רג'ינה מימון

רג'ינה מימון נולדה בשנת 1900 בטריפולי שבלוב לזולה ור' כלפו ברדה כבת האמצעית משלושה ילדים. משפחתה המבוססת התגוררה ברובע האיטלקי של טריפולי. למשפחתה דבק הכינוי "ברדה דיינא", כינוי ששיקף את היותם של בני המשפחה דמויות שניתן להיוועץ עמן בעניינים שונים. 

כשבגרה נישאה רג'ינה לכמוס מימון, שהיה בעת נישואיהם אלמן ואב ילדים גדולים משלו. נישואיהם ארכו קרוב לעשרים שנים, עד לפטירתו של כמוס. רג'ינה לא זכתה לילדים משלה.  

בשנת תש"א (1941) הצטרפה רג'ינה ל"חברת הנשים של טריפולי", שנוסדה בידי רחל נעים רבה, ארגון חסד שאסף תרומות לנזקקים וסייע בשילוב ילדים ממשפחות עניות במוסדות חינוך בעיר. הצטרפותה של רג'ינה לחברת הנשים כדמות מרכזית בה הייתה מעט לאחר ייסוד האגודה. לאחר עלייתה של רחל רבה לישראל בשנת תש"ט (1949) התמנתה רג'ינה להיות יושבת ראש החברה בטריפולי. 

לצד הדאגה לרווחתם החומרית של ילדי הקהילה ולשילובם במוסדות, עזרו הנשים בחברה ליולדות עניות, לנערי בר מצווה שנזקקו לטלית ותפילין, להכנסת כלות לחופתן ועוד, לגיוס תרומות לקרן הקיימת לישראל בקופות הייעודיות, כל זאת תוך ליווי ותמיכה כלכלית ונפשית לזקוקים לכך. בתחילת דרכה של "חברת הנשים" החליטו הנשים שהתקציב לפעילויות החסד ייאסף ממס חודשי שיתרמו הנשים החברות. עם הזמן התרחבה פעילותן, ובמקביל גבר גם ההד של עשייתן בקהילה. לחברה הגיעו תרומות של תכשיטים וכלים מכסף, זהב ונחושת מנשים רבות בקהילה. מתוקף תפקידה של רג'ינה פנו אליה רבני הקהילה בבקשה לפקח על ניקיון המקוואות בטריפולי ולוודא את כשרותם, ולפקח על כשרות המאכלים המוגשים לחולים יהודים המאושפזים בבתי החולים בעיר. 

בעקבות מלחמת השחרור החלה תקופה של פרעות ביהודי לוב. בעיצומם של ימים אלו ארגנה רג'ינה אזכרה רשמית לחללי המלחמה בבית העלמין היהודי בטריפולי. אל האזכרה, שארגנו הנשים, הגיעו ראשי הקהילה, רבניה ורבים מאנשי הקהילה.  

רבים מאוד מבני יהדות לוב עלו באותה התקופה, מתוך תשוקה גדולה לחיות בארץ הקודש. בשנת תש"ט (1949), אחרי שהתאלמנה מכמוס, החליטה רג'ינה לעלות גם היא ארצה. על מנת שלא תיסע בגפה, התלוו אליה בנו של בעלה המנוח ומשפחתו. הם הפליגו באונייה האיטלקית "קזרטה" (Caserta) בהפלגה קשה ומלאת טלטלות. מטבח האונייה לא היה כשר, והאילוץ לוותר על ארוחה חמה במשך המסע כולו העלה חשש משמעותי לבריאות הנוסעים. רג'ינה שכנעה את קצין האונייה שיאפשר לה להכשיר את המטבח. משהצליחה בכך, גייסה נשים נוספות וכולן יחד ביצעו את המשימה.  

האונייה הייתה במקורה אוניית משא לבהמות והכילה שלושה תאים בלבד. אחד מהם שימש את רג'ינה ואת המלווים אותה. הים סער מאוד במהלך ההפלגה, הספינה היטלטלה בין הגלים, ונוסעיה התגלגלו בתוכה, חלו והקיאו. במהלך ההפלגה נפטר ר' כמוס בראנץ, אחד העולים מן הקהילה. רג'ינה שכנעה את רב החובל להביא את הגופה לקבורה בארץ בקבר ישראל ולא להטיל אותה לים. היא לא סרה ממשמרתה על הגופה לאורך המסע, קיררה אותה בקרח על מנת לשמר אותה ודאגה כי הרב אכן יגיע לקבורתו בכבוד בארץ ישראל. 

לאחר עלייתה התגוררה רג'ינה תחילה בירושלים, ואחר כך עברה לבת ים. בארץ המשיכה בפעילותה הציבורית עבור הקהילה. רג'ינה הפכה להיות דמות פעילה ב"חברת הנשים", ששמה שוּנָה בארץ ל"חברת נשים יוצאות לוב", היא הרבתה להגיע לחיפה ולהתייעץ עם רחל רבה, שהתגוררה בחיפה ומיעטה לצאת מביתה, על הובלת הארגון. בני הקהילה שעלו לארץ התיישבו במושבים ובערים שונים ומרוחקים אלו מאלו. רג'ינה המשיכה לאסוף תרומות גם בארץ ויצאה לנסיעות ארוכות בין היישובים השונים שבהם גרו עולי לוב. היא הייתה מגיעה לביקורי התרמה בבתי העולים האמידים מהקהילה. שמע פעולותיה הגיע למרחוק, ובכמה שווקים בארץ, בנתניה ובמקומות נוספים, עמדה "קופסת צדקה של רג'ינה מימון". באי השוק וסוחריו אספו לתוכה כספים, ביודעם כי תחת חסותה של רג'ינה, הללו ישמשו עבור מעשי חסד ראויים. כמה פעמים בשנה הייתה מגיעה רג'ינה ואוספת את הקופסאות. בנוסף לעזרה למעוטי יכולת, תרמה "חברת הנשים" לבתי כנסת וישיבות. חלוקת הכספים לנזקקים עצמה נעשתה באופן מסודר, מאורגן ודיסקרטי, אולם עצם מעורבותו של הארגון במעשי חסד וצדקה הייתה ידועה לכול.  

העלייה של בני הקהילה לארץ ופיזורם הגאוגרפי יצרו תחושת ריחוק. כדי לתת מענה לקשיים במציאות חדשה זו, יזמה רג'ינה בראשית שנות החמישים מפעל חדש – מפגש מאחד לבני הקהילה. "חברת הנשים" בניהולה של רג'ינה הפיקה אירוע שנתי למפגש של בני הקהילה. הנשים פרסמו את אותה "עלייה לרגל", שנערכה בהר ציון ביום השלישי שלאחר חג השבועות. היה זה מפגש המוני של תפילה ושמחה. גולת הכותרת של המפגש בהר הייתה טקס חגיגת בר מצווה לנערים שיד משפחותיהם לא הייתה משגת. "חברת הנשים" ארגנה להם אירוע כניסה בעול מצוות, שהתקיים ברוב העם בסמוך לקבר דוד (בימים שלפני שחרור הכותל). רג'ינה היא זו שדאגה לבגדים חדשים, נעליים, טליתות ותפילין, כיבוד ותזמורת לחגיגה סביב העלייה לתורה. חתני בר המצווה קיבלו ממנה ספר תפילה כרוך בכריכת כסף. רג'ינה, שהייתה חשוכת ילדים, נהגה לומר על בני המצווה כי אלו הם ילדיה. 

לבקשתה של רג'ינה הוקצה לעדה חדר מיוחד על הר ציון, שבו רוכזו תשמישי קדושה עתיקים מלוב וגם נערכו התכנסויות העדה בזמן העלייה לרגל.  

על פעילותה הענפה הוענק לרג'ינה התואר "אם השנה" לשנת התשכ"ח (1967) ביום י"א בחשון (יום פטירת רחל אמנו). כמו כן, הוענק לה אות "יקיר העדה" מטעם "הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב".  

בשנת תש"ם (1980) נערך טקס עולמי לאסירי ציון. רג'ינה העניקה את התעודה ליהודי לוב שנכלאו ועונו בשל פעילות ציונית, ואשר היא עצמה סייעה לקידום ההכרה בהם מטעם המדינה. 

רג'ינה מימון נפטרה ביום כ"ב באב בשנת התשמ"ג (1983) ונקברה בבית הקברות סנהדריה בירושלים.  

בכמה בתי כנסת של יוצאי לוב בישראל נערכת לה אזכרה מדי שנה במועד פטירתה. על שמה נקרא גן ציבורי בבת ים, סמוך לבית הכנסת "בית ישראל", אחד מבתי הכנסת שבו נערכת אזכרתה. לזכרה ולשימור פועלה, לצד פועלן של נשים נוספות בקהילה, מוקדש ביתן האישה והאם העברייה במוזיאון מורשת לוב באור יהודה.  

נוסעת רחוק, רואה קרוב 

"שלום רוזי". 

רוזי, שבדיוק סיימה לתלות כביסה בחצר, מסתובבת בהפתעה.  

"שלום", היא אומרת לאישה האצילית שאינה מכירה. האישה חובשת כובע ולא מטפחת כמו שאר נשות העדה, ולבושה כמו איטלקיה, אבל מהמבטא שלה רוזי מסיקה שהיא "משלנו".  

"רג'ינה מימון", אומרת האישה ומושיטה את ידה, "מזל, השכנה ברחוב שליד, שלחה אותי אלייך. היא אמרה שתכף יש בר-מצווה לבן הגדול שלך. הבאתי לך תפילין חדשות בשבילו. וטלית".  

רוזי מסתכלת בה המומה, מנסה להגיד משהו ולא מצליחה. בסוף היא שואלת, "למושינו שלי? איך את מכירה את מזל?" "אנחנו חברות עוד מטריפולי".  

רוזי מכניסה את רג'ינה לביתה ומציעה לה כוס תה, והדמעות זולגות על פניה מעצמן. רג'ינה מתקרבת אליה, "לא זמן לבכות עכשיו. קחי את הטלית והתפילין, הכול יהיה בסדר". 

רג'ינה מתיישבת על הספה, לא מתרגשת מהדלות שהיא רואה סביבה.  

"מיד אחרי חג השבועות אנחנו עושים בר-מצווה להרבה משפחות בקבר דוד המלך בירושלים", היא אומרת, "אפשר לראות משם את הר הבית. תבואי עם משה". 

רוזי מסתכלת עליה והדמעות ממשיכות לזלוג, "איך נבוא לירושלים מכאן, מהמושב?"  

"אל תדאגי, תהיה הסעה. יש לנו נהג צדיק, אליהו. כולנו ניסע ביחד".  

"ומה אני אבוא בידיים ריקות? צריך לעשות סעודת מצווה, להכין עוגיות לכבד את כל המתפללים אחרי העלייה לתורה".  

"למה ריקות?" שואלת רג'ינה, "אל תדאגי כל-כך. אנחנו כאן כדי לעזור, תהיה סעודה כיד המלך. את, רק תתלבשי יפה ותביאי את האחיות שלו. יהיה שמח, את תראי!" ואחרי רגע היא מוסיפה, "מזל תבוא השבוע לראות מה המידה של משה ותביא לך חליפה בשבילו. היא סיפרה לי, בלי עין הרע, איך הוא לומד ומצליח ומה המורים אומרים עליו. תחייכי, לא טוב לבכות, אולי משה יהיה רופא, אה?" עכשיו רוזי מחייכת. כמה היא שמחה כשאומרים דברים טובים על הילדים שלה.  

רג'ינה קמה מהספה. עליה להספיק עוד להגיע לנתניה, לשוק, כדי לאסוף את הצדקה ששומרים בעבורה סוחרי הקהילה. היא משאירה אחריה את רוזי, הנדהמת עדיין. בערב תספר רוזי לילדיה, "כמו אליהו הנביא באה אליי".  

"תבורכו, תבורכו", אומרת רג'ינה לכחלון בשוק כשהוא מגיש לה כוס לימונדה קרה. החום כבד והנסיעות מתישות.  

"בטח, הגעת מרחוק. לא כל יום יש לנו בשוק אורחת מכובדת כזאת", הוא מוסיף ומגיש לה גם שקדים ובוטנים מהסחורה שעל הדלפק שלו. "אספנו לך הרבה, ברוך ה'. כולם כבר יודעים שקופת הצדקה של רג'ינה ורחל הולכת למקומות טובים. אנשים מביאים. הנה", והוא מרוקן על הדלפק מטבעות ושטרות.  

"כל הכבוד לכם, כל הכבוד! ילך לדברים טובים. עוד מעט שבועות ונעשה בר-מצווה. יש הרבה ילדים שיצטרכו תפילין, טלית, בגדים חדשים".  

אולי תדברי עם "מאפיית -זוארץ", שיכינו לכם "אבמבר"? עוגיות השקדים שלהם הכי טובות בארץ!"  

רג'ינה מדמיינת את השמחה של רוזי כשתראה את העוגיות החגיגיות המיוחדות לשמחות בבר-המצווה. "רעיון טוב", היא עונה, "הילדים ישמחו".  

הם נפרדים לשלום בברכתו קבועה אליה ""חלף עליה, גברת רג'ינה, ה' ישמור אותך ויצליח דרכך". כבר שנים שסוחר התבלינים עוזר לחברת הנשים. עוד בלוב סייע לרחל רבה, שותפתה של רג'ינה, בהעברת תרומה גדולה ליהודים בארץ ישראל. וגם כשעלה לכאן, למרות שהחיים קשים יותר, הוא תמיד שש לעזור.  

מכאן, היא ממשיכה לסיבוב בבתיהם של אנשים אמידים מבני הקהילה. הם מצפים לה. זו התקופה בשנה שבה היא אוספת מהם תרומות כדי לארגן את אירוע הבר-מצווה הגדול. לפני שרג'ינה דופקת בדלת, היא מסדרת את כובעה ומוודאת שבתיק שלה נמצאים הממתקים שרצתה להביא לילדים. 

בסוף היום הארוך של גיוס הכספים, היא לוקחת את האוטובוס לתל אביב ומשם לבת ים. רק בשעת לילה מאוחרת היא מגיעה סוף-סוף הביתה. הבית חשוך ושקט. רג'ינה מדליקה את האור ומתיישבת לנוח מהנסיעות. כאן אין איש שיכין לה תה או יגיש בוטנים. גם אין כבר מי שישאל לקורותיה היום, אבל היא התרגלה לכך ומעדיפה לעסוק בדברים אחרים.  

רג'ינה מסדרת את סידורי התפילה שכבר הספיקה לרכוש היום לכבוד חגיגת בר-המצווה, סידורים מהודרים עם כריכת כסף ועיטור של ספר תורה עליהם. היא מתבוננת בהם, מרוצה שהצליחה להשיג תרומה למתנה יפה כזו לכל ילד. היא מארגנת את הסידורים בשתי קופסאות קרטון כדי שיהיו מוכנים כבר ליום המיועד.  

כבר שנים שהיא מארגנת שמחות למשפחות שאין להן. היא התחילה עוד בלוב, כשהצטרפה ל'חברת הנשים של טריפולי'. שם סייעה החברה בשמחות של משפחות שלא עלה בידן לערוך אותן כראוי. כולן גרו בשכנות והיוו משענת זו לזו, תוך שעסקו במשותף באיסוף הצדקה ובחלוקתה. עם קום המדינה בשנת תש"ט (1949), החלו נשות הקהילה לעלות לארץ עם משפחותיהן. זו במושב וזו בעיר, אחת בצפון ואחת בדרום, רחוקות זו מזו. כמה היא מתגעגעת אליהן. טוב שהיא מצליחה לפגוש אותן בנסיעותיה הרבות בארץ כדי לאסוף את הכסף מקופות הצדקה שלה.  

כשהיא מסיימת את משימותיה ללילה הזה, רג'ינה פונה אל החלון ומביטה בשמים זרועי הכוכבים. אין לה תלונות, היא רק רוצה לזכות להמשיך ולעשות. 

*** 

"קולולו קולולו קולולו", עולים הצהלולים מעזרת הנשים בקבר דוד המלך. חתני בר-המצווה עומדים עם התפילין והטליתות החדשים שלהם בתוך המבנה עם הקשתות, ליד נרות הנשמה שהודלקו בתוך הכוכים, ומתרגשים לקראת המעמד. כל אחד מהנערים לבוש בבגדים חגיגיים, חליפה, חולצה לבנה.  

"כמה הם יפים", חושבת רג'ינה. 

הרבה שותפים יש למעמד הזה, הנהגים שהואילו לתרום יום עבודה כדי להסיע את הנערים ומשפחותיהם לירושלים, בעלי הדוכנים בשוק נתניה שאוספים אגורה לאגורה מהקונים ומוסיפים בנדיבות מכיסם, נדבני הקהילה שהממון מצוי אצלם, ובעיקר הנשים בכל עיר ומושב, אלו העוברות מבית לבית ויודעות ממי הן יכולות לבקש ומי צריך לקבל.  

חתני בר-המצווה מתחילים לעלות לתורה בזה אחר זה. כלפון, סוחר התבלינים משוק נתניה, הוא שמעלה אותם. זו מסורת של שנים. הוא קורא בשמם ובשם הוריהם, מנעים בקולו את 'מי שברך'. כל אחת מהאימהות מתקרבת בתורה לפתח שבמחיצה כדי להצליח לראות את בנהּ.  

"ברוך הוא וברוך שמו", עונות הנשים "…נותן התורה". אחרי כל נער העולה לתורה, שרה מקהלת הפייטנים והנשים מוחאות כפיים בשמחה. כשהסוכריות מתעופפות באוויר, היא שומעת לחישה מאחורי גבה, "רג'ינה, רג'ינה", ומסתובבת.  

"שרינה", היא מחבקת את חברתה בהירת העיניים. הן מתנשקות על שתי הלחיים, חושפות את קמטי השנים שחלפו.  

"כמה זמן עבר, כמה זמן לא ראיתי אותך, יא שרינה, איך הייתה הנסיעה?" היא שואלת בלחש כדי שלא להפריע לקריאת התורה.  

"תמיד טוב לנסוע לשמחות", עונה לה שרינה, " בטח לשמחה כמו זאת". ואז היא נאנחת, "באמת עבר זמן, בת-ים וחיפה כל כך רחוקות. איפה הימים בטריפולי? שם גרנו באותו רחוב, היינו הולכות ביחד לאסוף את הצדקה".  

"כן… טוב שיש הזדמנות כזאת להיפגש", משיבה רג'ינה, "בואי, נבדוק אם חסר משהו בשולחנות. התפילה תסתיים בקרוב", והן יוצאות ביחד לחצר הגדולה בה תערך הסעודה. 

חתני בר-המצווה מקפלים את הטליתות והתפילין, תכף יצאו לסעודה ברחבה שבחוץ. הנגנים פוצחים בנגינה ומובילים את שיירת הגברים היוצאים מאזור התפילה החוצה, משמחים את הנערים. הנשים מלוות את השירה בצהלולים. רג'ינה מבחינה עכשיו ברוזי העומדת מאחור, זורחת. היא מחבקת אותה, "איזה יופי משה בירך וקרא את הפסוקים, בקול בטוח ונעים! מי הכין אותו כל כך יפה?! כל הכבוד, רוזי. אני יודעת שלא קל לבד. ותראי", היא מצביעה, "הצלחת לשמח את כל הקטנים שתופסים את הסוכריות שהבאת".  

רוזי מחייכת, מסתכלת בבנה. כמה יפה ובוגר הוא נראה ככה, חתן. "תודה רג'ינה, איזו בר-מצווה מיוחדת ומרגשת. לא נשכח את זה בחיים. תודה!"  

מי היה מאמין שה' ישלח לה מלאך בדמותה של רג'ינה? רוזי שוקעת בהרהורים, אבל רג'ינה קוטעת אותם במהירות, "תעזרי לי לחלק עוגיות אבמבר לנערים?", רוזי מהנהנת בהתרגשות והן צועדות לעבר הקהל. ליד שרינה ובאנו, בעלה, היא נעצרת.  

"קח", היא אומרת לבאנו ומוסרת לו בהיחבא שטר כסף, "הילד ההוא, זה שיותר גבוה מכולם, צריך שתיתן לו עוד כמה לירות. הבגדים החדשים שקנינו לו כבר קטנים עליו, בן פורת יוסף. תגיד לו שזה בגלל שהוא קרא כל-כך יפה בתורה, שלא יצטער".  

כולם מכירים היטב את היכולת שלה לזהות בפרטי פרטים את הצרכים של כולם, ובאנו משיב לה מיד, "אל תדאגי, זה אירוע יפה ומכובד, כולם שמחים. אתן לו ואבדוק למי עוד חסר משהו", ושרינה מוסיפה, "רג'ינה, כמו תמיד, את דואגת לכל אחד מהילדים כאילו היה בנך". 

רג'ינה מחייכת חיוך ענק. "ברוך ה' שהצלחנו כולנו לעשות ככה. מה יותר טוב מזה? אלה הם הילדים שא-לוהים נתן לי".