רבקה אליהו

רבקה נולדה להוריה רחל ומשה בארנקולם שבהודו בשנת תרנ"א (1891). היא הייתה האחות הבכורה משני ילדים. משה, האב של רבקה, היה איש אמיד ומכובד בקהילה. רבקה למדה בבית הספר היסודי הכללי במשך שנים ספורות. בתום יום הלימודים הגיעה רבקה, כמו כל ילדי הקהילה, ל"מולאייר", המלמד, שלימד ב "אות" את בני ובנות הקהילה את השפה העברית ואת התורה.  

בתרס"ט (1909) נישאה רבקה למנחם אליהו, בחור ממשפחה מכובדת מקהילתם. השניים קיבלו בחתונתם כתובה מצוירת ומיוחדת, שלא הייתה נפוצה אז באזור. הכתובה נתרמה למוזיאון ישראל ונמצאת בו כיום. מצבם הכלכלי של בני הזוג היה טוב. מנחם היה סוחר. הוא קנה תוצרת מחקלאים וסיפק פירות וירקות לחנויות וגם לארמון המהרג'ה המקומי. בזכות הקשר הזה נטה המהרג'ה חסד לקהילה היהודית.  

רבקה ילדה שמונה ילדים, ושניים מהם נפטרו בילדותם. את ששת הילדים הנותרים – שני בנים וארבע בנות – גידלה במסירות ובאהבה. אחד הבנים, שלום, היה נכה. ההורים הקדישו את עצמם בסבלנות רבה לטיפול בו, גם בימים שבהם הדבר היה קשה ותובעני.  

לימים, כשזקן אביה של רבקה, ירשה ממנו רבקה מחצית מרכושו. את המחצית השנייה ירש אחיה. כתוצאה מהתנהלות בלתי אחראית, אחיה איבד את כספו וירד מנכסיו. רבקה סייעה לו כלכלית, עד שהתרוששה גם היא. יום אחד נסע ונעלם. האירוע הותיר כאב בלבה של רבקה, שעד סוף ימיה הייתה בוכה על גורלו הבלתי נודע. 

אחרי ההתרוששות ובחיפוש דרך לכלכל את המשפחה עברו רבקה ומשפחתה לעיר הנמל קוצ'ין. אולם כשבנותיה של רבקה בגרו, לא הרגישה שהעיר בטוחה עבורן. מלחים רבים הסתובבו בעיר והילכו קסם על הנערות. רבקה, שהעדיפה לצמצם את הסיכוי להשפעה שלהם על בנותיה, החליטה לשוב לפיכך לארנקולם, למרות הקושי הכלכלי שמעבר כזה צפן בחובו.  

בשובם לארנקולם, פנתה רבקה לאדם שידעה כי יעזור לה, בזכות מעשי הצדקה של אביה. באזור היהודי בארנקולם פעלו חנויות מגוונות. כשרבקה הייתה צעירה ואביה עוד חי, ביקש אחד המוסלמים בעיר להקים עסק באזור היהודי. לשם כך הוא נדרש להלוואה ולאישור מבית הכנסת. בית הכנסת טרטר את האיש בהלוך ושוב, עד שמשה, אביה של רבקה, קבע כי הדבר איננו ראוי והשים עצמו כערב למוסלמי. בסופו של דבר נפתח העסק, המוסלמי הצליח והתעשר מאוד. הוא ציווה על משפחתו לסייע לבני משפחתו של משה בכל אשר יצטרכו. ואכן, לאחר שרבקה פנתה אל אותו המוסלמי בשובה לארנקולם, דאג למשפחה לדירה ולכל מחסורם. 

רבקה איבדה את בתה שרה ממחלה כשהגיעה האחרונה לגיל עשרים, אם צעירה לשלושה ילדים. בעלה האלמן של שרה עבר יחד עם ילדיו, נכדיה של רבקה, לגור לצד משפחתו בכפר סמוך לארנקולם. בחופשות הגיעו לארנקולם, ורבקה המשיכה להיות עבורם סבתא חמה ודמות משמעותית.  

בארנקולם חלה מנחם במחלת כליות קשה, שבעטייה היה זקוק לטיפול סיעודי ולא היה בידו לצאת לעבודתו. רבקה לא חפצה להיות לנטל על קופת הקהילה, והחליטה לנהל את העסק במקומו. יציאת נשים לעבוד לפרנסתן הייתה מעשה חריג באותן השנים. אף על פי כן, לקחה על עצמה רבקה את ניהול העסק של בעלה, ועשתה זאת ביד רמה – הן במשא ומתן מול החקלאים והן באספקת הסחורה ועמידה בקשר עם לקוחות רבים. הדבר עורר אהדה רבה כלפיה, מצד הלקוחות הרבים ומצד אנשי קהילתה, שהעריכו וכיבדו מאוד את יוזמתה, חריצותה והצלחתה. 

בשנת תשי"ד (1954) עלו רבים מבני הקהילה לישראל, ובהם בנותיה הנשואות, חתנה האלמן ובני משפחותיהם. בשל היותה מטופלת בבן נכה ובבעל סיעודי, הסוכנות היהודית לא אישרה את עלייתם. בנה הבכור מנחם, שנקרא על שם סבו, ולצדו אשתו וחמשת ילדיהם, נשארו עמה בהודו. רק בתשט"ז (1956), בהיות רבקה בת 65, קיבלו אישור עלייה.  

המשפחה מימנה את העלייה ארצה מכספה, בשונה מן המקובל באותם ימים ביחס לעולים מתפוצות אחרות. ראשית לקחו רכבת לבומביי, משם טיסה לקפריסין, וממנה – לישראל. הם התיישבו בשער העלייה בחיפה. בשל תלאות המסע, התדרדר מאוד מצבו של מנחם, בעלה. לאחר חודש של אשפוז בבית החולים רמב"ם הוא נפטר בבית החולים ונקבר בחיפה. כחצי שנה לאחר עלייתם הופנו בני המשפחה למגורי קבע במושב. לבקשתה של רבקה, הגיעו למושב תעוז בשפלת יהודה, שבו נמצאו כבר שתיים מבנותיה וקרובי משפחה נוספים. הם קיבלו במושב משק ובית מגורים. בגלל הנכות קיבלו "פריבילגיה מיוחדת" – שירותים בתוך הבית. 

העלייה ארצה הביאה לשינוי במרקם החיים וההתנהלות. בהודו ניהלה רבקה את הבית, את העסק ואת המשפחה בכלל, ואילו כאן בארץ היא צפתה במתרחש סביבה, החליטה לקחת כמה צעדים אחורה, והניחה לבנה ולכלתה לנהל את הבית וענייניו, כשהיא שם כדי לעזור ולסייע בכל הדרוש. בנה ואשתו עבדו שניהם כדי לפרנס, ואילו היא שהתה בבית, אמונה על תפעולו השוטף: הבישול היום־יומי, הכביסה, הטיפול בילדים. רבקה נותרה דמות מרכזית במשפחה ובקהילה – היא דאגה לשלום בין בני המשפחה, ורבים ביקשו לשמוע את דעתה ולהיות בחברתה. היא נהגה לסייע במושב בהתארגנויות ובבישול המאכלים המסורתיים לשמחות ולאזכרות. לא פעם נתנה מכספי קצבת הביטוח הלאומי שלה כמתן בסתר למשפחות נזקקות ולאלמנות. היא נהגה לתפור לבני המשפחה "טופִֹּי", כיפות קוצ'יניות, לפי צבעי החג, כנהוג. בשבתות, משעות הצהריים ועד למוצאי שבת, היו מגיעות קרובות וחברות אליה, ויחד העלו זיכרונות מהימים בהודו. כך העבירו מסורות וגעגועים לדורות הצעירים שלא הכירו את החיים בקוצ'ין. הכינוי "קוצ'יצ'י" ("אחות קטנה" בשפת הקוצ'ינים, מליאלם), שהיה לכינויה בפי כול, שיקף את האהבה שרחשו לה במקום. 

רבקה הקפידה לפקוד את בית הכנסת בכל שבת. בביתה אמרה פרקי תהלים בכל רגע פנוי. ביום כיפור נהגה, כמו כל מבוגרי הקהילה, לעמוד לאורך כל תפילות היום, חרף הצום המכביד, גם בגיל מופלג. 

חתנה האלמן כבר עלה ארצה והתגורר במושב שחר. בכל אירוע, חג ושמחה משפחתית היו מגיעים הילדים (גם כבוגרים) לשהות שבוע בתעוז, לעזור בהכנות ולהשתתף בחגיגות המשפחתיות. 

רבקה הייתה מסודרת ויסודית מאוד בכל עשייתה ופועלה. היא שאפה שלא ליפול למעמסה על משפחתה. בימיה האחרונים חלתה, ונכדיה שהו לצדה. שבועיים לפני פטירתה, בשל בעיות בנשימה, אושפזה בבית החולים הדסה עין כרם. היא לא הושארה לבד ולו לרגע אחד. כך נפטרה, מוקפת במשפחתה. היא זכתה לראות חימש – דור חמישי – בן לנינתה. 

רבקה נפטרה בתעוז בכ"ח כסלו תשמ"ט (7 בדצמבר 1988). 

 

רבקה אליהו 

 

זו שעת בוקר מוקדמת מאוד כשרבקה מפלסת את דרכה רכובה על החמור, בין הסמטאות הקטנות באורקולום לכיוון השדות שבפאתי העיר. האור עדיין לא עלה במלואו, האנשים בסמטאות עדיין מעטים. מי שכן נמצאים כבר בחוץ, הם גברים כולם. אף לא אישה אחת. חלקם סוקרים את רבקה בתמיהה לפני שהם שבים למלאכתם; אחרים, קבועים, כבר ראו אותה בבקרים קודמים והתרגלו לאישה החולפת ביניהם חרש. 

גם היא חשבה שתתרגל לכך, ובכל זאת, כבר יותר משנה שהיא רוכבת מדי יומיים אל החקלאי ומדי יום אל השוק שבמרכז העיר כדי לעמוד מאחורי דוכן הירקות והפירות של משפחתה, ובכל זאת להתרגל להיותה אישה יחידה ולתמיהה שסביבה, היא אינה מתרגלת. לרוב היא רוכבת אל אברהמי, החקלאי הראשון שמנחם המליץ לה עליו, אחד החקלאים היחידים המשתייכים לקהילה שלהם בעיר ובעל גידולים מצוינים. כשהם יוצאים ממבוך הסמטאות, רבקה מוציאה מתיקה ספר תהילים קטן ושוקעת בו. החמור מכיר את דרכו והיא יכולה להספיק כמה מפרקי היום בתהילים לפני שתגיע. כשהיא מתקרבת אל מחסן התוצרת החקלאית היא יורדת מעל גב החמור. 

"בוקר טוב, קוצ'יצ'י", מקבל את פניה החקלאי, מר אברהמי. קוצ'יצ'י הוא הכינוי שלה, כולם, מבוגרים כצעירים, מכנים אותה בשם הזה. כרגיל, היא הראשונה להגיע. לא סוחרת כמוה תיתן לסחורה הטובה ביותר לחמוק.  

"בוקר טוב", רבקה משיבה. אברהמי מוביל אותה אל הארגזים העמוסים בירקות ובפירות: שעורה, מיני קטניות, פלפלים חריפים, מנגו, בננות ועוד, מכל טוב. היא בוחרת לאט, יודעת לזהות את אלו מהירקות והפירות שנאספו היום ולהבחין אותם מאלו של אתמול, ואפילו כאשר הם עדיין נמצאים פחות או יותר במיטבם. היא למדה זאת היטב ממנחם. הלוואי שמנחם היה יכול לשוב בעצמו לשוק. כמה שמח היה. כמה אהב את עבודתו, ובמיוחד את הנסיעות לארמון המהארג'ה. הוא היה אחד הסוחרים העיקריים שעבדו עם הארמון.  

"מה שלום מנחם?" שואל אותה החקלאי כמו מנחש שהיא חושבת על בעלה. 

"ה' יעזור", היא משיבה לו. 

"ה יעזור תמיד. ובכל זאת, מה שלומו? משתפר?" 

רבקה נאנחת בניגוד לרצונה. ואברהמי מבין ולא מוסיף לשאול. מצבו של מנחם לא השתפר ולדעת הרופאים גם אינו צפוי להשתפר. זה ברור לכל מי שמכיר אותם. אלמלא מחלת הכליות החמורה של מנחם, אלמלא הגיעה משפחתה לסכנת רעב של ממש, לא הייתה היא, בת למשפחה אמידה ומבוססת, נמצאת כאן, עכשיו, בשעת בוקר מוקדמת.  

אחרי שרבקה בוחרת את הסחורה הדרושה לה ליומיים הקרובים, ממש לפני שהיא פונה ללכת, היא ניגשת את הבננות. את הבננות היא קונה רק את לכמה זמן, אבל המלאי שברשותה הולך ומצטצמם. היא משתהה שעה ארוכה ליד הארגז. ודאי, הדוכן שלה בשוק ידוע בבננות המשובחות שבו. היא עוברת עליהן ביסודיות אבל אינה משתכנעת.  

"מר אברהמי, אלו לא כל הבננות. איפה אלו שהן הכי טובות?" היא שואלת אותו, מתוחה מעט.  

"אלו כל הבננות שנמצאות למכירה לשוק", אברהמי משיב לה "לא הייתי מסתיר, קוצ'יצ'י, לא ממך". 

היא בוחנת שוב את הבננות, מהרהרת מעט.  

"תן לי בבקשה מהבננות שאתה שומר לסוחרים שנוסעים לסחור עם הארמון", רבקה אומרת. 

החלקאי מביט בה מופתע. הוא לא רוצה לאשר, היא יודעת, אבל לשקר לא ישקר.    

"אבל אלו לא מיועדות למכירה לסוחרים פרטיים", הוא משיב. 

"אתה יודע שהדוכן שלנו ידוע תמיד בבננות שלו ואין לי כוונה לאכזב את הלקוחות הקבועים שלנו," היא משפילה מבט ומחייכת, "אולי הן לא מיועדות למכירה לסוחרי שוק פשוטים כמוני, ובכל זאת אלו הבננות שמהן אקח לדוכן שלי". 

החקלאי עדיין מהסס, אבל רבקה יודעת שעם דחיפה אחת נוספת יתרצה. 

"אתה יודע שאני חייבת להביא את הסחורה הטובה ביותר", היא אומרת לו בפשטות, "פרנסת משפחתי עליי". 

החקלאי מהנהן. הוא יודע, כולם בקהילה יודעים. הוא מוביל את רבקה למחסן פנימי. כשהדלת הקטנה נפתחת, היא מגלה חדר אחסון לא קטן בכלל ובו שמורות הבננות שיועדו לארמון ולכמה מהאחוזות העשירות ביתר בכל האזור. אלו הקונות בכמויות גדולות באמצעות סוחרים המגיעים עד אליהן. לא רק בננות רבקה רואה שם, אלא פירות וירקות נוספים, ממיטב הסחורה, ואפילו כמה סוגים של אגוזים שאין למצוא השנה בשוק בשל מיעוט הגשמים היחסי בחורף שעבר. היא מנחשת שמעכשיו החלקאי יפתח בפניה תמיד גם את המחסן הזה. 

"איך ידעת שיש עוד בננות?" הוא שואל אותה כשהיא בוחרת את הבננות לדוכן שלה. 

"לא ידעתי, ניחשתי. אני מכירה כבר מספיק זמן את הסחורה שלך," היא אומרת, "לא ייתכן שבעונה הזו לא יהיו אצלך בננות טובות יותר".  

בחירת הבננות אינה פשוטה אף פעם. לא מדובר בפרי או ירק המגיע ישירות לדוכן שבשוק. הבננות עדיין ירוקות, ורבקה מבצעת את תהליך ההבחלה שלהן בעצמה, לכן היא צריכה להעריך במדויק אלו בננות צפויות להבחיל כראוי. אם לא יבחילו אותן ויתנו להן להבשיל מאליהן על העץ, ירקיבו הבננות מיד לאחר שלקוחותיה ייקנו אותן וייתכן שאפילו לפני ההגעה לדוכן בשוק. כשהיא מסיימת לבחור, היא משלמת לחקלאי על הפירות והירקות שקנתה ומעמיסה אותם על החמור. מר אברהמי מסייע בידה. הפעם לא בא איש בינתיים. לעתים שוקע החלקאי במסחר עם סוחרים נוספים שהגיעו והיא נאלצת להעמיס את הסחורה בכוחות עצמה. 

"קוצ'יצ'י", אומר לה החלקאי בהיסוס, "את מגיעה לכאן כבר בערך שנה ומעולם לא אמרתי את זה. אבל את יודעת, את לא חייבת לבוא לכאן או לעמוד כל היום בדוכן בשוק. ואת הרי הסוחרת היחידה בכל השוק. לא תהיה בעיה לסדר לכם סיוע מקופת הצדקה של הקהילה, עד שירווח".  

רבקה מנידה בראשה לשלילה עוד לפני שהוא מסיים את המשפט.  

"לא נזדקק למתנת בשר ודם כל עוד אני יכולה לעמוד על הרגליים", היא עונה כשהיא מיטיבה את הקשר שסביב ארגזי הבננות.  

"נתתם כל כך הרבה לכל כך הרבה אנשים, כשהיה לכם. ועוד אביך נתן לפניכם", החקלאי מנסה להתעקש אבל היא קוטעת אותו. 

"שכחתי שרציתי להביא היום גם פלפלים חריפים לדוכן. יש להם ביקוש רב לקראת סוף השבוע. תוכל להראות לי בבקשה?"  

היא בוחרת גם מהפלפלים החריפים, מעמיסה אותם, ויוצאת לדרך.  

את הדרך חזרה לביתה רבקה עוברת ברגל. החמור הרי טעון בסחורה. כשהיא מגיעה לביתה, היא נכנסת חרש. בבית שוררת דממה. מנחם וילדיה עדיין ישנים. היא מכינה את התרופות של מנחם ומשאירה לילדים פתק עם הנחיות מדויקות לדאגה לאביהם. מלבד התרופות, חשוב להקפיד שישתה הרבה, אבל לא בכמויות גדולות מדי בכל פעם. גם לא יזיק שיכינו לו צ'אי פעם או פעמיים עד שתשוב בערב. אחר-כך היא יוצאת שוב מהבית ופורקת את ארגז הבננות הירוקות מעל החמור. את הבננות היא מכניסה לחדרון צדדי. זהו החדר שייעדה לתהליך ההבחלה. היא נכנסת אליו במהירות כדי שלא לפגוע בתנאים המדויקים השוררים בו.  

חלק מהסוחרים בשוק קונים בננות בשלות שעברו את תהליך ההבחלה כבר על ידי החקלאים. רבקה נזכרת שאפילו מנחם עשה זאת בעבר, בתקופות העמוסות. אבל היא מעדיפה לעשות זאת בעצמה. היא למדה לזהות מראש את הבננות שיעברו את התהליך בצורה הטובה ביותר ולתת להן את התנאים המתאימים. בחודשים הראשונים היו רבות מהבננות מרקיבות עוד לפני שהבשילו. גם בזה רבקה נזכרת עכשיו. כמה תסכול וכמה כסף שבוזבז. כסף שחסר להם אז מאד. כדי לשלם לחקלאי היא נאלצה לפתוח את צרור הכסף האחרון שנותר להם. בשום אופן לא רצתה לצבור חובות נוספים.  

רבקה קושרת את הבננות הירוקות המיועדות להבחלה עם חבל ומסדרת אותן בשורה. לא רק לבננות יש זמנים מיוחדים, היא חושבת, החיים שלנו הם הלימוד לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון ולפעמים, לדעת גם לזהות את מה שזמנו עבר. היא מניחה בחדר קליפות של קוקוס ומדליקה אותן על מנת שיוציאו עשן. הקליפות נותנות עשן לזמן רב וייסעו לתהליך ההבשלה. השעה מתאחרת בינתיים. בימים שבהם רבקה אינה הולכת לחקלאי, הדוכן שלה הוא תמיד הראשון להיפתח בשוק. בגלל הבחלת הבננות תגיע הפעם בשעה מאוחרת מהרגיל ועליה להזדרז. ומלבד זאת, החמור הקטן ממתין כשהסחורה עליו ובוודאי שאין ברצונה לגרום לצער בעלי חיים. רבקה נועלת את החדרון שבו נשארות הבננות עד שיבשילו, מניחה סמרטוט רטוב בתחתית הדלת כדי למנוע את יציאת העשן, ויוצאת אל השוק.  

גם את הדרך הזו היא הולכת ברגל כשהחמור הטעון בסחורה לצדה. זה אינו מרחק מבוטל, אבל לצעידות הארוכות רבקה כבר התרגלה. את פרקי התהילים שנותרו לה ליום הזה, היא ממלמלת מזיכרונה עד שהיא מגיעה אל הדוכן שלה בשוק שבמרכז אורוקולום, ואת הפרק האחרון היא מסיימת ממש לפני שהיא מתחילה לערום על הדוכן את הפירות והירקות הטריים. היא אף פעם לא מתבלבלת במילים.