קולט ביאטריס אבולקר־מוסקט
(מאדאם) קולט ביאטריס אבולקר־מוסקט נולדה באלג'יר בירת אלג'יריה בז' בשבט תרס"ט (28.1.1909) להוריה פרופ' אנרי וברתה בנישו אבולקר. היא הייתה בתם הבכורה של בני הזוג. אביה היה רופא ומנתח מוח ופעיל ציוני בקהילה היהודית. הוא נחשב לאוטוריטה מוערכת מאד בציבור האירופאי, המוסלמי והיהודי, וכמובן בתוך משפחתו שלו. במסגרת עבודתו הִרבה לנסוע לאירופה. אמה ברתה הייתה מחזאית ומשוררת, שספר יצירותיה היה הספר הראשון של אישה שהודפס באלג'יר. קולט מיוחסת לדונה גרציה נשיא מצד אביה, ומצד אמה לר' יצחק בר ששת, הרב הראשי של אלג'יר בימי הביניים ולעוד רבנים ומקובלים ספרדים רבים.
חינוכה של קולט היה מוקפד, בהתאם לאווירה הוויקטוריאנית ששררה באותם ימים ולתרבות הצרפתית, הספרדית והאלגי'ראית שבה צמחה. הוריה עודדו את הצטיינותה תוך תזכורת מתמדת בדבר מעמדה, אבותיה ואמותיה ומחויבותה של המשפחה לנורמות התנהגות גבוהות. מתוך חינוכה פיתחה קולט תודעה חזקה של ייעוד, שליחות וקבלת עול המנהיגות.
סבתה ודודותיה היו עמה בקשר קרוב מאוד בילדותה והשפיעו על עיצוב אישיותה, לצד אחיות, בני דודים ואחרים. בהיותה ילדה רכה בשנים אבחן אביה כי היא סובלת מליקוי במיתרי הקול, ופסק כי עליה לשתוק לשם טיפול מניעתי. במשך כשלוש שנים הסתובבה כשרטייה מכסה את פיה, למעט בזמני הארוחות והשינה. בבגרותה סיפרה כי בשתיקה הכפויה הזו למדה להקשיב להתבונן ולהתבונן פנימה – ומשם רכשה את ההבנות הבסיסיות שבהשראתן פיתחה את שיטת הטיפול שלה.
קולט למדה קרוא וכתוב באופן עצמאי כבר בגיל 5. בגיל זה נסעה לחיות תקופה בבית סבתה ממשפחת בנישו בעיר אוראן. שם החלה פוקדת את בית הספר.
בהיותה בת חמש וחצי, במהלך מלחמת העולם הראשונה, נסע אביה לאירופה לטפל בפצועי המלחמה. הוא ניהל בית חולים צבאי בעיר דנקרק בצפון צרפת, אולם נפצע קשה מאוד בעצמו ונאלץ לקבל טיפול. קולט ואמה נסעו לבקר את אביה ולטפל בו. שם גילתה כי יש לה יכולות ריפוי – בנסותה ליישם שיטות ריפוי שלמדה מסבתה על אחד מפצועי המלחמה שפגשה. כשבגרה שאפה קולט ללמוד רפואה, אך משפחתה לא אישרה זאת.
בשנת תרפ"ז (1927) ביקרה בארץ ישראל יחד עם בני משפחתה. באותה השנה, בהיותה בת י"ח, נישאה לסאם דנאן, בנישואין שהוסדרו בידי המשפחות. לזוג נולדו שני בנים, איב מקסים בשנת תר"ץ (1930) ואנרי פיליפ בתרצ"ג (1933). קולט התנדבה להיניק גם את בני אחותה וילדים נוספים, שלא יכלו לינוק מאמותיהם. היא אימצה גם את בתה של אחותה, שנפטרה בגיל צעיר. גם האחיינית המאומצת עצמה נפטרה בחלוף השנים. מותה היה קשה מאוד עבור קולט.
בשנת תש"ב (1942), בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, פעלה מחתרת אנטי־נאצית באלג'יריה. ז'וזה, אחיה הצעיר של קולט, היה מפקד המחתרת. פעולות המחתרת שיזם אפשרו את דריסת הרגל של בעלות הברית בצפון אפריקה. קולט סייעה למחתרת, אירחה מפגשים סודיים בביתה והייתה אמונה על גיוס חברים חדשים.
בניסן תש"ב (אפריל 1942) נערך בבית משפחת אבוקלר מפגש סודי בין קצינים אמריקאים ובריטים מבעלות הברית לנציגי המחתרת. קולט היא שקיימה את המפגש בהנחיית אחיה. היא בחרה לקיימו בסמיכות לליל הסדר כ"המשך" למפגש של רבי טרפון ורבי עקיבא בהכנות למרד בר כוכבא.
"מבצע לפיד" היה שלב הכרחי, שהקדים בשלושה שבועות את המערכה של בעלות הברית נגד רומל באל עלמיין שבמצרים. קולט שידרה מבית המשפחה, ששימש כעין מפקדה לגנרלים הבריטים והאמריקאים, ברדיו צרפת החופשית.
באותה תקופה נבט בה הרצון להקדיש את חייה לרפואה לא קונבנציונלית, והיא פיתחה את שיטת הדמיון המודרך. בתום המלחמה קיבלה קולט את אות "צלב המלחמה" מהגנרל דה־גול במסדר ניצחון שנערך בשאנז אליזה. אחרי המלחמה החלה לטפל בניצולי שואה.
היא למדה פילוסופיה באוניברסיטה בעיר אלג'יר, יחד עם חכם יהודא ליאון אשכנזי ("מניטו"). הלימודים התאפשרו בשל עבודתו של אביה באוניברסיטה, כך שהיא לא נדרשה להיות תלויה כלכלית בבעלה לצורך לימודיה. במקביל למדה בסורבון בפאריז והושפעה מהמלומד רוברט דסויאל, אך הרחיקה לכת הרבה יותר ממנו. הייתה זו קפיצה מחשבתית להמציא דימויים שירפאו בעיות פיזיות ובעיות פסיכולוגיות. היה זה בשנים שבהן עלתה קרנו של פרויד, שדגל בכך שהידע כולו נמצא אצל המטפל וכי יש שיטות טיפול מסוימות ומוגדרות מראש. שיטתה הייתה שונה מאוד משיטתו. היא הרבתה לנסוע לפאריז לצורך למידה, הרחיבה את מעגל המכרים שלה, ולצד זה הרחיבה באופן אוטודידקטי את אופקיה ולמדה רבות באופן עצמאי ומתמשך מפי סופרים ומפי ספרים. הקשרים בין נפש האדם, רוחו וגופו סקרנו אותה במיוחד.
הקשר בין קולט ובעלה לא עלה יפה. קולט חשה שאין ביניהם הבנה ושותפות בדרך החיים, בערכים ובאמונה. עם התבגרות הילדים, התגרשו השניים.
קולט למדה לקראת תואר ד"ר בפסיכולוגיה. בנוסף, למדה פילוסופיה, מורפולוגיה של הפנים והגוף, וכמובן דמיון מודרך, תחום שפתח עבורה צוהר אל השימוש בדמיון כאמצעי ריפוי. רקע לימודי זה שימש מקור השראה לתרגילי הדמיון המודרך שפיתחה.
באלג'יר עבדה במחנה אטלנטידה (Atlantide), שאליו הגיעו יהודים שרצו לעלות לארץ ועברו בדיקות רפואיות. קולט עבדה בו כפסיכולוגית.
בהמשך כיהנה קולט כיו"רית ויצ"ו המקומי. במסגרת תפקידה פגשה את אריה מוסקט, שליח "קרן היסוד" שהגיע מישראל לאלג'יר לארבעה חודשים. השניים התאהבו והתחתנו ב־1954.
בעקבות נישואיהם עלתה קולט לארץ ועברה לגור עמו בירושלים. בעלייתה עזבה את משפחתה, תנאי חייה והמעמד הגבוה שלה למען חיים פשוטים וצנועים מאד בירושלים של שנות ה־50 וימי הצנע. קולט העבירה רהיטים וחפצים רבים מביתה ומבית הוריה באלג'יר. כך קרה שדירתו הקטנה של אריה בשיכונים של רחוב שמעוני בירושלים התמלאה בחפצים עתיקים ויקרים, ייחודיים ושונים מאד בנוף הישראלי של שנות החמישים המוקדמות. כל אדם שנכנס לביתה נחשף לתרבות שונה ומיוחדת, בזכות הרהיטים הכבדים המלכותיים, וילונות הקטיפה, מסגרות העץ המעוטרות לחלונות בסגנון ערבי שהגיעו מאלג'יר, הדיוקנאות של ראשי המשפחה שעברו מדור לדור ותמונות של עץ ושמן. היו חפצים מסורתיים שהעניקה למוזיאון ישראל, כמו כובע מזהב גבוה שבו היו הכלות האלגי'ראיות מתעטרות.
לצד המראה המוקפד של הבית, הנהיגה קולט רוח של "בית פתוח" בביתה, בדיוק כשם שנהגה באלגי'ר, הזמינה אורחים רבים ואִפשרה להם לחוש ולהתנהג כבביתם. רבים אשר שמעו עליה ועל הידע שלה הגיעו לבית, ובהם פרופסורים ורבנים. כשזרם המגיעים גבר, החלה לנהל מפגשים מסודרים.
בתחילת חייהם המשותפים נסעה קולט עם אריה בשליחויותיו ועזרה בהסברה ציונית ואיסוף תרומות לקרן הקיימת ולמוסדות המדינה. בשל בעיה בריאותית הפסקה את נסיעותיה והתמקדה בשיטת הטיפול שפיתחה. בשלב כלשהו, מסיבות בריאותיות ואישיות, חדלה לצאת מביתה. את ימיה העבירה בתוך "ממלכתה" – הבית והחצר, כשהיא עסוקה בטיפול, הוראה וקריאה.
בשנים אלו סייעה קולט לאנשים ולנשים שהתמודדו עם בעיות רפואיות שונות, כמו גם לאמנים ולמדענים אשר ביקשו לפתח את מלאכתם ואת יצירותיהם. תרגילי הדמיון שפיתחה אפשרו למגיעים לפִתחה להתפתח ולהחלים ממצוקותיהם. התרגילים, שהיו קצרים וממוקדים, היו מבוססים על תיאור של מצבים שונים – בגוף האדם, בטבע, ביקום, במיתולוגיות שונות. הם נוסחו בצורה מדויקת ועוררו מגוון של תגובות ותחושות.
קולט ראתה את ייעודה בסיוע לכל אדם באשר הוא. לצד זאת ידעה היטב להציב גבולות ולשמור על כוחותיה ופרטיותה. סדר היום שניהלה היה מוקפד. בשעות הבוקר לימדה, בצהריים נחה, ואחר הצהריים הנהיגה שעתיים קבועות שבהן כל אדם יכול היה להיכנס לביתה ולהתייעץ בכל נושא שהוא. בכל ערב שוחחה במשך שעה בטלפון עם ילדיה שחיו בצרפת. סופי השבוע היו מוקדשים למשפחה.
בשנת תשכ"ד (1964) הגיע לרחוב שמעוני שבו גרה גרעין סטודנטים ממרוקו. קולט פגשה בהם ופתחה את ביתה וליבה בפניהם. אריה וקולט היו כהורים מאמצים לרבים מהסטודנטים הללו. הם תמכו בעצות ובשיחות, עזרו בהתנהלות מול מוסדות המדינה, בהתאקלמות במקום החדש ואף בעזרה כלכלית מפעם לפעם. חלקם נשארו עמם בקשר לאורך שנים.
תלמידיה ותלמידותיה, כמו גם הסטודנטים שאימצה, היו כמשפחה עבורה. הקשר עמם היה חם ואמיץ ומלא בנתינה. היו להם יחסים קרובים וחמים מאד. היו בהם פסיכיאטרים ממקומות שונים בעולם. תלמיד מובהק שלה הוא הפסיכיאטר ג'רי אפשטיין, שייסד בניו יורק מרכז ללימוד שיטתה. חלק מתלמידיה הקדישו את עצמם לביסוס השיטה ויישומה. גם נכדיה, בבואם לביקורים בארץ, פקדו את ביתה והכירו את תלמידיה.
קולט הכניסה לביתה כל אדם והייתה מוכנה לטפל בכל אחד, אך גם הקפידה על כללים נוקשים וחדים: אין לאחר, כולם משתתפים, אין "צופים מהצד", נוהגים כבוד רב בכל דימוי העולה אצל כל אחד מן המשתתפים.
במוצאי שבתות התמלאה הדירה הקטנה באנשים ונשים ממגוון רקעים ותחומים, שבאו להכיר את "שיטת קולט" ולהתנסות בה. היה זה כטקס קבוע, נוסח הסלונים התרבותיים של נשות החברה בפאריז. חלקם היו אורחים שלא הגיעו בקביעות, וחלקם – תלמידים קבועים. מפעם לפעם הזמינה מרצים אורחים בתחומים שונים שראתה לנכון לחשוף את תלמידיה אליהם. במפגשים אלו נשאלו שאלות רבות על פועלתה ושיטתה. יש לציין כי פועלה היה ללא בקשת כל תמורה. לתוהים אמרה כי אם הייתה דורשת את התמורה הראויה בעד הנתינה שלה, רק מעטים ונדירים היו מסוגלים לעמוד בתשלום. בשנת תשכ"ה (1965) קיבלה בגין פועלה והסיוע שהגישה למאות ואלפי אנשים את אות "יקירת ירושלים".
קולט היתה מחוברת למסורת היהודית. היא הקדישה שיעורים לדימויים מעולם הקבלה, ספר יצירה וספר הבהיר, ולמדה ספרי חסידות ומתוכם יצרה תרגילי דמיון לעבודה והפנמה של הערכים הללו.
בערוב ימיה הרחיבה את שיעוריה וצמצמה את הטיפולים שלה רק למקרים קשים וקיצוניים של מחלות גוף או נפש. תלמידיה הרחיבו וביססו את שיטתה באפיקים שונים – רוחני, גופני ורגשי.
בעלה, אריה, נפטר בשנת תשנ"ו (1996). אחרי פטירתו הקדישה עצמה קולט ביתר שאת לציבור – ובייחוד להוראה של שיטתה.
קולט כתבה כמה ספרים במהלך חייה. בערוב ימיה, מתוך דחף להעביר לילדיה ונכדיה מידע על אודות משפחתם והמסורת שלהן, כתבה סדרת ספרים בת חמישה כרכים בצרפתית – "החיים הם לא רומן", La Vie N’est Pas Un Roman, שבה סיפרה את תולדות חייה. אחרי הגיעה לגיל 80 החלה לכתוב שירה שהתמקדה בקשר ובקרבה לא-לוהים. היא כתבה ספר שירה ("One with the Alone"), ספר נוסף שכתבה ושנותן ביטוי למגוון התחומים שבהם עסקה הוא " Mea Culpa: Tales of Resurrection" ("סיפורי חרטה ותקומה"), שבו היא מתארת דרכי סיוע עתיקות שעליהן נשענה במתן עזרה למטופליה.
קולט נפטרה בירושלים בשנת תשס"ד (23.11.2003) ונקברה בהר המנוחות.
לוש נשימות
מאז ומעולם אוהבים העלים אי–סדר. אלו הענפים המחזיקים אותם על מקומם. בהגיע השלכת הם בוחרים ברוח, בחופש ובכאוס. בין שאר התפקידים שייעדתי עצמי אליהם כבר בצעירותי, זו אחת המלאכות המרגיעות והאהובות עליי ביותר – לטאטא את החצר ולאסוף את העלים למקומם החדש לאחר מסעם מן הענף. כך, בהפוגות שבין האנשים המגיעים להתייעץ איתי בשעות הקבלה, אני נעמדת ומטאטאת את החצר הקטנה שבפתח ביתי. הסדר והרוגע הם יסוד לעבודה המשותפת שלנו ולשם כך עלינו לעמול.
כשמגיע אדם שאינני מכירה עדיין ואני רוצה להבהיר לו את טיב העבודה, את הדרישה ואת סגנון החשיבה, אני מקבלת את פניו בשאלה: "האם אתה מנקה את החצר שלך?" מי שמבין – מבין, ומי שאיננו מבין, אולי ילך ולא ישוב ואולי יבין כעבור שנים.
"שלום, קולט", אישה צעירה נכנסת בשער. היא מוכרת לי, נדמה לי שראיתי אותה לאחרונה במוצאי השבתות. אני מניחה את המטאטא ומתיישבת על כיסא, מחווה לה לתפוס את מקומה מולי. "שמי טליה", היא אומרת בקול שיש בו שקט פנימי רב, "בחודשים האחרונים התחלתי להגיע למפגשים שאת עורכת במוצאי שבת, ואני מרגישה שהעבודה הזו משמעותית בעבורי מאוד. רציתי לדעת אם אוכל להגיע אלייך וללמוד באופן מעמיק ויסודי יותר". מספר שאלות שאני שואלת אותה מלמדות אותי כי היא מבינה את לב העבודה וכי רצונה כן, פנימי. אני נושמת עמוק ומביטה בעיניה.
"אני מצטערת, טליה, אך זה בלתי אפשרי". מבטה מופתע ומעט עלבון ניכר באופן נשימתה. "אני דורשת מתלמידיי התמסרות טוטלית. אין איחורים, אין החסרות. ולך יש תינוק קטן, את לא תוכלי לעמוד בדרישות". טליה מהנהנת, מהורהרת. העלבון פג אך האכזבה עוד רשומה על פניה. דברים טובים מגיעים לעיתים בעטיפה קשה. "יש לדייק. בכל בחירה יש לדייק".
טליה יוצאת. אני מביטה בה בהתרחקה, מאופן הילוכה ומשפת גופה אני צופה שתשוב בקרוב. בהחלטה ובהתארגנות נכונה תוכל טליה להתמסר ללימודים כראוי, תעניק לעצמה את מתנת החיים הזו באופן הנכון, המלא והמדויק לה.
ומתנת חיים ברצוני להעניק. איני גובה תשלום על שיעוריי, אך, כפי שמתבדחות תלמידותיי, אני גובה מחיר גבוה בהרבה: את מסירותן ודבקותן.
אנשים רבים מגיעים באחר הצהריים הזה. הם מביאים איתם חלומות ושאלות, התייעצויות רפואיות ונפשיות. מצבים נפשיים מורכבים. לאחר שעתיים, אני פונה לחזור פנימה, לזמן הבית שלי, זמן המשפחה, אבל דווקא כעת רץ אל השער בחור צעיר שאינני מכירה.
"שלום, קולט", הוא קורא אחריי, "אבא של חבר הפנה אותי אלייך. חלמתי חלום מוזר כבר כמה פעמים ואני מחפש מישהו שיפרש לי אותו."
"אינני מפרשת חלומות", אני משיבה לו מיד, "פתרונו של החלום נמצא בך, חבוי בעולמך הפנימי. אך כדי שאוכל לעזור לך למצוא אותו בתוכך, עליך להגיע מחר בזמן. מחמש אחר הצהריים ועד שבע בערב אני מקבלת אנשים.
אני מסתובבת ושבה הביתה. בהיכנסי אני עוברת, כתמיד, מול בני משפחתי מהדורות הקודמים, תמונותיהם תלויות בכניסה לביתי, מאירות דרך וייעוד. אני מודה להם בעיניי ונכנסת פנימה. בסלון אני מוצאת את אריה, בעלי, ואת מרים, האורחת שלנו, משוחחים בנחת, ואני מתיישבת עמם. מרים, בחודש התשיעי להריונה, נראית לי חיוורת וצווארה מתוח קדימה.
"איך את מרגישה, מרים?" אני שואלת.
"טוב, תודה, רק קצת מתוחה", היא משיבה.
"את אוכלת ושותה מספיק? אל תתביישי לקחת לך כל מה שתרצי מהמקרר. מחר אבשל עוד".
"כן, כן, אכלתי. תודה מאדאם אבולקר. אני מרגישה כאן כמעט כמו עם אמא ואבא".
"יפה. מי שהמשפחה שלו רחוקה, כדאי שיהיה לו תחליף מוצלח בארץ," אני מחייכת אליה בחום, אך בעיניה של מרים כבר מבצבצות דמעות.
"תודה. כמה הייתי רוצה שאמא שלי תהיה לצידי בימים הללו," היא אומרת פתאום.
אני מניחה את כף ידי על ידה. "אני מבינה אותך מאוד, מרים. אמא זה דבר יקר, בוודאי כשאת מקימה משפחה משל עצמך. אם תרצי, נעשה מחר בבוקר תרגילים כדי להתכונן ללידה. אולי אמא שלך תגיע דרך התרגילים הללו. את הפתרונות לבעיות שלנו ניתן למצוא בתוכנו, יקירתי."
"אשמח, מאדאם אבולקר. תודה".
"זכרי תמיד שביצירתיות צריך לבוא לחיים הללו. בבחירה".
את מרים פגשנו, אריה ואני, לפני כשנתיים בטיול הקבוע שהיינו עורכים מדי ערב. קבוצת סטודנטים צעירים ממרוקו, שהגיעה במסגרת פרויקט של האוניברסיטה והסוכנות, שוכנה בבניין בהמשך הרחוב. בראותי אותם, חבורה מתוקה של נערים ונערות צעירים רחוקים מהבית, הזמנתי אותם לבקר אצלנו, ונקשרו בינינו קשרים חמים. חלקם הפכו ממש לבני–בית, כמו מרים וצבי – שלימים גם התחתנו. כעת, גויס צבי ואת מרים הזמנתי לגור אצלנו בתקופה זו. אין זה נעים להיות לבדך בסוף היריון. כעת, כשאני רואה מולי את מרים, שעוד מעט תהפוך לאם, עולים בי זיכרונות.
"את יודעת, מרים, כשהיינו עסוקים בענייני המחתרת, ז'וזה אחי ואני, ילדיי היו קטנים. אמא שלי, עליה השלום, כבר נפטרה. אני מכירה את ההתמודדות הזו, את תחושת הסכנה והרצון ביד מכוונת. בחרתי אז לתת מכוחותיי ולנסות לעזור לקהילה שלנו. ייתכן שהשייכות שהמחתרת העניקה לי והעשייה למען הקהילה נתנו לי את החיבוק שרציתי לקבל. מרים, את וצבי בחרתם לעלות לארץ, להינשא ולבנות את משפחתכם כאן. כדי להתחדש תמיד יש לוותר על משהו, זכרי זאת."
מרים מהנהנת, "את צודקת, תודה שהזכרת לי את הדברים. אני בטוחה שתרגיל יעזור לי לארגן לעצמי את הרגשות והחששות. אלך לישון עכשיו, כדי להיות רעננה מחר בבוקר. תודה על הכול".
היא הולכת לחדר האורחים ואריה פונה אליי בנוסטלגיה, "את זוכרת את ההתחלה שלך כאן?" הוא שואל.
"כן. זה לא היה פשוט".
אני נזכרת בפסיעה הראשונה בעולם החדש שבחרתי, עולם שלא הכרתי, "כדי להתחדש תמיד יש לוותר על משהו, כמו נשל של נחש".
"לשם כך הבאת איתך את אלג'יריה לכאן", צוחק אריה וסוקר במבטו את הסלון. מסגרות העץ המעטרות את החלון, הספות בעלות הריפוד הכבד, שולחן העץ העתיק. את הכול הבאתי מאלג'יר. ירושתי מביתה של סבתא שו.
"זה נכון. הבאתי עימי את החפצים שיהפכו בעבורי כל מקום לבית", אני עונה לו.
אריה מחבק אותי ופונה לקרוא ואני ניגשת אל הטלפון, זוהי השעה בה אני מדברת עם ילדיי הנמצאים בצרפת.
למחרת אני משכימה כדי להספיק לעזור למרים.
"קחי שלוש נשימות," אני פותחת ושולחת אותה לדמיין את הלידה ואת האנשים התומכים בה. אחר-כך אני מבקשת כי תִּראה את עצמה ואת האור הבוקע מתוכה ומתפשט. מרים מרוכזת מאוד ואני מרוצה לראות את תווי פניה המתרככים ונרגעים. התרגיל קצר וממוקד במכוון. לדמיון שלנו יש את הכוח להבהיר את עולמנו הפנימי, ולהתחבר ממנו לאמיתות שהן לעיתים גדולות יותר מאלו שנראות במציאות הגשמית. זוהי כוחה של העבודה, חיבור לעולם הפנימי ובניית יכולת ליזום בתוכו באופן המכוון את המציאות. בילדותי, פי היה חתום במשך חודשים ושנים. אבי הניח עליו רטייה בשל צורך רפואי, ולא יכולתי לשוחח עם אף אדם. מתוך כך למדתי להתבונן. ומתוך כך למדתי את כוחו המופלא של הדמיון.
אנו מסיימות את התרגיל בזמן המתוכנן. מרים שקטה ואנו נפרדות כל אחת למעשיה. בקרוב יגיעו תלמידותיי, וכפי שאינני מתירה איחורים מצדן, כך גם עליי לכבד את זמנן.
לאחר שעות ההוראה אני פוגשת את מרים במטבח ואנו אוכלות ביחד את ארוחת הצהרים. "אני מרגישה הרבה יותר טוב, מאדאם אבולקר", היא אומרת לי.
"את גם נראית הרבה יותר טוב", אני משיבה לה.
"קודם חשתי כמו עלה נידף, חלשה ושברירית ולבדי. וכעת אני חשה חזקה ויציבה שוב. בטוחה. ואם מתעוררים בי שוב החששות, אני עוצמת את עיניי ומתמסרת לזיכרון קולך. הוא לבדו משרה עליי רוגע".
"אני שמחה לראות אותך במצב הזה. מה שהרגיע אותך הוא הדמיון שלך – והוא נגיש לך תמיד".
מרים מהנהנת ומוסיפה בהכרת תודה, "אני ארחץ את הכלים, לכי לנוח".
"תודה מרים."
אני פורשת למיטתי, זו שהבאתי מאלג'יר, וצוללת אל ספרי הקבלה של אבותיי הקדומים. במוצאי שבת אני מתכננת להעביר שיעור לקראת ט"ו בשבט. זהו חג חשוב אצל המקובלים ויש לו מקום משמעותי בתהליך ההתפתחות שלנו.
אחר–הצהרים אני יוצאת אל החצר. גם בצאתי, אני חולפת על פני דיוקנאות אבותיי ואמותיי, שאני ממשיכתם, שליחתם, להביא רפואה לעולם.
***
כפי ששיערתי, טליה שבה כבר למחרת. הפעם לא רק עם משאלת לב.
"אני רוצה להתמסר ללימוד הזה," היא אומרת לי, "אעשה כל מאמץ להתאים את עצמי לזמנים ולדרישות. מצאתי מטפלת ומשפחתי תעזור. בבקשה, תני לי ללמוד ממך!"
"כשיש כיוון ויש רצון, החיבור ביניהם יוצר את הדבר החשוב המניע אותנו: כוונה. כעת אני שומעת כי כוונתך חזקה, ואם כך הוא, המציאות תתארגן בהתאם. את מוזמנת להצטרף אלינו, טליה, החל ממחר בבוקר. אנחנו מתחילות בתשע בדיוק".
אור מתפשט על פניה של טליה, "תודה. אני כל–כך שמחה. אגיע, ולא אאחר".
טליה פונה לדרכה, אני יושבת בשקט ומתבוננת בגזע העץ שבחצרי, בענפיו ובעלים הבוקעים מהם. לכל אחד מהם מקומו, לכל אחד מהם תפקידו.
לדמותה של קולט מוסקט אבולקר נחשפנו דרך שלומי רואש, שהוריו היו שכנים ובני בית אצל קולט אחרי עלייתם. שלומי הכיר לנו את הספר "מראה לטושה" רומן ביוגרפי שכתבה תמר ברגמן ואת אמו מרים רואש. נפגשנו עם מרים והיא פרסה לפנינו את סיפורה המיוחד של קולט וחיברה אותנו לתלמידות נוספות שלמדו אצלה בתקופות שונות. המחקר שלנו אודות קולט הביא למפגש של תלמידותיה ביום הולדתה, במפגש נחשפנו לניצוצות נוספים מדמותה ולחפצים מיוחדים שנותרו מביתה.
תודה למי ששיתפו אותנו בסיפור חייה המיוחד וסייעו לנו לאורך תהליך הכתיבה והיצירה:
