סברסה מימון לבית כהן

סברסה כהן נולדה בשנת תר"צ (1929) במטמר שבתוניסיה, בת רביעית לאחר שלושה בנים, שנולדו להוריה ניסים וזוראיה כהן. בגיל חצי שנה התייתמה סברסה מאביה וגדלה עם אחיה ואמה אצל אחי האב. 

בחורף תש"ג (סוף 1942), במהלך מלחמת העולם השנייה, הקימו הגרמנים בעיר מדנין מחנה גדול, שאליו נלקחו היהודים. סברסה, כבת 13, התחבאה עם משפחתה. שכניהם הערבים סייעו להם וסיפקו את צרכיהם במסתור. הם עברו יחד עם משפחות נוספות בין מקומות מסתור, מלווים במשפחות מוסלמיות שהצטרפו אליהם על מנת לעזור להם לברוח ולהסתתר. באדר תש"ג (פברואר 1943) חזרו לביתם. שם גילו כי רכושם, כולל הנדוניה של סברסה, נבזז. 

בשנת תש"ט (1949) עברו סברסה ואמה לעיירה תטאווין בעקבות שמעון אחיה ומשפחתו. סברסה ושמעון התנדבו בחלוקת בגדים, שמיכות ומזון תינוקות שהתקבלו מהג'וינט לאחר המלחמה עבור יהודי העיר הנזקקים. פרק זה בחייה היה אבן ראשונה בבניין החסד והעשייה הקהילתית, שבהם דבקה בהמשך. 

בשנת תשי"ד (1953) נישאה סברסה לאפרים כהן. כשנה לאחר נישואיה עלו ארצה אחיה ואמה, והיא נשארה עם בעלה ומשפחתו בתוניסיה. לזוג נולדו שתי בנות, שרה ויהודית. בשנת תשט"ז (1957), כחצי שנה לאחר לידת בתה השנייה, נפטר בעלה אפרים. סברסה ובנותיה הקטנות עברו לחיות בבית הוריו של אפרים, כשהיא ממשיכה בהתנדבות ועזרה לנזקקים. היא אספה כסף להכנסת כלה (לכלות עניות), ליוותה נשים שילדו, וכשלא הייתה משפחה שתתמוך בהן נשארה עמן כמה ימים עד להתאוששותן. היא למדה להיות מיילדת (גם זאת בהתנדבות), והפכה למיילדת מבוקשת בלידות מאתגרות בקרב נשות הקהילה והנשים המוסלמיות. על מעשי החסד שלה סירבה לקבל שכר או מתנות שהוצעו לה. לפרנסתה תפרה ורקמה בגדים ושטיחים. 

בשנת תשכ"ו (1966) עלתה לארץ ישראל עם אחיו של בעלה ומשפחתו. העלייה נעשתה בחשאי. הם השאירו את רכושם ובתיהם והפליגו לצרפת ומשם לישראל.  

בהגיעם ארצה נשלחו לבאר שבע. המשפחה התפזרה לדירות נפרדות ולא חיה עוד כ"חמולה" בבית אחד גדול. סברסה חיה לבדה עם שתי בנותיה (בנות 9 ו־10), ועל מנת לפרנסן עבדה בניקיון בבתי ספר.  

סברסה, שהתאלמנה בגיל צעיר ללא בנים, פיללה להתחתן בשנית ולהביא בן, אף שבקהילתה לא הרבו לעשות כן והציפייה המשפחתית ממנה הייתה כי תישאר לחיות עם חמותה.  

בשנת תשכ"ח (1968) התחתנה סברסה עם רחמים מימון, אב ל־6 ילדים שהתאלמן. בעקבות הנישואין עברה עם בנותיה לגור בביתו במושב ברכיה, מעשה שלא התקבל באהדה במשפחת בעלה המנוח. היא טיפלה בבעלה, בששת ילדיו ובבנותיה בתנאים של דלות ומחסור. סברסה עמדה על כך שילדי בעלה לא יחושו מקופחים, וגם אם יש מעט, תמיד יקבלו הם ראשונים ואחר כך בנותיה. כשהגיעו ילדיה החורגים לבגרות, ראתה זאת כאחריותה האישית לדאוג שיינשאו ויצליחו בפרנסתם. 

סברסה לא הצליחה להרות שוב ולא זכתה לבן שייחלה לו. 

במושב ברכיה חזרה סברסה לפעילות החסד שלה. עד מהרה הייתה לדמות מוכרת בקהילה ככתובת לעזרה בכל מצב. היא עסקה בשידוכים, ייעצה בבעיות פוריות, ליוותה וארגנה כלות לחתונתן ועזרה בהכנה לשמחות השונות של משפחות המושב. להבדיל, עסקה בטהרת המת (התנדבות השמורה בקהילות רק לאנשים המוחזקים בקהילתיהם כצדיקים ותמים). סברסה הקפידה לקונן על הנפטרים בלוויות כחלק ממתן כבוד לנפטר והיתה מנחמת ומחזקת משפחות אבלות.  

סברסה נקשרה לזוראיה ופאנידה, בנותיו של הרב רחמים חי חויתה הכהן, מי שהיה הרב הראשי ואב בית הדין בג'רבה וכיהן כרב בברכיה לאחר עלייתו.  

היא הפכה לאחראית על ארגון האזכרה של הרב, בתכנון ובהפקה של הכנסת אורחים למאות האנשים והנשים שהגיעו למושב ביום פקידתו. גם באירועים אחרים של אנשי המושב סייעה בתכנון בישול וארגון. 

סברסה סבלה ממחלת הסוכרת, ובשנת תשס"ה (2004) נאלצה לעבור ניתוח לכריתת רגלה. לאחר הניתוח, כשרגלה קטועה, נאלצה להתרגל לחיות עם הגבלת תנועה חריפה ובילתה זמן רב בשכיבה. למרות זאת המשיכה להתנדב בטהרת המתים והכינה תכריכים. 

סברסה הייתה אדם אופטימי מטבעה. היא אהבה את החיים, אהבה לטייל ולצחוק, קיבלה את טלטלות חייה באהבה ואמונה, והתרכזה בנתינה לאחרים בנדיבות ולב שלם.  

סברסה כהן נפטרה בשבת, כ"ב באדר א ה'תשע"ד (22.2.2014), כשהיא כבת 84. היא נקברה במושב ברכיה. 

לוח חלק 

סברסה ניגשת למחוק את הלוח ולרגע מתבוננת בו, מדמיינת כיצד לומדות בנותיה שלה. הן כבר קוראות יפה ומסבירות לה כל דבר שצריך בעולם החדש הזה שהגיעו אליו. שיהיו בריאות. היא בודקת מסביב שאף ילד לא שכח שום דבר, יודעת שלא פשוט להסתדר בלי סוודר שאבד או קלמר שנשכח. היא ניגשת למלאכה: מים, סבון, מגב. בתנועות נמרצות ומתורגלות היא שוטפת כיתה אחר כיתה. בכל כיתה היא מתבוננת בשעון ומחשבת: עכשיו הבנות בדרך הביתה, עכשיו הן מתיישבות לאכול את ארוחת הצהרים שהשאירה להן, עכשיו מכינות שיעורי בית. כמה מוזרים לה החיים באופן הזה, היא כאן והן בבית לבד. אבל, תודה לא־ל, היא זכתה לעלות לארץ הקודש ולגדל כאן את בנותיה! מה יכול להיות גדול מזה? היא עוצרת ממלאכתה לרגע ומביטה במפה התלויה בכיתה. בתה שרה הראתה לה באטלס מה שלמדה בכיתה: הכחול הוא ים, היבשה חומה או ירוקה. אצלנו בבאר שבע חום. היא מתבוננת בים הכחול ונזכרת בתוניסיה. בטח גם אותה צבעו בחום. אבל בזיכרונה חיים הרבה צבעים, קולות, ריחות.  

אחר הצהריים היא חוזרת לדירת השיכון. בנותיה רצות אליה לחיבוק ארוך. "אימא, אני לא אוהבת להיות ככה בבית לבד. מתי נראה את סבתא?" "מתי נראה את הדודים?" כל יום שאלה אחרת. גם הן מתגעגעת לחיים המשותפים עם חמותה והדודים. פה יש הרבה שקט. ושקט – לפעמים הוא טוב, לפעמים פחות. "מחר. מחר נפגוש את כולם בברית." 

דפיקות בדלת. יהודית שלה רצה בהתרגשות לפתוח. הבת של השכנה דופקת לבקש סוכר, הן מדברות מעט והיא הולכת. סברסה סוגרת את הדלת מהורהרת. "אני אפילו לא יודעת איך קוראים לאימא שלה, איזו שכנות משונה." היא אוהבת את ישראל, לא הייתה חוזרת לג'רבה אפילו לביקור, אבל התחושה שכל אחד לעצמו מעיקה עליה, אולי כי הן רק שלושתן לבדן. היא מפסיקה את הרהוריה וממהרת למטבח. גיסתה ילדה בן בשעה טובה, ומחר הברית. היא שוברת ביצים, מערבבת מצרכים לעוגות. הבנות מסתובבות סביבה. "אימא, אפשר לטעום?" "אי אפשר בינתי, זה למחר, לאורחים של הברית." האכזבה נמסה מול ההתרגשות הגדולה, שרה ויהודית מקפצות בהתרגשות ושרות: "ברית מילה, ברית מילה, נאכל עוגה בברית מילה." שלושתן צוחקות. ואז יהודית הקטנה שואלת: "אימא, מתי לנו תהיה ברית?" סברסה מחייכת אליה ונושמת עמוק: "בינתי, כשנולדת קראנו לך יהודית כי זה שם שאחריו יבואו בנים, אבל… את יודעת… אבא שלך המַרְחוּם הלך, ולא יכול להיות לנו בן בלי אבא." עצבות קלה באוויר. סברסה נותנת לבנות ללקק מהשוקולד שנותר בכף, כמה קל להסיר את העצבות אצל הילדות. "יאללה, לכו להתרחץ," היא מאיצה בהן, שלא יראו את הדמעות היורדות בזמן שהיא שוטפת כלים. זה מהשמיים, היא יודעת את זה, אבל היא עוד צעירה, יכולה עוד ללדת, יוכל עוד להיות לה בן. 

בברית היא מתבוננת סביב, היא לא מכירה אף אלמנה שהתחתנה שוב. "בואו בנות, תעמדו עם סבתא," קוראים הדודים לבנותיה, המצבה החיה של אביהן. הקשר של חמותה לבנות חזק מאד, וגם אותה היא אוהבת, אך ברור לה שאם תשתף אותה בהרהורים הללו הם לא יתקבלו בברכה. היא מחליטה להחשות. 

יום ועוד יום עוברים, הבדידות והעצב גוברים. כל חודש היא חושבת "עוד ילד שלא נולד." חברתה שרואה את העצב הגובר מציעה לה מישהו, אלמן, אב לשישה ילדים. סברסה מהססת. מה תגיד המשפחה, הם ייפגעו כל כך. היא לא יכולה לעשות דבר כזה. כמה ימים אחר כך, בעבודה, אחד הילדים מכיתה א' קורא לה "אימא" בטעות. היא מחייכת אליו ומלטפת את ראשו, ורחמה נצבט. זה קורה עם ילדים קטנים, היא יודעת, ובכל זאת, היא מרגישה שזה היה אות, רמז, יש בן שמחכה לה שתלד אותו.  

החתונה נערכת בחיפזון ובצניעות בחצר הבית שלו במושב. המשפחה שלה לא הגיעה. יש גם משהו עצוב ומוזר בחתונה הזאת, אבל סברסה החליטה זה מכבר – היא לא תיתן לשום דבר להעציב או לצער אותה היום. היא שמחה על האפשרות להקים שוב משפחה, והיא תעשה הכל כדי שהשמחה תשרה מעתה במעונה. שמחה ואמונה, זו הבחירה שלה. פניה נוהרים כל העת בשמחה, ושפתיה דובבות באמונה "ברוך ה', בעזרת ה'" בתשובה לכל המברכים. 

יומיים אחר כך, בשעות הבוקר, דפיקה בדלת. סברסה פותחת את הדלת בביישנות, עוד לא התרגלה לכך שזהו ביתה שלה עכשיו. היא מזהה את השכנה ממול. "מזל טוב! סוף סוף תהיה לרחמים אישה, תהיה לילדים אימא! תבורכו בבריאות ובבנים!" סברסה מחייכת אליה, ומקבלת מידיה את מגש הספינג' בהכרת תודה ושמחה. הנה חוזרת גם הקהילה להיות חלק מחייה. סברסה מזמינה את שכנתה פנימה ומכינה להן כוס תה, השיחה קולחת והיא לומדת ממנה על חיי המושב ואנשיו. משתדלת שלא להקשיב כששכנתה עוברת להלך רכיל.  

בכלל, כשאנשים מדברים סרה באחרים היא מתרחקת כמו מאש. כמה קל לדון אחרים. היא לא רוצה אפילו לחשוב מה מדברות עליה השכנות מבאר שבע על שקמה והתחתנה. אולי העין שלהן גורמת לזה שאין לה בן עדיין. הנה, גם החודש מצאה שלא בורכה בהריון. היא חושקת שפתיים ומזכירה לעצמה "הדה מאייחב רבי".1 

בינתיים היא משקיעה את מרצה ואהבתה בקהילה ובעיקר במשפחתה החדשה. מנסה להעניק לכולם כמה שאפשר בצנע השורר בארץ. היא מכינה מחמסה2 לארוחת ערב מהשאריות של אתמול. שקשוקה לא תכין. את הביצים היא צריכה כדי להכין עוגה לשבת, לכבודה של השבת וגם לתת לכל היתומים הללו תחושה של בית, של משפחה.   

כשהיא מסיימת להגיש לכולם את ארוחת הערב היא לא מתיישבת איתם, אלא ניגשת להחליף שמלה ולשטוף ידיים. "אני יוצאת לעזור בהכנות לאזכרה," אומרת לבני הבית. הם מהנהנים וממשיכים לאכול, רגילים שבכל ערב יש לסברסה מקום אחר לסייע בו. "איזו אזכרה?" שואלת הקטנה. סברסה מחייכת, "בעוד שלושה ימים האזכרה של רבי חויתה, אני הולכת לעזור בהכנות. זו זכות גדולה, אתם יודעים, לעסוק באזכרה של צדיק כזה, ויש המון עבודה, אתם זוכרים כמה הרבה אנשים מגיעים למושב ביום הזה? מגיעים מרחוק וצריכים לאכול, לשתות, לברך. אני אחזור בוודאי מאוחר." היא נותנת לכל ילד נשיקה על ראשו, מגע ידיה ולחייה רך ונעים, והילדים מושכים עוד רגע של ליטוף לפני צאתה.  

בחצר בית הרב התכונה כבר רבה, היא יודעת שהן מחכות לה. תוך דקות ספורות יושבות הנשים  בקבוצות סביב השולחנות, אלו קוצצות ירקות לסלטים, אחרות לשות בצק ללחם, סברסה ניגשת לראות שהכול מתנהל כמתוכנן ומצטרפת לעבודה. היא ניגשת לתבל את הסלטים, עוברת לעזור בהכנת הברכות. מבררת אם נקנתה מספיק שתייה. "סברסה, מה כמות הדגים הדרושה לדעתך? מחר ילכו הגברים לקנות," סברסה חושבת לרגע ועונה. מיד היא גם עושה תכנית, כיצד ומתי יבשלו את הכמות הזו. בין עיסוק לתכנית היא מחליפה בדיחות ופתגמים עם זקנות המושב ומתבוננת סביב: כולן ביחד עומלות, מפטפטות, מדי פעם בפעם אפילו עולה קול שירה מאחד השולחנות. ככה היא אוהבת לחיות, כולם יחד, ערבים זה לזה, משתתפים יחד בשמחות.  

"סברסה, מה שלומך?" רחל, שהתאלמנה בשנה שעברה ומטופלת בילדים קטנים, ניגשת אליה. סברסה מאירה אליה פנים "תודה לא־ל, כולם בסדר. איך את? איך הילדים?" "ב"ה, קצת יותר טוב. לאט לאט. קצת בודד אבל אני מזכירה לעצמי את הדברים שלך: 'זה העולם שלו, ככה הוא רצה וזה בוודאי לטובה' 'אקווה א'דניה ואקווה אל'עולם',"3 אומרת רחל בקול רך ומפנה מבט מעלה. "אני לא יודעת איך הייתי עוברת את השנה הזו בלעדייך. כמה כוחות יש לך, שגם כאן את נותנת את כל כולך, וגם לנו, ובבית… תהיי בריאה." "ב"ה שאני יכולה לעזור. אבל את יודעת, רחל, לא כל התקופות אותו דבר. ותמיד יש דברים לא כמו שרצינו…" פניה מתעננות לרגע כשהיא נזכרת בתקוות שהיו לה לעוד ילדים, לבנים…"לכל אחת הצרות שלה. זאת לא מתחתנת, לזאת אין היריון. אבל אנחנו כאן צריכות לעשות הכי טוב שאנחנו יודעות, להמתיק את החיים של אחרים ושל עצמנו…" רחל נאנחת בעצב. "טוב שבאת לפה," מעודדת אותה סברסה. "לעזור לאחרים זו דרך טובה לא לשקוע בעצבות שלך. גם לך יש כוחות כאלו, חכי, את תראי." רחל מצטרפת לעבודה ולפטפוטים, ולרגעים אף עולה חיוך על פניה. מדי פעם היא מגניבה מבט לסברסה, כמו מקבלת ממנה כוחות ואמונה לימים שיבואו.  

כשהן מסיימות את העבודה שתוכננה להיום הן מתבוננות בסיפוק בתוצאות. "זכותו של הצדיק תגן עלינו," מפטירה סברסה ומברכת בהתרגשות של מצווה, "תזכו לכל הברכות מבורא עולם ושנזכה לעשות." 

מאוחר היא פוסעת חזרה לביתה, עייפה ושמחה. רחל לצִדה. כשהן עוברות ליד ביתה של השכנה, רחל אומרת, "שמעתי שעזרת למזל לפני שנסעה לבית חולים אתמול." "ברוך ה', איזה ילד יפה ומתוק הביאה לעולם! שיהיה לו מזל," עונה סברסה. "את רואה איך החיים? גלגל. אתמול לידה, היום הכנות לאזכרה, מחר משהו חדש. ככה העולם." ובוודאי כך מתנהלים חייה שלה. מלידות ללוויות, מאזכרה לשבת כלה. "את מקבלת שכר על עזרה ליולדות? זה עוזר בפרנסה?" קוטעת את הרהוריה רחל, המוטרדת מהעול הכלכלי שמוטל עליה בשנה האחרונה. "מה פתאום? אני את השכר שלי רוצה למעלה, לא מבזבזת אותו כאן," שתיהן צוחקות. כשהן נפרדות פונה סברסה לרחל, "אני מבינה שאת דואגת מהמצב, מהפרנסה, על הילדים, ובאמת את צריכה לעשות מאמץ ולעבוד קשה, אבל א־לוהים גדול ועוזר. הוא ירים את מזלך." כל אחת מהן פונה לכיוון ביתה שלה. 

בדרך נזכרת סברסה כיצד אחרי שהתייתמו הלכו היא ואחיה לחלק מצרכים למשפחות נזקקות. הם, שהתייתמו מאביהם בגיל צעיר, הכירו כאב מהו ולא ביקשו שכר על פעולתם. הם רצו לעזור מעומק לִבם. גם בנותיה וילדיו של רחמים מכירים כאב יתמות מהו. "תן לי כוח ויכולת לתת להם מה שהם צריכים, לגדל אותם טוב, לחתן אותם, לתת להם חיים שמחים ואמונה," היא מתפללת בלִבה "ויהי רצון שילמדו מהניסיון הזה רגישות ועזרה לזולת."  

סברסה מגיעה הביתה, מתיישבת על מיטתה, פורמת את צמותיה הארוכות ומסרקת את שערה. יופי הנעורים שלה התבגר, הזדקן, אך עיניה בוהקות באופטימיות ובאמונה, ביופיין הפנימי. דבר מהקושי לא דבק ולכלך את הנפש פנימה. היא ממלמלת תודות לבורא עולם, לוחשת מרחשי לִבה ותקוותיה על ילדיה, על היולדות, על האבלים. היא נרדמת עייפה מהעשייה ומרוצה ממנה. טוב לה שנבראה.