רחל נולדה בשנת התרמ"ט (1888) בטריפולי שבלוב, אחת משבעה ילדים להוריה ר' חיים ועזיזה רבה. אביה, סבה ואבי סבה היו רבנים ומקובלים ממשפחת רבה.
בילדותה שלחו אותה הוריה, כמו את אחיה ואחיותיה לפניה, לרכוש השכלה בבית הספר, אך רחל ביקשה לעזוב את הלימודים. מגיל צעיר מעייניה הופנו לעזרה לקהילה; יש עדויות כי כבר כילדה נהגה לחלק כיבוד ללומדים בבתי הכנסת ובישיבות. כשראו ההורים כי רחל מתעקשת על עזיבת הלימודים, אך הולכת בדרך ראויה וטובה הניחו לה. כך, אף על פי שמשפחתה הייתה מלומדת ואחיה ואחיותיה הרבו לקרוא באיטלקית וצרפתית, נותרה רחל ללא השכלה רשמית.
דודה, אחיה הצעיר של אמה, התגורר עם המשפחה תקופת מה. הוא התרשם מאוד מאחייניתו, התאהב בה וחיזר אחריה נמרצות. כך נישאו רחל ויעקב (גובי) נעים, מתוך בחירה ואהבה הדדית. רחל בחרה לשמור על שם משפחתה המקורי ונותרה מוכרת בציבור כרחל רבה.
לזוג נולדו בן ושלוש בנות: ג'וליה, ציון, ג'מילה־יפה ואיריס.
ביתם של רחל ויעקב היה לבית מרכזי עבור אנשי הקהילה. רחל נודעה כאשת חסד הרגישה למצוקות הזולת וכאישה חכמה ומעשית, ורבים באו לבקש את עצתה. נוסף על כך, ידעה לטפל בשברים ונקעים באמצעות צמחי מרפא ועיסוי. כך הפך ביתה לפתוח לכול ולכתובת עבור אנשים שנקלעו לבעיות שונות. במוצאי שבתות נהגה להעמיד קומקום גדול של קפה, אפתה לחמניות מתוקות וקיבלה את נשות הקהילה לשיעורי תורה ומוסר שהעבירה להן.
בשנת תרצ"ה (1934) נפטר בנה ציון, בהיותו בן 17 בלבד. מאז המעיטה לצאת מביתה. עם זאת לא פסקה מפעילותה הציבורית. עם השנים היא אף הלכה והתרחבה אל מעבר לגבולות הקהילה בעיר.
בשנת תרצ"ב (1932) עלו כמה משפחות מטריפולי לארץ ישראל. שלוש שנים אחר כך, בעקבות מפגש עם אחת מנשות הקהילה הזו, הבינה רחל כי חסר לקהילת העולים בית תפילה קבוע. היא יזמה התרמה גדולה עבור בניית בית כנסת לקהילה הטריפוליטאית בתל אביב וכן עבור משפחות נזקקות. בהמשך החליטו שתי הנשים הללו, סולטנה בעדש ורחל, להשיא את בנה של סולטנה, ניסים, לבתה הגדולה של רחל, ג'וליה. כעבור שנה נסעו האם והבת לצורך החתונה שהתקיימה בישראל.
בנסיעה זו רצתה רחל להעביר מכספי התרומות של הציבור לקהילה בישראל. העברה ישירה של כסף מלוב, שהייתה תחת שלטון איטלקי, לארץ ישראל של המנדט הבריטי, הייתה אסורה בימים אלו. במקום להירתע ולוותר החליטה רחל להבריח בעצמה את הכסף. ההברחה נעשתה בדרך מקורית ויצירתית: רחל קנתה בכספי התרומה זהב, ואותו לקחה לצורף שהכין ממנו מראז'ה (מכתש ועלי ששימשו לטחינת תבלינים, שבאופן מסורתי הוכנו מנחושת). את מראז'ת הזהב לכלכה בתבלינים להשלמת התרמית והפליגה עמה לארץ ישראל. בארץ העבירה את הזהב לאנשי הקהילה לבניית בית כנסת, אשר בהמשך נקרא בידי המתפללים "אהל רחל" לכבודה. למרות אהבתה הגדולה לארץ ורצונה העז לעלות, שבה רחל לטריפולי בסיום משימותיה. משפחתה וקהילתה עוד נזקקו לה שם.
בתקופת מלחמת העולם השנייה סבלו יהודי לוב מחוקים אנטישמיים ומעקירה למחנות ריכוז ועבודה. פליטים יהודים רבים הגיעו מן הכפרים לטריפולי הבירה. רחל ראתה כי הקהילה הקטנה והענייה כורעת תחת הנטל וניסתה למצוא פתרון. לבסוף הציעה רחל כי את סעודות האבלים ועוד סעודות טקסיות שלא היו נחוצות לצורך אכילה ממש יעבירו המשפחות לבית הכנסת. שם ישבו זקני וזקנות הפליטים. על מנת שיחושו מועילים ופעילים הציעה רחל שאלו יתפללו וילמדו לאורך היום בבית הכנסת להצלת עם ישראל. לנשים הביאה שקי יוטה על מנת שיכינו פתילות לנרות השמן עבור בתי הכנסת בעיר. כך רתמה רחל את אנשי קהילתה לנתינה וחסד גם בתקופה חשוכה וקשה, ונתנה לפליטים אפשרות לנתינה משלהם.
בתקופה זו ייסדה רחל גם את אגודת חסד "חברת הנשים של טריפולי", קבוצת נשים שהתחייבו לתרום כל חודש סכום כסף לצדקה. בכספי התרומות סייעו הנשים למשפחות עניות בארגון בריתות, בר מצוות והכנסת כלה.
בעקבות המצב הכלכלי הקשה החלו באותה תקופה נערות ממשפחות עניות וממשפחות הפליטים להתרועע עם חיילים איטלקיים תמורת טובות הנאה. ארגון הנשים ארגן עבורן דירה, שאליה יכלו להגיע לאכול ולשהות. בנוסף, גייסה רחל נשים שילמדו את הנערות תפירה ורקמה כדי שיוכלו להתפרנס באופן ראוי ומכובד. רחל בחרה לעזור לילדיה של נערה שהרתה לגוי, הזמינה אותם לסעודות בביתה ודאגה להם, אף שהקהילה הרחיקה את הנערה והתנכרה לה.
רחל היתה אשה יראת שמים ודיקדקה במצוות קלה כבחמורה. מעמדה ואהדתה בקהילה אפשרו לה לעשות את שהאמינה בו, גם אם הדבר לא היה מקובל.
לאחר שנות המלחמה עסקו רחל וארגון הנשים שלה רבות בפעילות ציונית. למטרות הרבות שהתרימו עבורן נוספו כעת עוד ארגונים שווים במעלה: קופות התרמה לקק"ל ולפעילות של תנועות הנוער הציוניות בטריפולי: בן יהודה, מכבי והצופים.
באופן פרטי וחשאי ארגנה רחל מביתה הברחה של נערים לישראל. היא עמדה בקשר עם מבריחים ווידאה שיעבירו את הנערים בשלום דרך מדבר הסהרה לתוניסיה, למקום שבו יוכלו להצטרף להפלגות לארץ ישראל.
בנוסף יזמה מהלך חדשני ונועז. היא שכרה חווה מחוץ לטריפולי באמתלה של חווה חקלאית. אל החווה הביאה חיילי בריגדה שנשארו בטריפולי אחרי המלחמה כדי שילמדו את הנוער מעט חקלאות, אך בעיקר יאמנו אותם על מנת שיוכלו להילחם ולהגן על עצמם ועל אנשי הקהילה אם יתרחשו פרעות (כפי שאכן קרה בסוף מלחמת העולם ובתש"ח).
בשנת תש"ט (1949) זכו רחל ויעקב (גובי) להגשים את חלומם ולעלות לארץ עם שתי בנותיהם הנותרות. הם שוכנו בשכונת הדר בחיפה, ובה גרו עד מותם.
גם בישראל המשיכו נשים ואנשים מכל הארץ להגיע לביתה של רחל בחיפה לקבלת עצה ותמיכה.
חברת הנשים המשיכה לפעול גם בארץ. בהנהגת הגברת רג'ינה מימון, שהייתה שותפתה של רחל עוד מטריפולי, הארגון סייע בגיוס כספים עבור משפחות הקהילה בכל רחבי הארץ. עד מותה החזיקה תחת מיטתה קופות צדקה מגוונות והמשיכה בעשיית חסד ומתן בסתר. כשלעצמה היא בחרה לחיות בצמצום רב וצניעות, כפי שלמדה מסבה, רבי ציון רבה. כדרכו, החזיקה גם היא רק צרכים בסיסיים ביותר. את שאר הכסף או הרכוש שהיה לה חילקה לנזקקים.
מנהג ייחודי נוסף היה לרחל: הדלקת נר (קנדיל) קבוע הדולק תמיד. בטריפולי, כמו בקהילות יהודיות רבות, נהגו נשים להדליק באירועים שונים קנדיל, נר שמן, לזכרם של בני משפחה וצדיקים. רחל החזיקה בביתה קנדיל מיוחד, שעל הדלקתו הקפידה במסירות נפש לאורך שנים רבות, יומם וליל ללא הפסק, גם כאשר שמן זית להדלקה הפך למצרך יקר ונדיר. היא מעולם לא דיברה על כך, והקנדיל היה מוסתר מאחורי דלת חדרה ומוכר רק לבני משפחתה. נר זה דלק לשלומו וגאולתו של עם ישראל. עד זקנתה ערכה פעם בחודש תענית דיבור, שבה עסקה רק בתפילות. תפילותיה ובקשותיה של רחל הוקדשו תמיד לכלל עם ישראל, ולא למשפחתה וקרוביה כמקובל.
רחל נעים רבה נפטרה בכ"ב באב תשכ"ו (1966). היא נקברה, על פי בקשתה, בהר המנוחות בירושלים.
"סבתא, ספרי לי שוב את סיפור החתונה של אבא ואימא!"
"מה יש לדבר כל כך הרבה, יא בינתי? סיפרתי לך את הסיפור הזה הרבה פעמים."
"אז את הסיפור על המראז'ה?1" מנסה מלכה. רחל עוצרת ממלאכת התפירה ומרימה את מבטה אל נכדתה הגדולה
"מה קרה, בינתי? מה נזכרת היום בסיפורים ישנים? מה מעסיק את ראשך?"
"אני אוהבת לשמוע את הסיפורים האלה, אוהבת לשמוע איך בזכותך…"
"ששש, מלכה, ששש, לא טוב לדבר כל כך הרבה. דברים טובים צריך לעשות אותם, לא לדבר עליהם. אולי באמת תצטרפי אליי בתפירה, ככה נגמור יותר מהר. במקום כל השאלות בואי לתפור."
רחל רוכנת לעבר ידיה של נכדתה, מדריכה אותה ומתקנת היכן שצריך. "טוב מאוד, בינתי, טוב מאוד את עושה."
"תודה סבתא. אני שמחה לעזור. אבל למה בעצם אנחנו תופרות את השמיכה הזו, היא מלאה חורים, יש יותר חורים משמיכה, וראיתי את הדודה מביאה לך שמיכה חדשה ו…" מלכה מתבוננת סביבה על הבית הפשוט והדל של סבתה, "ואיפה השטיח האדום היפה שהיא שהביאה לך?"
רחל מחייכת, חיוך דק וקטן שאף נכדתה אינה מבחינה בו. היא מרותקת למראה הידיים החרוצות התופרות ומטליאות את השמיכה.
"באמת קיבלתי שמיכה חדשה, אבל גם בשמיכה הזאת יש אנשים שישמחו להתכסות בלילות הקרים."
"אז למה את טורחת לתפור אותה? אנשים שמים ברחוב כל מיני דברים ישנים ומי שרוצה לוקח אותם ומתקן."
עיניה של רחל מרצינות. היא עוצרת ומביטה בנכדתה. "זה, מלכה, כלל חשוב בחיים: מה שנותנים נותנים אותו טוב ושלם. לא נעים לקבל שמיכה קרועה." מלכה מהנהנת, מבינה שסבתא מלמדת אותה ערך חשוב.
"והשטיח, איפה השטיח?"
"אל תדאגי עז'יז'ה, הוא עושה את תפקידו מצוין בבית אחר, שם היו זקוקים לו. תודה לבורא עולם, לנו יש כל מה שאנחנו צריכים."
דפיקות בדלת. מלכה ניגשת לפתוח. בפתח עומדת אישה המחזיקה מטפחת ובתוכה דבר מה. מלכה מתבוננת בפניה העצובות של האישה וכמעט שוכחת להזמין אותה פנימה, עד שסבתא קוראת: "תזמיני אותה להיכנס, ותמזגי לה מהקפה שהכנתי." מלכה עושה כמצוות סבתה, ואחרי כן יוצאת מן החדר – לא מקובל להקשיב לשיחת המבוגרים. מהמטבח היא רואה כיצד הן משוחחות בשקט ואיך סבתא מכניסה את האישה לחדרה. היא מתקרבת ומציצה דרך חריץ קטן בדלת. היא רואה את האישה בוכה ואת סבתא מושחת את ידיה בשמן ומעודדת אותה.
לפתע היא מרגישה מישהו מתקרב. מלכה קופצת בבהלה. "מה את עושה? משהו מעניין קורה שם?", שואל בלחישה בן דודה הצעיר.
מלכה עונה בהקלה "הגיעה לסבתא אורחת שהחזיקה איזה צרור שאני לא יודעת מה יש בו ו… "
היא נבוכה להודות בפני מנשה שהציצה כך, איזו מין דוגמה תיתן לו כך?
"מה כבר יכול להיות, היא בטח באה לתת צדקה לקופות של סבתא. לא ראית אף פעם מה יש לסבתא מתחת המיטה? המון קופות צדקה. אנשים מביאים לסבתא, והיא מכירה את כל הנצרכים ומחלקת להם כפי שצריך. לסבתא יש כל פעם איזה רעיון מיוחד וחדש איך לעזור לאנשים. היא ועוד אישה שבאה לכאן מדי פעם מארגנות כל מיני דברים למשפחות שחסר להן כסף. כל הקהילה מכירה אותן. אימא אומרת שהן ביחד עושות ביחד דברים מופלאים."
מלכה נזכרת שכבר כמה פעמים ניסתה להבין את פשר הקופות, וסבתא, כהרגלה, החרישה.
"נראה לי שאתה טועה, מנשה," מנסה מלכה להחזיר לעצמה את מעמדה כבת הדודה הגדולה, "ראיתי את האישה הזו בוכה לסבתא מאוד, וסבתא מטפלת בה. נראה לי שהיא מסכנה בעצמה."
"אה. זה גם יכול להיות. אנשים מכל הארץ מגיעים לבקש עזרה מסבתא שלנו. ככה היא עושה את כל הדברים שלה בלי לצאת. והאישה שבאה עכשיו, אולי קרה משהו במשפחתה, אולי מישהו חולה, אי אפשר לדעת."
"איך אתה יודע הכול?"
"אנחנו גרים פה עם סבתא, אני רואה כל מה שקורה ו.. לפעמים גם אני מקשיב קצת." מנשה מגרד בראשו במבוכה ומוסיף, "סבתא לא מספרת בעצמה כלום על הדברים האלה."
"כן, היום ביקשתי שתספר לי את הסיפור על המראז'ה והיא התחמקה."
"איזה סיפור?"
"על המראז'ה, שסבתא הבריחה, לבית כנסת, נו, הסיפור הזה."
"אני לא מכיר. אולי תספרי לי?"
"באמת?" מופתעת מלכה, אך גם שמחה סוף סוף לדעת משהו שמנשה לא יודע. הרי היא שמעה את הסיפור הזה המון פעמים, מסבתא סולטנה, מאימא, מאבא… אבל באמת, אף פעם לא מסבתא רחל עצמה… "אה, נראה לי שאני מבינה. סבתא לא רוצה לספר את הסיפור כי הוא עליה ועל מעשי החסד שלה, וכמו שהיא נוהגת לומר: 'דברים טובים צריך לעשות, לא לדבר'."
"נו, ספרי כבר, ספרי."
"בסדר, אבל בוא נלך למקום אחר, שסבתא לא תשמע."
הילדים יוצאים אל המרפסת ומתיישבים בין מכלי שמן גדולים. מלכה מתבוננת סביבה. היא מגיעה לסבתא הרבה, בעיקר לשבתות וחגים, היא מכירה את הבית הקטן וכל צפונותיו. אבל הפינה שאליה הביא אותה מנשה הפתיעה אותה. "מה זה, מנשה? מה כל הכדים האלה?"
"זה שמן, שמן זית!"
מלכה משתאה "מאיפה יש לסבתא כל כך הרבה שמן זית? זה יקר נורא! אצלנו כבר הפסיקו לקנות וקונים רק שמן פשוט. גם את זה היא מחלקת למשפחות?" שואלת מלכה ועדיין לא מסוגלת להתיק מבטה מהערֵמה הגדולה.
"לא, מה פתאום? זה שמן שהיא קנתה במיוחד בשביל הקנדיל."
"הקנדיל שמאחורי הדלת? זה שתמיד־תמיד דולק?"
מנשה מהנהן בראשו, מתלבט אם לספר למלכה על התפקיד החדש והמכובד שקיבל מסבתא – להיות האחראי על הוספת שמן לפני שתכבה הפתילה. "כן, סבתא רוצה שהנר ידלוק תמיד אז צריך הרבה."
"מעניין למה הוא דולק כל הזמן. אצל הסבתא השנייה שלי אין כזה, רק בבית כנסת ובאזכרות."
"אני לא יודע, אבל לפעמים אני רואה שהיא עומדת לידו ומתפללת בשקט."
"אתה יודע שכשיש לי מבחן חשוב בבית ספר, או כשאבא מתחיל עבודה חדשה, אז סבתא סולטנה מדליקה קנדיל קטן ומתפללת. אולי זה ככה גם פה."
"אבל סבתא רחל אף פעם לא מתפללת על המשפחה. היא פעם בירכה אותך רק אותך? תמיד זה לעם ישראל התפילות שלה. לכל עם ישראל." מלכה מהרהרת ומבינה שמנשה הקטן שוב צודק. חכם, בן הדוד הזה, היא חושבת בגאווה.
"אבל מאיפה סבתא הביאה את כל זה?" שואלת מלכה, נועצת מבט במכלים שמולה "אה... אני לא יודע… זה… זה חשוב לה מאוד והיא דואגת לזה. זהו." חתם מנשה את השיחה כשהוא תוהה בינו לבינו אם לספר על הנסים המיוחדים שנדמה לו שסבתא עושה ושהוא לא מבין אחרת איך יגיע כל השמן הזה כשבקושי כמה ביצים יש בבית. הוא משתוקק לספר לה, לבת דודתו הגדולה, את כל הדברים האלה, אבל הוא לא בטוח שתאמין לו. הוא עצמו לא היה מאמין לסיפורים כאלה אלמלא רואה אותם בעיניים. וחוץ מזה, הוא לא בטוח שגילוי הסודות האלה יהיה לשביעות רצונה של סבתא. ואת סבתא הוא מכבד. מכבד מאוד.
מלכה עדיין בוהה בשמן ומהרהרת. למה הנר הזה חשוב כל כך? סבתא לא עושה דברים סתם, ובטח לא מבזבזת כספים סתם.
"נו מלכה, אני עדיין מחכה לסיפור שלך," קוטע מנשה את הרהוריה.
"צודק מנשה, סליחה… הנה הסיפור: אימא של אבא שלי, סבתא סולטנה, עלתה לארץ כבר בשנת אלף תשע מאות שלושים ושתיים, די הרבה שנים לפני שקמה המדינה. הם עלו והתיישבו בתל אביב עם עוד כמה משפחות כדי לגור כבר בארץ ישראל. סבא שלי היה אמור להגיע קצת אחריה, אבל חלה ונפטר באופן פתאומי בטריפולי. בשביל האזכרה שלו סבתא חזרה עם אבא שלי ללוב לכמה חודשים לארגן כל מיני דברים שהיו צריכים. כשהם הגיעו, הקהילה התרגשה מאד לראות אותם בבואם מארץ הקודש, ואנשיה באו לקבל את פניהם בנמל. כולם חגגו ושמחו, ורק סבתא שלנו, סבתא רחל, שאבא שלי אומר שהיא ממש צדיקה, ניגשה אליה בשקט ושאלה אותה במה אפשר לעזור לה, ואם יש דברים שחסרים להם בארץ ישראל. סבתא סולטנה סיפרה לה שאין להם מקום תפילה מסודר וכל פעם מתפללים במקום אחר. ועוד לפני שהיא סיימה לדבר סבתא רחל כבר קראה לקהל לתרום תרומה לבניית בית כנסת לקהילה. את התרומות העבירו לסולטנה, ומהן באמת נבנה בית הכנסת בשכונת מונטיפיורי בתל אביב."
"זה באמת נשמע כמו סבתא… לא ידעתי שהיא הייתה ככה כבר בחוץ לארץ." אומר מנשה, ומלכה מזדרזת להסביר, כשהבעת גאווה על פניה. "בטח! סבתא היתה מאד פעילה בטריפולי, היא אפילו הנהיגה קבוצה של נשים שעשו הרבה צדקה בטריפולי ועזרו למשפחות. 'חברת הנשים של טריפולי', ככה קראו להן; סבתא בעצה הקימה את הדבר הזה!"
שני הילדים מתכנסים כל אחד בהרהוריו על הסבתא המיוחדת הזו שלהם. לפתע מתעשת מנשה. "אבל אמרת שזה סיפור על מראז'ה, לא?" שואל מנשה ומעביר יד על העלי והמכתש שהיו מונחים בפינת המרפסת.
"אה, כן, יש המשך לסיפור. אחרי שסבתא סולטנה ראתה את היכולת של סבתא לעזור כל כך, היא סיפרה לסבתא שהיא רוצה בהזדמנות הזו למצוא כלה לבן שלה. סבתא רחל העריכה את סבתא סולטנה ולכן הציעה לה לחתן אותו עם הבת שלה, כלומר אימא שלי… וזה באמת מה שהיה. אחרי שנה סבתא רחל ואימא שלי נסעו לארץ לחתונה. בזכות זה אני צברית! נולדתי בארץ."
"כן כן אני יודע את זה," אומר מנשה, "תפסיקי להשוויץ. ועדיין לא הבנתי מה הקשר ל…"
"הנה, אני מגיעה לזה. סבתא רחל רצתה לנצל את הנסיעה שלה לישראל כדי להביא כספי תרומות לעזור פה לקהילה בארץ. אבל אסור היה אז להעביר כסף מלוב לישראל. במקום לוותר, אתה לא תאמין מה היא עשתה!"
"נווווו, מה?"
"סבתא החליטה להבריח את התרומות!"
"להבריח? מה זה להבריח?"
"להעביר בסתר, בלי שיתפסו אותה. תשמע מה היא עשתה: מכספי התרומות היא קנתה זהב. את הזהב היא הביאה לצורף מהקהילה שיכין לה ממנו עלי ומכתש מסורתיים מזהב במקום מנחושת! אתה מבין? אתה קולט איזה אומץ?"
"מה, וככה היא באה לארץ עם מראז'ה מזהב? ולא תפסו אותה?"
"לא תפסו! היא הצליחה להביא את זה לארץ בלי שחשדו בה, סוחר תבלינים יהודי שהיה חבר של המשפחה שלח אִתה שקיות תבלינים ולכלך את המכתש, וזה הצליח!"
"אבל… אני לא מבין משהו, מה יש ליהודים בארץ לעשות עם מראז'ה מזהב?!"
"מצחיק אחד. זהב זה זהב בכל מקום. כשסבתא רחל הגיעה לארץ היא מכרה את הזהב, ואת הכסף שקיבלה תמורתו היא נתנה לקהילה לבניית בית כנסת ברמת-גן."
"אההה. וואו. שני בתי כנסת בזכות סבתא!"
"אבא שלי אפילו סיפר לי שבהמשך קראו המתפללים לבית הכנסת שלהם 'אהל רחל' על שמה. אף פעם לא הייתי שם, אבל אני מתכננת לנסוע ולראות אותו יום אחד בעיניים שלי."
"גם אני לא הייתי שם מאז," שומעים פתאום הנכדים את סבתא, ממש מעליהם, מחזיקה מגש עם תה וכעכים.
"אז בואו ניסע לשם יחד!" קורא מנשה בהתרגשות, "נעשה טיול כל המשפחה! טוב, סבתא?"
סבתא שוב מחייכת באהבה. "אולי, אולי, קודם כל נגמור את כל מה שיש לעשות ולעזור. טיולים… זה אחר כך. בואו, הכנתי לכם צ'אי מתוק."
הילדים משתתקים, טובלים את העוגיות בתה, מתענגים על מעשי ידיה של סבתא. עיניו של מנשה מביטות רחוק, דמיונו מפליג הרחק באניות, בהברחות, בבתי כנסת מפוארים, הוא מדמיין את סבתא כמו הגיבורים בספרים שהוא קורא.
מלכה מתבוננת בפניה של סבתא. "סבתא, את כועסת ש… שאני סיפרתי?!"
"מה פתאום כועסת, יא בינתי? מה פתאום כועסת על הנכדה החרוצה שלי! אני רואה שהספקת לתקן את כל השמיכה בזמן הזה, טוב מאוד," ומוסיפה בתכליתיות האופיינית לה, "סיימו לשתות ואגיד לכם לאן לקחת את השמיכה וגם את הצרור הזה לצדקה. מבראכ אסמו!2 הקב"ה דאג שיגיע היום כסף בדיוק בשבילם."
1 מראז'ה – מכתש לטחינת תבלינים וגרעינים ביהודית טריפוליטאית.
2 מבורך שמו.
את שמה של רחל רבה שמענו כשפנינו לפדהצור בנעטיה, יו"ר מרכז 'אור שלום – לשימור מורשת יהדות לוב', כדי לשמוע על נשים מקהילת טריפולי. פדהצור הפנה אותנו לחוברת 'חכמות נשים – לדמותה של האישה העברייה בלוב', שבה מופיע סיפורה של רחל, והכיר לנו את נכדתה מלכה אברהמוב, הפועלת לשימור מורשת סבתהּ. מלכה סיפרה לנו על חייה של רחל, על הערכים המיוחדים שהיו נר לרגליה וחיברה אותנו לבני משפחה נוספים שהעמיקו את היכרותנו עם דמותה.
תודה למי ששיתפו אותנו בסיפור חייה המיוחד וסייעו לנו לאורך תהליך הכתיבה והיצירה:
