רחל רז

רחל רז לבית יזדי נולדה בשנת תרע"ה, (1915), בעיר הראת, (Herat), שבאפגניסטן, להוריה שרה ויצחק יזדי. היא הייתה בת הזקונים במשפחה של שישה ילדים – ארבע בנות ושני בנים – שנשארו בחיים מתוך עשרים ואחת לידות שעברה אמה. אביה היה מספר סיפורים ובקיא בתורה.  

רחל הייתה ילדה סקרנית, בעלת שכל חריף וצמא גדול לידע. אביה וסבה (אבי אמה) זיהו את יכולותיה ולימדו אותה את כל שידעו בעצמם. במשך עשר שנים, מאז הייתה בת חמש, טיפלה רחל בסבה, ובתוך כך למדה ממנו תורה. היא זכרה כל דבר שלמדה והפכה לבקיאה בתנ"ך, במדרשים ובהלכה. אמה הכירה בייחודיותה והורידה ממנה מעט מנטל עבודות הבית. בחלק מהשנים למדה עם קבוצה של בנות נוספות בבית-ספר מאולתר, אך את עיקר השכלתה רכשה בבית.  

בהגיעה לגיל שש-עשרה, משהחלו הוריה לחפש את האיש שתינשא לו, ביקשה רחל להינשא לתלמיד חכם. בתחילה רצו להשיאה לרב אלמן ומבוגר, אך היא סירבה בתוקף להשלים עם שידוך זה. לבסוף הצליח אחיה הבכור, שהיה אהוב במיוחד על אמה, לשכנע את הוריהם להשיא אותה לאיש צעיר יותר. הוצע לה להינשא לבנימין, שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים בלבד. הוא היה איש תמים וישר, אך כיוון שהתייתם בילדותו מאביו, לא זכה ללמוד. רחל נרתעה תחילה כיוון שרצתה להינשא לאדם מלומד, אך אחיה שכנע אותה והיא נישאה לבנימין. בנימין התרשם מאוד מהשכלתה של רחל ומחוכמתה, אהב והעריץ אותה משך כל חייהם המשותפים. 

בשנים הראשונות לנישואיהם חיו עם אימו של בנימין, והחיים המשותפים לא היו קלים. רחל נהגה לתת ביד רחבה אוכל לשכנים ולנזקקים בסביבתה, כפי שלמדה בבית אביה, אך חמותה ראתה בכך נדיבות יתר. בהמשך עברו לבית משלהם. לבנימין הייתה חנות לממכר בדים, פרוות ושטיחים, והוא יצא למסעות אל כפרים רחוקים בשרשרת הרי פאמיר שבאפגניסטן. רחל לימדה את בנימין קרוא וכתוב, סייעה לו במסחר והגנה על העסק מפני אנשים שניסו לנצל את נדיבותו וטוב לבו.  

לרחל ובנימין היו שבעה ילדים – חמישה בנים ושתי בנות, שנותרו בחיים מתוך ששה-עשר הריונות. רחל זכרה את התאריך העברי ואת שעת הלידה המדויקת של כל אחד מהילדים. 

רחל הייתה דמות מוערכת בין הנשים בקהילתה. הן פנו אליה להתייעצות בענייני הלכה, משפחה ופתרון חלומות. הגברים הופתעו מיכולות ההנהגה והנחישות שלה. רחל נלחמה על חיי תינוקות שנולדו חלשים וההערכה הייתה כי לא ישרדו, התעקשה להניק ולטפל בהם בעצמה, וכך הצילה את חייהם של שניים מהם. היא הייתה לוחמת צדק, לא יכלה לשאת עוולה. באחת הפעמים יצאה להגנת משפחות שעמדו בפני גירוש מביתן. היא פנתה לבעל החצר, דיברה על ליבו, ובעזרת ציטוט פסוקים מהתורה ניסתה להבהיר לו את החובה לחמול על הדיירים. 

שָׁכַן ברחל שילוב מיוחד של שכלתנות וסקרנות ללמוד ולדעת, לצד עולם רגשי מפותח ורצון להבין ולחקור את נפש האדם ואת מהות קיומו. היא שמרה על המסורת בדבקות, אך הבינה גם את המשמעות העמוקה של התפתחות ההלכה לאור שינויי הזמן והמקום. "פשרה היא ערך קדוש", נהגה לומר, "ובלבד שאין עוול". 

בבית שבו גדלה רחל הייתה אהבה גדולה לארץ ישראל. בצעירותו נסע אביה לארץ ישראל כיוון שאימו רצתה להיקבר בה. לאחר שובו, זכה בתואר חאג' – תואר כבוד שניתן בקהילה היהודית באפגניסטן לאנשים שביקרו בארץ ישראל.  

בשנים תרצ"ז-תרצ"ח (1938-1937) לערך, עלו הוריה ואחיה לישראל דרך הודו. אמה נפטרה בבומביי (היום מומבאי), בדרך. רחל נשארה עם בעלה ומשפחתו באפגניסטן. מאז עלתה משפחתה, פעפעה ברחל הכמיהה לארץ ישראל. בשנת תשי"א, (1951), עלתה בתה הבכורה והתיישבה בתל-אביב. כעבור שש שנים, בשנת תשי"ח, (1957), החליטו רחל ובנימין לעלות אף הם. עם ששת ילדיהם שנותרו באפגניסטן, הצעירה בהם תינוקת בת שלושה חודשים, יצאו למסע מפרך במשאית לגבול איראן. מהגבול נסעו ברכבת לטהרן, ולאחר שהות של מספר חודשים בעיר, טסו לישראל. 

בחורף תשי"ט, (1958), הגיעה המשפחה לארץ ונשלחה לדימונה. כעבור זמן קצר גילו רחל ובנימין שאין להם פרנסה בעיירה, שאך זה החלה את צעדיה. בנימין ובנם הגדול נסעו לבחון את האפשרות לעבור לתל-אביב, שם נוסדה קהילה של יהודי אפגניסטן עוד קודם לקום המדינה ושם חיה בתם הבכורה. רחל נשארה עם הילדים האחרים בדימונה. כשנוכחו לדעת שהדבר אפשרי – עברה כל המשפחה לתל-אביב.  

בתל-אביב התגוררו תחילה בשכירות, ובהמשך, בכסף שהביאו עימם מאפגניסטן, רכשו בית גדול בכפר שלם. בשנת תשכ"ח, (1968), בעקבות הליך שנכפה עליהם מטעם מהנדס העירייה, נדרשו להתפנות מביתם ללא כל פיצוי. מצבה הכלכלי של המשפחה הידרדר. בנימין, שהיה כבר בן למעלה משישים, היה מוכן לעבוד בכל מה שיידרש. בתחילה עבד כסוור בנמל תל-אביב וכשנסגר הנמל הוצעה לו עבודה בנמל אשדוד שהקנתה זכות לקבלת דירה ללא תשלום בעיר. בנימין סירב להצעה לעבור כיוון שרצה להישאר קרוב לבית-הכנסת ולקהילה האפגנית. הוא פנה לעיריית תל-אביב ומצא עבודה בניקיון רחובות. במקביל, מימש את אהבתו ליודאיקה והחל לסחור בחפצי יודאיקה ובספרי קודש.  

חמשת הבנים של רחל ובנימין שירתו בצה"ל ולחמו במלחמות ישראל. בתקופות מסוימות שירתו כולם בו-זמנית. רחל התקשתה מאוד לעמוד בדאגה המתמשכת לשלומם של ילדיה הנלחמים בחזית. ההתערות של הילדים בחברה הישראלית הביאה אותם להתרחקות מהמסורת, והיא כאבה את המרחק שנפער. חרף זאת, האמינה רחל תמיד בכוחה של מסורת מבית, ואכן דבקותה באמונה זו הוכיחה את עצמה. כעבור שנים שבו ילדיה ובחרו במסורת שחונכו עליה.  

רחל המשיכה לתפקד כמנהיגה קהילתית גם בארץ. נשים אפגניות, רבות מהן מבוגרות ממנה, נהגו להתכנס בביתה לתה, נרגילה ושיחת נשים. היא שימשה אוזן קשבת, מגשרת ואף מורה רוחנית. בחיבה קראו לה הנשים: "חוואר ג'ון" – אחות יקרה. רחל הלכה לתפילות ולשיעורים בבית-הכנסת והייתה מחוברת למסורת, אך לא הסכימה לקבל חומרות שניסו להנהיג בבית-הכנסת או בקהילה.   

גם בזקנתה נותרה רחל פעילה. היא תפרה, רקמה ועסקה בעבודות יד. לאחר שבנימין חלה ונעשה סיעודי, טיפלה בו רחל בביתם עד לפטירתו בגיל 90, בשנת תשס"א, (2001).  

לאחר שנפטר, בחרה רחל להמשיך ולהתגורר בבית ולא לעבור לבית אבות, כיוון שחששה מיחס לא ראוי לקשישים במוסדות ציבוריים. היא קנתה לעצמה תכריכים, וביקשה מבני משפחתה לקבור אותה בתכריכים אלה.  

רחל רז נפטרה בי"ג באב תשע"א, (13 באוגוסט 2011), בגיל 96. היא נקברה בחלקת הקבר שקנה בעלה בהר המנוחות בירושלים.  

רזי תורה

רז אחד לו ייגלה לי ויאיר בעבורי את האותיות השחורות המצוירות על דפי הספרים המונחים בחדרו של סבא. 

רז אחד לו ייגלה לי משיעורי התורה שאבא הולך אליהם, ובחזרתו אור אחר בעיניו. 

הספרים הללו, סוד יש בהם. אני רואה כיצד מתייחסת הקהילה לתורה, לספרים, לידע. ורק אנו, נשות הקהילה – אחיותיי, אמי ואימהות אחרות עמלות בקרצוף, חיתוך, לישה, טחינה. ידינו עמלות ומתמלאות ואני רוצה שראשי וליבי יתמלאו גם הם. 

"רחל".  

"כן, אמא", השבתי.  

"סיימת לנקות את החדר של סבא?"  

"עוד מעט, אמא".  

"לוקח לך המון זמן, מה את עושה שם?"  

איך אסביר לה? מה אגיד? שתוך כדי הניקיון אני פותחת את הספרים ומנסה לשכנע אותם לדבר אליי כפי שהם מדברים אל סבא שלי? 

"אזדרז יותר, אמא". 

אמא נכנסה לחדר ונשפה, "אלו הספרים, נכון?"  

הרגשתי את לחיי מתחילות להתחמם. הנהנתי במבט מושפל, תוהה איך היא יודעת ומה היא עומדת להגיד. אני לא אמורה לפתוח את הספרים של סבא. אני בכלל לא אמורה להתעניין בהם. 

"באמת את…יצאת משונה, רחל, מה אני אגיד?" משכה אמא בכתפיה, "קצת כמו גבר את, לא מתעניינת בדברים של נשים. אני רואה אותך במטבח. את לא שרה איתנו, לא נהנית. את משתעממת. וכשהגברים יוצאים לשיעור את מסתכלת כאילו מי יודע מה אנחנו מפסידות שם".  

נבוכותי. לא חשבתי שאמא שמה לב לכל זה. לא העליתי בדעתי שכולם רואים עליי. אבל מסתבר שאמא מבינה. אולי לא מבינה לנפשי, אבל מבינה שנפשי רוצה דברים אחרים ממה שמוצע לה בחיים האלה. 

"יש לי רעיון", אמרה אמא.  

זקפתי את מבטי בהפתעה. לא זכרתי ששמעתי את אמא מדברת באופן כזה מעולם. לכל דבר יש את הדרך שלו, המסורת שלו, כבר מאות בשנים. כך יש לעשות, ואין מקום לרצונות שונים. לא חשבתי שיש מקום לרעיונות. 

"סבא כבר מבוגר. הוא ביקש ממני שתהיי איתו לאורך היום, תלווי אותו ותסעדי אותו. אם כך יהיה, זו תהיה עבודתך כל הזמן, ואת עבודות הבית האחרות שלך אעביר לאחיותייך".  

חיוך ענק התפשט על פניי. התאמצתי לעצור את עצמי מלקפוץ ולצרוח בשמחה, אבל בו-בזמן כאב לי על אחיותיי, שעול עבודות הבית הקשות יישאר עליהן. 

"אבל את גם תנקי את החדר שלו באופן קבוע, כמובן!" הבהירה אמא במהירות כדי שלא אתבלבל. 

"בטח, בטח שאנקה. אני גם אכבס. אדאג לכול, אל תדאגי אמא. תודה, אמא, תודה," אמרתי. 

רצתי בחזרה לחדר של סבא לסיים כדי את מלאכת הניקיון, כמה אני אוהבת את סבא! את ריח הטבק הנודף מאצבעותיו, את עיניו החכמות והטובות, את החיוך שלו שתמיד אומר את אהבתו, את אורך הרוח והסבלנות שלו ואת האור המאיר מפניו שעה שהוא לומד מהספרים בניגון משלו. עכשיו אוכל להיות איתו הרבה יותר, כמעט כל הזמן. 

בדיוק כשסיימתי לטאטא, סבא נכנס וחייך אליי, "לפי מהירות הטאטוא אני מנחש שקיבלת בשורה משמחת". 

הרכנתי את ראשי בכבוד, "מעכשיו אני מלווה אותך ועוזרת לך, סבא".  

סבא טפח על ראשי בחיבה, "ילדה חכמה את רחל, ילדה חכמה וסקרנית. לכי תביאי לנו תה ואספר לך סיפור". 

כשחזרתי עם התה סבא ישב ומולו ספר פתוח.  

"פעם חי בירושלים איש עשיר מאוד ושמו היה 'כלבא שבוע' ".  

"איזה שם מוזר", אמרתי, וסבא חייך. 

"כן, כך קראו לו, והייתה לזה סיבה טובה – הוא היה עשיר כל–כך וגם נדיב כל–כך עד שהיה מאכיל כל עני שהגיע לביתו גם אם האיש נכנס רעב כמו כלב, הוא יצא שבע".  

סבא תירגם לי את המילים מעברית לאפגנית. למדתי שתי מילים חדשות: כלב ושבע.  

"לכלבא שבוע העשיר הייתה בת אהובה, ושמה היה רחל", שמחתי לשמוע את שמי בסיפורו של סבא, והבנתי שסבא בחר בסיפור הזה כדי להעביר מסר מיוחד לי, רחל שלו. 

"היו לו לאיש בית ענק ויפה ומשרתים, רכוש וצאן רב. אחד מרועי הצאן שלו, עקיבא, היה רועה נאמן ואחראי במיוחד. רחל הייתה מתבוננת ברועים ומשהו בעקיבא מצא חן בעיניה מאוד. היא ראתה בו חריצות וגם ענווה וצניעות. אלו לא תכונות שבאות ביחד בדרך כלל, אה, רחל?"  

לא הגבתי. הרהרתי בצניעות ובהצטיינות והחלטתי לנסות גם אני לאמץ את התכונות האלו. להצליח בדברים שאני עושה ולהיות צנועה. חשבתי על האנשים מהקהילה: מי מהם מעולה ומי מהם צנוע. המחשבות נשאו אותי, אבל סבא המשיך בסיפורו: 

"יום אחד ירדה רחל מחדרה. היא חיכתה לרגע שבו ישוב עקיבא מהמרעה ואמרה לו שברצונה להתחתן עמו".  

"מה זאת אומרת?" שאלתי, "היא אמרה לו בעצמה? היא לא ביקשה מאבא שלה רשות?"  

"לא. היא ידעה שאבא שלה לא יאשר נישואים עם בחור עני ופשוט. ואכן – כששמע כלבא שבוע את הדבר נדר שאם תתחתן איתו רחל, הזוג לא יקבל פרוטה מכל עושרו". 

"סבא, זה סיפור אמיתי? איזו בת תעשה דבר כזה?"  

למען האמת הייתי מופתעת. סבא מספר סיפורי אהבה?! חשבתי שסיפורים כאלו הם נחלתן של הנערות בשעות הכביסה הארוכות. 

המחשבה על הכביסה העירה אותי מהרהוריי, ואני לקחתי לידיי גרביים שהיה עליי להטליא. וכך, ישבתי והקשבתי להמשך.  

"אחרי שנישאו, ביקשה רחל מעקיבא שילך ללמוד תורה. אבל עקיבא היה מבוגר ובכל פעם שניסה ללמוד לקרוא – לא הצליח. והתייאש. 

"יום אחד, כשכבר היה עקיבא בן ארבעים, עמד ליד הבאר. בסמוך לבאר הייתה אבן שמי הבאר שטפטפו עליה במשך שנים. שחקו את צורתה. 

" 'אבנים שחקו מים', אמר עקיבא לעצמו, 'אם האבן יכולה להשתנות מתוך ההתמדה של טפטוף המים גם אני יכול להיפתח וללמוד'. 

"מיד הלך עם בנו הצעיר למלמד תינוקות, ויחד החלו ללמוד את אותיות הא"ב. לאחר שלמדו לקרוא, ביקש עקיבא מהמלמד שילמדם תורה וכך למדו את כל החומשים. אחר-כך הלך עקיבא לבית–המדרש וביקש מהחכמים ללמדו גם משנה. וכך – מעט ומעט, לאט–לאט – הפך להיות ר' עקיבא. חכם גדול ומפורסם מאוד במשנה. ברבות הימים הוא הפך גם לעשיר גדול. עכשיו יכול היה לקנות לאשתו, רחל, מתנות יקרות. 'כל תורתי – בזכותה', הוא אמר". 

הסיפור הלהיב אותי. הבנתי את הרצון העז של עקיבא ללמוד, הערצתי את האומץ של רחל והגבורה שלה, "גם אני אוהבת תורה", אמרתי לסבא, "כשיגיע הגיל תמצא לי חתן מעולה וצנוע שיתמיד בתורה"? 

סבא צחק צחוק צרוד, "בעזרת ה', אני מברך אותך שתזכי בחתן מעולה וצנוע ולומד תורה ובריא ונעים ונחמד וחזק ו..."  

באותו רגע נכנס אבא בדלת. בידיו אחז לוח גדול. 

ראיתי אותו מקשיב לסבא במבט מבולבל. צחקתי, וסבא הסתכל בו והסביר: "סיפרתי לרחל שלנו את הסיפור על רחל ורבי עקיבא, והיא ביקשה חתן כמו רבי עקיבא".  

אבא חייך וליטף את ראשי. 

"רחל, אולי את בעצמך תהיי רבי עקיבא?" הפעם הגיע תורי להתבלבל. 

"מי שנפשה חשקה כך בידע וחכמה, צריכה ללמוד בעצמה. סבא ואני דיברנו בינינו. הוא ואני נלמדך את מה שאנחנו יודעים. כל יום נלמד עוד קצת עד ששלי ושלו – שלך יהיה".  

ליבי הלם בחוזקה, לא האמנתי למשמע אזני. 

"מחר – נתחיל ללמוד את הא"ב", אמר אבא והראה לי את הלוח שהחזיק בידו, "אם תתמידי, בעוד כמה שבועות תוכלי לקרוא את הסיפור מהספר בעצמך".  

דמעות התרגשות הציפו את עיניי. חיבקתי אותו חזק.  

 אבא ניגב את דמעותיי, "למה את בוכה, ילדתי?" שאל. 

 איך אתחיל בכלל להסביר? להגיד שלא האמנתי שהחלום שלי יתגשם אי-פעם? 

 "אבנים שחקו מים", עניתי.