה החותמת האדומה והגדולה: "פרסונה נון גראטה", אישיות לא רצויה בממלכת מצרים. "אילו ימים סוערים, כמה התרגשות וחששות ליוו את השלב הזה של העזיבה של העיתון ומצרים והנה... רק עמוד אחר כך כבר כתבתי בכזו שמחה והקלה על שובי לירושלים." מזל מחייכת לעצמה ומיטיבה את משקפיה:
ספטמבר 1939
שבתי הביתה. בכל פעם שאני פותחת את החלון לנופה של ירושלים אני מתמלאת שמחה ונחת. מרוב עומס העבודה והשליחות בקהיר אפילו לא שמתי לב לעוצמת הגעגוע עד שהגעתי. נושמת את אווירה הצלול של עירי האהובה ואצא לסייר קצת בשכונות ולפגוש ידידים ותיקים. עליי להתעדכן במה שקורה פה, כל כך הרבה השתנה!
1940
פגשתי היום את הגברת הנרייטה סאלד ואני כה נרגשת! אני מתחילה לעבוד ב"עליית הנוער"! כמה טוב ששבתי ואוכל לחזור ולעסוק בחינוך ציוני גם כאן. והגברת סאלד היא אישה אצילית וחכמה. מטרותיה ועבודתה נעלים כל כך. זכיתי. אני מקווה שבעוד כמה ימים אצליח לראות את מכבי ויהודית ולספר להם על כך.
עיניה של מזל נודדות אל התמונות המונחות על שולחנה. הפעם אין צורך לפשפש בערמות הניירת. כבר לא מעט שנים שעל שולחנה מונחות שתי תמונות זו לצד זו: אביה ז"ל והנרייטה סאלד. שתי דמויות משמעותיות בחייה, שלימדו אותה רבות. פניהם ניבטות אליה כל השנים, מלוות את מעשיה. מאביה קיבלה את החינוך והערכים, ומהגברת סאלד קיבלה השראה רבה לעשייתה בשנותיה האחרונות. בהשראתה של הנרייטה פתחה את בית התרבות שלה לעולים חדשים, ובזכות אבא… מה לא ?! בזכות החינוך העיקש והמעולה שהקנה לה ולאחיותיה, הערכים, החריצות, נועם ההליכות והיכולת לעבוד עם כל אדם, ובוודאי בזכות מסורת בית אבא – היו לה הכישורים והאמונה המספיקה לנסוע לשליחות החשאית והמסוכנת בעיראק. רגע. איפה הדפים האלו, איפה הדו"ח מעיראק…
1941
אתמול בלילה שבתי מהמסע המרתק בחיי. לא לקחתי עִמי את היומן ולא כתבתי עד כה כי המסע היה סודי ביותר. שישה שבועות תמימים נסעתי בצפונה ודרומה של עיראק, במסווה של חובבת ארכיאולוגיה המטיילת לצורך לימוד, כשבעצם מטרתי הייתה להבין מה מצב הקהילות היהודיות בעיראק שאחרי ה"פרהוד" ולנסות להועיל בעליית יהודים לישראל. מעולם לא ביקרתי בעיראק, אף על פי שסבא וסבתא עליהם השלום הגיעו מבגדד. אך מסתבר שיהודי עיראק הכירו את שמי ואפילו את העיתון "איסאראיל". לא ידעתי עד כמה רחוק הגיע העיתון! פגשתי קהילות מגוונות בדרך החיים שלהן, ביקרתי בקברים חשובים וראיתי מצוקה גדולה בחלק מן הקהילות. ניסיתי להשיג אישורי עלייה עבורם, והסכנה להיתפס הידי הבריטים הייתה גדולה. נדרשתי לאומץ רב, וחשתי שאני מקבלת אותו מאבותי ובזכות האמונה שהיהודים צריכים להגיע לארץ. כבר אִתי במשאית בדרך חזרה הברחתי שישה נערים. זו הייתה אחריות כבדה ומדאיגה, ואני שמחה שכולנו הגענו בשלום ומודה לאל על כך. כולי תקווה שהדו"ח שכתבתי יהיה לעזר, ושהסוכנות תעלה אותם בקרוב ארצה. קיבוץ גלויות! כמה הרבה קורה! ביומן לא אספיק לתאר את כל קורותיי, אבל אולי אכתוב עוד על כך ביומן נפרד…
1948
כבה מאורי. ידיי רועדות ואינני מצליחה לכתוב כבר ימים רבים. בשובי מפריז מבית היתומים היהודי נתבשרתי שמכבי – – – איננו. בני שלי היקר. הוא פיקד על השיירות לירושלים. ונהרג. מעולם לא חוויתי כאב כזה, שמפלח את לִבי ולא נותן מנוח. הדבר היחיד שאני מצליחה לעשות הוא לנסוע לבית החולים ולסעוד את פצועי השיירות. מנסה לנחמם ומדי פעם שומעת מאחד מהם על אודות ימיו האחרונים של מכבי שלי. בני שלי נהרג במלחמה בעודי מנסה להעלות ארצה את ילדיהן של אמהות אחרות. מה עוד תבקשי מאִתנו, מכורה?!
1949
הסתיימה המלחמה האיומה. תפילות כל הדורות התגשמו, וההקרבה הגדולה לא הייתה לשווא. אנחנו כאן, בציון, יהודים מכל רחבי העולם. המחיר לא נשכח, אך מה גדול הרווח עבור העם היהודי רווי התלאות והאסונות!
העיר מתמלאת בעולים. אני מרגישה כאילו כל מפעל חיינו במצרים קורם עור וגידים. החלום הציוני מתגשם והולך על שמחתו וקשייו. עולים מגיעים בהמוניהם מרחבי העולם כולו. כה רבים הם וכה שונים זה מזה, וודאי מאנשי היישוב, שעד כה היו הם לבדם יהודי ארץ ישראל. אתגר חדש לנו לקבל את פניהם של כל אלו ולהפוך מאוסף תרבויות לתרבות אחת משותפת. נזכרת אני באבי, שידע לפשר בין הציבורים השונים זה מזה בתרבותם ובאמונתם. כיצד נעשה זאת עתה? דומני שבזכות המדינות הרבות שבהן ביקרתי, השפות הרבות שאני דוברת והתרבויות שאני מכירה יש לאל ידי לעשות משהו על מנת להועיל במשימה לאומית חדשה זו. אך מהו הדבר לעשותו? מהי הדרך שלי? אני חושבת על כך ימים ולילות.
היום צץ במוחי רעיון! הקמת מרכז תרבות בירושלים! מרכז למידה והעשרה לעולים ולילדיהם. יש להכניסם לתרבות הארץ־ישראלית. ללמדם. אני בוודאי יכולה לעשות זאת ולהביא עוד מורים ומדריכים. עוד היום אפנה למוסדות הציוניים ולעירייה לקבלת מקום ואישורים.
הערמות מסודרות לפי תקופות ושנים, מאורגנים העיתונים, המכתבים והתמונות. המראה הזה מעורר במזל סיפוק וגאווה קלה, והיא מודה על מזלה הטוב שאִפשר לה לעשות את כל שרצתה והאמינה בו. שזכתה לקדם את הרעיון הציוני בכל הזדמנות בחייה, כפי שביקשה. את יומנה האישי היא מכניסה למגרה, משאירה את רשמי חייה לעצמה ולמשפחתה. העבודה הזו הייתה מעייפת. מזל נשענת לאחור ועוצמת את עיניה. היא מנמנמת קלות ובחלומה ילדה. ילדה בנעליים אדומות מבריקות.
לדמותה הייחודית של מזל מוצרי התוודענו דרך מאמרו של ד"ר אייל קרן. אייל הוא היסטוריון והנין של מזל, ומורשתה יקרה לליבו וללב משפחתו. אייל שמח לשתף אותנו בסיפורה חוצה הארצות והתפקידים של מזל, העביר לנו תמונות וחומר רב וקישר אותנו לאמו, אלונה מכבי–קרן, נכדתה של מזל. בשיחה עמה ועם בעלה יגאל, סיפרו השניים באהבה ובהערכה על אופייה ואישיותה.
תודה למי ששיתפו אותנו בסיפור חייה המיוחד וסייעו לנו לאורך תהליך הכתיבה:
