סניורה ויקטוריה שלם

ויקטוריה שלם נולדה באדר התר"ע (1910), בקהיר, אחת מתשעת ילדיהם של שרה לבית הררי וחכם מנחם שויקה. משפחתה עברה מסוריה למצרים שנים ספורות לפני שנולדה, והייתה משפחה מרכזית בקהילה החלבּית בקהיר. 

ויקטוריה הייתה נצר למשפחת רבנים ותלמידי חכמים שהתאפיינו בכישרון וחכמה יוצאי דופן בתחומים נרחבים, ואשר את עיקר כשרונם הקדישו לתורה. סבה חכם אהרון שויקה היה אב בית דין בחלבּ, ואביה, חכם מנחם שויקה היה תלמיד חכם אשר כבר בגיל 17 ידע את התלמוד הבבלי כולו והיה כתובת לשאלות הלכתיות ולימודיות. הוא אף התבקש מידי הקהילה לשמש כרב ראשי, אך סירב והמשיך להתפרנס ממסחר אריגים. אמה הייתה גם היא בת למשפחת חכמים. בזכרונותיה ויקטוריה מתארת אותה כבעלת חסד וכדמות מופת לילדיה ושכניה בענייני מידות טובות והתנהגות בדרכי שלום. בית הוריה היה פתוח לאורחים תמיד, והיה מפורסם באווירה הנעימה והחמה ובחינוך המצוין שלו. בביתה ינקה ויקטוריה ערכי אהבת תורה, יראת שמים ועשיית חסד. אלה הפכו לעקרונות שסביבם התפתחה אישיותה וסבבו חייה.  

הוריה שלחו את ילדיהם ללמוד ועודדו אותם להצטיין בהתנהגותם, מידותיהם ולימודיהם. ויקטוריה למדה קרוא וכתוב, לימודי תרבות צרפתית, שפות וספרות (ככל הנראה בבית הספר לבנות מרי סוארס). היא שקדה על לימודיה, ואף עזרה לאחיה הצעירים. כשהגיעה לגיל תיכון רצו הוריה להפסיק את לימודיה בשל קושי כלכלי לממנם. מנהלת בית הספר, שהעריכה את ויקטוריה, ולא רצתה שתחדל מללמוד, פטרה את המשפחה מתשלום ואפשרה לה להמשיך למוד את לימודיה התיכוניים, מעשה חסד שוויקטוריה זכרה והוקירה עד ערוב ימיה. בשנת 1929, לאחר סיום התיכון ולימודי תעודת הוראה, עבדה ויקטוריה כמורה למתמטיקה בבית ספר אליאנס בקהיר.  

לצד השכלתה המקצועית ועבודתה, הקדישה ויקטוריה את זמנה ללימוד תורה ולזהות יהודית. בזמנה הפנוי החלה לתרגם חלקים מהתורה לצרפתית על מנת לעזור לחברותיה שאינן יודעות עברית להתחבר לתורה ולזהותן.  

בשנות ה־30 יזמה ויקטוריה את ארגון "סגולה", פרויקט גדול וייחודי שהקימה וניהלה בשיתוף עם כמה חברים. מטרת הארגון הייתה חיזוק תחושת הקשר של יהודי קהיר לזהות היהודית והעמקתה. ויקטוריה וחבריה, בעידודו של ד"ר פיצ'יפיצ'י שהגיע מישראל, הקדישו את מעשר הכספים שלהם לטובת קיומם של שיעורי תורה בחינם לכל המעוניין בבית הכנסת הגדול בקהיר, ארגנו תפילות המתורגמות לצרפתית והמשיכו בתרגום התורה לצרפתית על מנת להנגישה לציבור שכבר התרחק מתרבותו היהודית. 

במהלך פעילותה בארגון "סגולה" נוכחה ויקטוריה לדעת כי אנשים בקהילה נאלצים לחלל שבת בשל עבודתם. ויקטוריה הצעירה ניגשה למנהלה של חנות כלבו גדולה שהעסיק עובדים יהודים רבים ושכנעה אותו לשחררם מחובת העבודה בשבת. מהלך זה הצריך אומץ, עקשות ומסירות וארך כמה פגישות, אך לבסוף השיגה ויקטוריה את מבוקשה עבור חברי הקהילה. את תקופת ההתנדבות בארגון "סגולה" ועשייתה למען הקהילה תיארה ויקטוריה כתקופה המאושרת בחייה.  

בשנת 1941 עלתה ויקטוריה לארץ, לקראת נישואיה לחכם אליהו סאלים, בן למשפחת תלמידי חכמים חלבּית, שעסק בתורה כל חייו. 

ויקטוריה ואליהו התגוררו בשכונת בית וגן בירושלים. ביתם היה פתוח לאורחים, ורבים פקדו אותו. תלמידי ישיבות באו לסעודות שבת, קרובים מקהיר שהגיעו לכמה ימים בארץ ואף קרובים מארצות רחוקות שהתגוררו עמם במשך חודשים ושנים. ויקטוריה עבדה כמורה לחשבון בבית הספר היסודי "נחשון" בירושלים. במקביל, לאורך כל שנותיה, העבירה בהתנדבות שיעורים פרטיים למי שנצרך לכך.  

תוך כדי עבודתה כמורה הוסיפה להרחיב את השכלתה ולמדה באוניברסיטה העברית, מדעי הרוח בהתמקדות בספרות הגאונים. גם בגיל שישים, אחרי פרישתה לגמלאות, לא שקטה על שמריה, אלא פנתה ללמוד במכללה לבנות בבית וגן. על לימודיה במכללה כתבה כי הייתה זו הגשמת חלומה מילדות, ללמוד ב"ישיבה" של בנות. היא הכירה תודה גדולה על הזכות ללמוד בגיל מבוגר. בזמן לימודיה במכללה נתקלה בספר "הנה דוד", של לוסיאן קטן, הוגה יהודי תוניסאי־צרפתי. היא תרגמה את הספר לצרפתית, כתבה מבוא וערכה רשימת מקורות. היא תרגמה את הספר על מנת שגם חברותיה ובני משפחה יוכלו ליהנות ממנו.  

ויקטוריה אהבה את התורה ואת לומדיה והקפידה לדבוק בתלמידי חכמים. היא עודדה את אחייניה ואחייניותיה להשקיע בלימוד התורה. הייתה לה חברותא קבועה עם שכנתה הגברת לובשינסקי שהפכה לחברת נפש קרובה ושותפה לאהבת התורה, ועם אחיה חכם אהרון שויקה נהגה להיפגש אחת לשבוע לשוחח וללמוד יחד. 

ויקטוריה העריכה מאוד את הבית שבו גדלה וחשה שליחות בהנחלת הדרך שהתוו לה הוריה, היא הקפידה לשמר בביתה את מנהגי בית הוריה. בשנותיה האחרונות הקליטה את עצמה על מנת לתעד זיכרונות מילדותה, בדגש על החינוך המיוחד, המידות שהונחלו ופירוט המנהגים והמסורות.  

ויקטוריה ואליהו לא זכו לילדים משלהם, והקשרים עם אחיה, אחיותיה וילדיהם היו מרכזיים בחייה. בני משפחתה היו פזורים ביבשות שונות, וכאשר הגיעו לביקור זכו להכנסת אורחים חמה בביתה וליחס קרוב ומקרב ממנה. היא השקיעה את מרצה בילדי ונכדי המשפחה, הגיעה לביקורים, הביאה מתנות, לימדה תרגילי חשבון ועודדה תמיד ללמוד תורה ולכבד את מסורת האבות.  

בשנת תשכ"ט (1969) עברו ויקטוריה ואליהו להתגורר בשכונת רמת אשכול בירושלים. בשכונה החלה ויקטוריה ללמד בביתה שיעור לנשים בשבת אחר הצהריים. השיעור היה פתוח לכול, והגיעו אליו נשים ממגוון אוכלוסיות. תלמידותיה כינו אותה "הרבנית" והתייחסו אליה כאל "רב" לכל דבר ועניין. הן התייעצו אִתה בנושאי לימוד, בעניינים אישיים ובשאלות הלכתיות. ויקטוריה מצִדה תמכה בהן והשקיעה מרץ רב בליווי ועזרה בכל הנדרש להן. מעבר ללימוד עצמו היתה מבקרת את הבודדות או החולות, מסייעת ומייעצת בגידול וחינוך הילדים או בבעיות כלכליות ואישיות שהתמודדו עִמן. עם הזמן החלו להגיע להתייעץ איתה גם נשים שלא למדו בשיעור, וקיבלו מוויקטוריה תמיכה, הדרכה, דברי חיזוק ולימוד. למרות הידע הרב שלה, כשהופנו אליה שאלות בנושאים הלכתיים הקפידה להיוועץ ברבנים בני המשפחה על מנת לענות תשובה כהלכתה. תלמידותיה של ויקטוריה, שהיו נחמתה על שלא זכתה ללדת, השיבו לה יחס של אהבה, קרבה והערכה גדולה.  

ויקטוריה הקדישה רבות מזמנה לגמילות חסדים, ואספה תרומות לגמ"ח שניהלה גיסתה, הרבנית מזל סאלם. ביקרה חולים, העניקה מתנות או קנתה מצרכים למשפחות ברוכות ילדים, דאגה לצרכים הגופניים והנפשיים של כל אדם במצוקה שהכירה. היא שילבה זאת בשגרת יומה בצניעות. כך גם נהגה אחרי פרישתה: היא חילקה את כספי הפנסיה שלה חילקה לשניים – מחצית לפרנסת ביתה ומחצית לצדקה. 

בערוב ימיה חלתה באלצהיימר. הדבר היחיד שעודד את רוחה היה האזנה לקלטות של שיעורי תורה, סיפורי תורה ותפילה. בשל מחלתה, נזקקה ללווי והשגחה צמודה. בזכות שיעוריה והארת פניה היתה מוכרת ואהובה בקהילה ונשים רבות התנדבו לסייע לה. הן היו מגיעות בתורנות לארח לה לחברה, ללוות, לשמור ולבשל לה.   

ויקטוריה שלם נפטרה בגיל 93.  ביום כ"ז בחשוון תשס"ד (22.11.2003), היא נקברה בבית העלמין סנהדריה בירושלים. 

הסניורה של התורה 

סעודת השבת הסתיימה. על השולחן עדיין מונחים בקבוק העראק וספר שירת הבקשות, שהם חלק בלתי נפרד מכל סעודה עם הדודה ויקטוריה. "ככה עשו אצל האבא שלי וככה אני עושה", היא מכריזה תמיד בגאווה.  

הדודה ויקטוריה איננה באמת דודה שלי. למעשה היא דודה של אימא שלי. אבל ככה זה אצלנו במשפחה, דודה היא דודה ואני קוראת לה ככה מאז ומעולם. מאז הדוד אליהו נפטר המשפחה מארגנת תורנות להיות אִתה בשבתות. השבת תורי. למען האמת, קצת העיק עליי כשאימא הודיעה לי שאני "זכיתי". היו לי תכניות אחרות. בשבתות אצל הדודה ויקטוריה אני חייבת לקום מוקדם, ואין זמן לקרוא כי בכל רגע פנוי הדודה מצפה שנלמד, ובכלל… הזמן עובר אחרת, והשבת כמו… סמיכה יותר, עתיקה יותר, שייכת לעולמות אחרים.  

מאז סיום הסעודה ויקטוריה יושבת עדיין אל השולחן, מהורהרת בצורה שאני לא מכירה אצלה. היא, שתמיד מאיצה בנו לסיים את הסעודה כדי שנספיק ללמוד תורה, יושבת כעת חולמנית. אני מתלבטת אם לקחת ספר קריאה ומחליטה לגשש: "דודה, את זוכרת, שכשהיינו ילדים רפאל ואני שיחקנו שש בש אחרי הסעודה, ואת סגרת לנו את הלוח כדי שנשב ללמוד אִתך במקום לשחק?" היא מתנערת לרגע משרעפיה וחוזרת לנחרצות האופיינית לה. "נכון! בשבת קודש לא מתאים דברי הבל, השבת ניתנה לתענוג הרוחני האמיתי, ללימוד התורה." "אז שנשב ללמוד קצת?" אני מציעה, היא מהנהנת בפיזור דעת. כשאני חוזרת עם ספר פירושיו של המלבי"ם, אני רואה כי נוספה ארשת שחוק לפניה המהורהרות. אני מתחילה לדאוג מעט. "הכול כשורה, דודה? על מה את חושבת?" הדודה מחייכת ונפנית אלי, עיניה נוצצות כשל ילדה.  

"חלמתי הלילה חלום," אומרת הדודה כממתיקה סוד. "ההורים שלי שניהם באו אליי בחלום, גם אבא גם אימא. זה היה כל כך נחמד, ומיוחד," היא מחייכת שוב ואור קורן מפניה. אני נושמת לרווחה, נרגעת. תמיד כשהיא מדברת על בית הוריה אני מרגישה ממנה געגוע חזק כל כך, אישה בת שמונים, ועדיין כל כך שמחה מחלום על הוריה… "מה היה בחלום?" אני שואלת, מקווה לשמוע פרטים שאינני מכירה. "אימא ישבה ליד מיטתי, ליטפה אותי והגישה לי צלחת ממתקים שהייתה מכינה כשהייתי ילדה. שוחחנו. אחר כך קמתי, נישקתי את ידה, טעמתי מהממתקים… והכול היה… מתוק כל כך, נעים, כמו באמת אצל אימא. ואז היא סימנה לי לצאת אל הסלון. עשיתי כמצוותה בלי להבין למה ולאן היא שולחת אותי, לקחתי את צלחת הממתקים, והנה אבא, יושב ולומד ליד שולחן האוכל בבית שלי פה בירושלים. ניגשתי אליו והגשתי לו את הצלחת. הוא סימן לי בראש שאשב לידו. כמה התרגשתי. רציתי לספר לו מחשבות שיש לי, חידושים בתורה, לספר על ירושלים וארץ ישראל, על המשפחה, כל כך הרבה דברים… אבל לא העזתי להפריע, לא העזתי לפנות אליו אם לא יפנה אליי, כמו הייתי עדיין ילדה ולא אדם מבוגר. רק הקשבתי ללימודו. כך התעוררתי. כל גופה של ויקטוריה פונה אליי הפעם, והיא קורנת ממפגש החלום הזה. "כאילו קיבלתי מתנה" היא צוחקת. אני מחייכת ומתרגשת אִתה "אני שמחה בשבילך כל כך!" 

אנחנו לומדות מעט בחומש ובפירוש האהוב מאד על דודתי, ושוב אני מתפעלת מהידע הרב שלה, ומהזיכרון! גם בגילה המופלג היא מזכירה לי מדרשים ופירושים ומדקדקת בקריאת הפסוקים וההטעמה הנכונה של כל מילה ומילה. כמה פעמים עצרה אותי בקריאה והעירה לי לתקן את קריאתי. רוב הנשים בגילה בקושי יודעות קרוא וכתוב. איך היא התגלגלה להיות כל כך שונה ואחרת? השאלה מעולם לא עלתה בדעתי. אני מתבוננת בתווי פניה, בהבעתה, מנסה לפצח את הסוד. 

"שרה, תתרכזי!" אני מתכווצת. נזכרת כיצד הבוקר בבית הכנסת העירה לנערות שדיברו בתפילה. גם שם התכווצתי, רציתי שהאדמה תבלע אותי במקום. לא שזה חדש לי, בכל פעם שאני נמצאת אִתה ברחוב או בבית הכנסת היא מעירה לאנשים על שמירת מצוות, כבוד לתפילה. אבל אני לא מצליחה להתרגל, זה קצת מביך.  

בסיום התפילה נתקלתי באחת הנערות, הייתי נבוכה וגמגמתי התנצלות. הנערה חייכה חיוך רחב וחם, אמרה שלא אדאג, היא, חברותיה והמשפחות שלהן מכירות שנים את ויקטוריה ויודעות ומרגישות שההערות שלה באות מאהבה. הן לא נפגעות. הן אוהבות את הסניורה ויקטוריה. הופתעתי. כמה שונות התגובות שלה ושלי, אולי אני מפספסת משהו?! 

כשהלכנו הביתה הן בירכו אותה בשבת שלום חמימה, והיא נפרדה מהן במאור פנים. "שבת שלום, שתזכי לביאת המשיח". בטוח אני מפספסת משהו. 

ויקטוריה סוגרת את הספר. "היום, לכבוד החלום הזה, ולכבוד חלומותיו של יוסף בפרשה, אקדיש את השיעור לנושא כיבוד אב ואם וחינוך הילדים. יש מדרשים יפים מאד בעניין הזה, וזהו נושא שחייבים לעסוק בו בדור הזה פה בישראל. את יודעת, לא ככה היה במצרים בילדותי, ובטח שלא בסוריה… היה הרבה מאוד כבוד בדיבור עם ההורים. לא שפחדנו, בבית שלנו לא צעקו אף פעם, להורים שלי הייתה דרך חינוכית מיוחדת ונעימה, אספר לך על כך בהזדמנות. אבל לכולם הייתה יראת כבוד כלפי המבוגרים." 

"אז מה השתנה?" אני שואלת. 

"אני רואה היום כמה הורים מתאמצים ומחנכים, אבל דומה שהילדים לא רואים את זה. לנו היה ברור תמיד שההורים שלנו מגדלים אותנו הכי טוב שאפשר. כיבוד הורים היה דבר טבעי ומובן מאליו. היום הדבר קשה פי כמה. אז ננסה ללמד בחשיבותו ויופיו של חינוך ליראה וכבוד."  

אני לא מתאפקת ומקשה: "למה את מתכוונת ב'טבעי ומובן מאליו', דודה? באמת אף פעם לא כעסת על ההורים שלך? לא הייתה לך ביקורת על דברים שהם עשו?" 

"ביקורת? לי? עליהם? מה פתאום?! ראיתי בהם… צדיקים. הם באמת היו צדיקים, דעי לך. שניהם, כל אחד בצורה אחרת." 

"אבל… בטח היו דברים שאת ראית אחרת, כי העולם השתנה, והם היו שייכים לתרבות אחרת לזמן אחר." 

"מה אגיד? הם היו מיוחדים מאוד. אני זוכרת שאפילו כאשר ביקשתי מאימא שלי עצות, היא הייתה אומרת לי 'אני מעולם ישן, העצות שלי לא מתאימות לך, את צריכה לחשוב לבד מה מתאים היום'."  

"נו? וזה לא אכזב אותך? לא פגע בך? אני לא מבינה!" משהו בחד־משמעיות הזו ובחיוביות הזו שלה כלפי ההורים שלה אפילו מרגיז אותי, הרי לא יכול להיות שהם היו מושלמים לגמרי! 

ויקטוריה מסתכלת בי משתוממת. "זאת אימא שלי! היא תמיד רצתה בטובתי!"  

אני מתחילה לחשוב שאנחנו פשוט לא מדברות באותה השפה. מוותרת על הינסיון ומציצה בשעון. "תכף יגיעו התלמידות שלך לשיעור של אחר הצהריים, תנוחי קצת." אני ניגשת להכין תה לבאות השיעור, וממשיכה לחשוב. זה באמת יכול להיות?! איך זה יכול להיות?! 

"אני שומעת שמישהי כבר דופקת בדלת, שרה. פתחי לה, בבקשה." 

"שבת שלום," אני מברכת את הנכנסת. פניה אינן מוכרות לי, כנראה תלמידה חדשה. אני מבחינה לפי לבושה שהיא איננה נמנית על ציבור מתפללי בית הכנסת. מעניין כיצד הגיעה לכאן. "שבת שלום!" מכריזה דודה ויקטוריה בקול עולץ וקמה לקראת תלמידתה. "שבת שלום, הרבנית!" מברכת אותה התלמידה, "למה לקום לי? שבי הרבנית, שבי." 

אני חוזרת למטבח ומקשיבה בסקרנות לדודה ויקטוריה ולתלמידה משוחחות. ניכר שיש ביניהן קשר קרוב, לא סתם מורה ולומדת. כנראה זו תלמידה מיוחדת. כשמגיעות עוד ועוד תלמידות אני מבינה שזמן רב חלף מאז הייתי אצל הדודה בשבת, וכבר אינני מכירה את כל תלמידותיה. הן רבו, ולמרבה הפתעתי הן גם שונות מאוד זו מזו וממה שציפיתי אני. דתיות, חילוניות, מסורתיות, מכל מיני גוונים ועדות. כולן מברכות את דודתי ונשאלות מפיה על ילדיהן, משפחותיהן. נראה כי היא מעורה בפרטי חייהן של כל אחת ואחת "תטעמו משהו, תברכו." התלמידות מברכות והדודה עונה "אמן" בשמחה ובכוונה. "אתן יודעות, כשהייתי ילדה היו מטעמים על השולחן בשבת, ולנו הילדים לא הייתה רשות לקחת מהם. אבל אבא ישב ונתן לנו לטעום מכל דבר בעצמו." אני ממהרת למטבח להביא עוד כיבוד וחוזרת לשקט של תחילת לימוד. דודה ויקטוריה מפליאה אותי שוב בידיעותיה המופלגות, בחכמת החיים שלה וביכולתה לשזור פסוקים ומפרשים, סיפורי צדיקים וסיפורים מן החיים לכדי שיעור מרתק. אני מביטה סביבי ורואה כי רוך ואור שורה על פני כולן. הנשים מאזינות מרותקות, וכאילו חוקקות את מילותיה על לוח לִבן. הפעם, אני מתמלאת בגאווה. ברור לי שהדודה ויקטוריה היא דמות נדירה, שלא כל אחד זוכה  להכיר מישהי כמותה, אני צריכה לזכור את זה ולהשתדל ללמוד ממנה כמה שיותר, עד שהדודה מכריזה: "הגיע הזמן לסעודה שלישית, יקרות, נתראה בשבת הבאה."  

התלמידות מתפזרות, ורק תלמידה אחת, עוזרת לנו לסדר את השולחן ונראה שהיא לא רוצה לעזוב. "אסתר, את לא צריכה ללכת לסעודה שלישית בביתך?" "אנחנו… לא נוהגים כל כך," היא אומרת בביישנות. "אם כך בואי, הצטרפי אלינו," פוסקת דודה ויקטוריה. אסתר מהנהנת בשמחה, והן צוללות לשיחה עמוקה. אסתר ובעלה עלו לא מזמן, והם לבדם ללא משפחה בארץ. השיעור העלה בה געגועים ושאלות. כיצד ניתקה את ילדיה מסבא וסבתא, ואיך ילמדו כיבוד הורים כמו שצריך?! דודה ויקטוריה ממהרת לנחם אותה כי העלייה לישראל חשובה גם היא, ועד שיעלו גם הוריה, ודאי שניתן לחנך את הילדים לכיבוד הורים ומסורת ולכבוד לזקנים. כשאסתר עומדת ללכת מבטיחה לה ויקטוריה: "בלי נדר, אבוא השבוע לבקר אתכם, להכיר את הילדים ולעזור אִתם קצת, אביא להם משהו נחמד ואשוחח אִתם." "באמת?" אסתר לא יודעת את נפשה, נראה שההצעה מפיגה את הבדידות שדיברה עליה קודם, "בוודאי," אומרת ויקטוריה, "שיתרגלו לזקנות…" מוסיפה בקריצה.  

הדלת נסגרת, הדודה ויקטוריה חוזרת להרהוריה, מפזמת לעצמה בחיוך: "אשרי עם א-ל חי גורלו.."1 מן הפיוט האהוב עליה. אני יושבת לידה בשקט, ממתינה לראות אם אזכה לשמוע את מה שקודם לא נאמר, אבל הפעם, כמו שלמדתי מהסיפור שלה, אני לא שואלת באופן ישיר… מחכה. 

"זה נראה ששימחת את התלמידה הזאת מאוד," אני אומרת לה. ויקטוריה מחייכת. "תודה לא־ל, התורה נותנת חכמה, נותנת קשר ואהבה בלב האנשים. ככה אימא שלי לימדה אותי כל חיי, לעשות חסד עם כל אדם. הלוואי שאגיע לקרסוליה."  

1 "יהיו כמוץ" / ר' ישראל נג'ארה