רשל (רחל) סמרה, או בכינויה "שלה", נולדה בביירות להוריה נאזירה ומנחם כהן בי"ג תמוז תרצ"ג (7.7.1933). היא הייתה בתם החמישית מתוך תשעה. המשפחה התפרנסה בדוחק – אביה היה שרברב ואמה עקרת בית. למרות הדוחק הכלכלי, ההורים התעקשו כי ילדיהם יפקדו את בית הספר. הבית היה מושרש באמונה וחסד. בכל יום הביאו הילדים מנת אוכל נוספת לבית הספר, על מנת להעניק למי שאין לו.
בהיותה בת 14 החלה שלה ללמד שיעורים פרטיים כדי לעזור בפרנסת הבית. בהמשך למדה בסמינר למורות בביירות. בשנת תש"י (1950), כשהייתה שלה בת 17, הניחו מחבלים מארגון הטרור של ג'ורג' חבש מטען חבלה בבית הספר אליאנס, והמקום התפוצץ. בפיגוע נהרגו המנהלת מאדאם פנסו ואב הבית. לאחר שסיימה את הסמינר, בסביבות גיל 20, החלה ללמד בכיתת הגן של אליאנס, שבה למדו ילדים בגיל 4–5.
באותן השנים הכירה את ויקטור חיים סמרה, בן למשפחה אמידה מדמשק, שהגיע לביירות במסגרת נסיעת עסקים והיה יתום מאמו. חבר משותף הכיר ביניהם, ובמשך 6 השנים הבאות היו בקשר. אך בשל התנגדותו של אביו של ויקטור לנישואי בנו עם בת למשפחה פשוטה לא יכלו להינשא. האב אף איים לנשל את בנו מהירושה ומהעסק אם יינשא לשלה. בתגובה לכך התנגד גם מנחם, אביה של שלה, לנישואי בתו עם ויקטור. בהיעדר מוצא אחר נסעו בני הזוג לפאריז בשנת תשי"ז (1957) והתחתנו שם בנוכחות רב ושני עדים. עם חזרתם ללבנון כבעל ואישה החליטה משפחתו של ויקטור לנתק עמו את הקשר, ואילו משפחתה של שלה קיבלה את הנישואים.
הזוג הצעיר חי בביירות. ויקטור עסק בייצוא ושלה בהוראה. בבית שררו יחסי כבוד ואהבה. שלה הביאה למשפחתם הצעירה את החום והאהבה שעליהם גדלה בבית הוריה. ערכים אלו ליוו אותם לאורך שנים רבות, והיו יסוד הבית. לזוג נולדו בת ושני בנים. עם לידתו של הבן הראשון חידש אביו של ויקטור את הקשר עם בנו, הגיע לביתו וביקש שהנכד יישא את שמו וכי הוא יהיה הסנדק בברית. כעבור עשר שנים נולד בן נוסף. שלה וויקטור השקיעו ממרצם ומזמנם בחינוך ובהשכלת הילדים גם מעבר לשעות בית הספר – שלה לימדה אותם עברית וצרפתית, וויקטור – ערבית וחשבון.
מאדאם שלה, אהבה מאוד את עבודתה והייתה מסורה לכיתת הגן באליאנס: כל ישראל חברים. בית הספר היה עבורה מוקד מרכזי לשייכות ולא רק מקום עבודה. היא חינכה את הילדים לאהבת חברים וערבות הדדית. כמו שראתה בבית הוריה, נתנה מארוחתה לילדים שהגיעו לבית הספר ללא מזון, ואף רכשה מכספה צעצועים לכיתה כאשר חסרו. היא פתחה את דלתות ביתה ואירחה בקביעות את המורות ונשות הצוות על מנת לשוחח בענייני בית הספר. שלה נותרה בתפקיד זה במשך 24 שנים, וכך הפכה לדמות מוכרת ובולטת בקהילה, שרבים מבניה ובנותיה עברו תחת ידה.
בשנת תשכ"ז (1967) עלו הוריה של שלה למדינת ישראל. באותה תקופה הסתירו היהודים את זיקתם למדינת ישראל ואת הסממנים החיצוניים של יהדותם על מנת שלא לעורר את חמתה של האוכלוסייה הערבית בלבנון. בשל עסקיו של בעלה, נותרה משפחת סמרה בביירות, כששלה המשיכה ללמד בכיתת הגן באליאנס. בשנת תשל"ה (1975), עם פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, המצב החריף. ברחובות ביירות נסעו טנקים ופעלו אנשי מליציות. אספקת המזון הייתה לא סדירה, ומוסדות החינוך לא פעלו בקביעות. היהודים, שנתפסו בתווך בין הנוצרים למוסלמים, סבלו לא מעט, והיו מהם מי שנרצחו ברחובות. גם בתקופה זו, כשבית הספר היה פתוח, המשיכה שלה ללמד. בתקופות שבהן היה סגור בער בה הרצון לחזור אל הילדים, אף שהייתה קרובה למועד הפרישה לפנסיה, לאחר 25 שנות עבודה, כמקובל בארגון באותם ימים.
באותה תקופה החליטו שלה וויקטור לשלוח את שני ילדיהם הגדולים למקומות מבטחים מחוץ ללבנון. הבת הגדולה מאי נשלחה לבית אחותו של ויקטור באנגליה. בהמשך עברה לקיבוץ יבנה. הבן השני נתן נשלח לבית אחיה של שלה, שחי במקסיקו סיטי.
שנה לאחר מכן, בתשל"ו (1976), היה ויקטור מעורב בתאונת דרכים, שבעקבותיה איים אחד מאנשי המליציות על חייו וחיי משפחתו. בשלב זה התעקשה שלה על עזיבת לבנון ויקטור סירב לעזוב אך שלה חרגה מהתנהגותה הרגילה והחליטה לעזוב עם הילדים בלעדיו, משנוכח בנחרצותה הצטרף אליהם.
באותה שנה עלתה המשפחה ארצה דרך קפריסין, בהיעדר נתיבי תנועה ישרים בין המדינות. ויקטור תכנן לשוב ללבנון לאחר שיגיע לארץ, בשל עסקיו. הם גרו בשכונת רמת הנשיא בבת-ים, אצל הוריה של שלה. האווירה בארץ הייתה רגועה, שונה מאוד מאווירת הלוחמה האינטנסיבית בביירות וויקטור לזנוח סופית את עסקיו בלבנון, אולם היה לכך מחיר כלכלי כבד. השניים לא מצאו עבודה חלופית בארץ והגיעו למצוקה כלכלית.
באותם הימים, בשל עניינים ביורוקרטיים שנבעו ממלחמת האזרחים, התקשתה שלה בקבלת כספי הפנסיה שלה מאליאנס: כל ישראל חברים. שלה, שהחזיקה באזרחות פרסית, פנתה למלכת פרס, פארה דיבה אשת השאה. רק בעקבות פנייתה אליה זכתה לקבל את הכספים מהארגון.
בשל המצוקה הזמין הבן נתן את המשפחה להגר למקסיקו, שאליה הגיעו יהודים רבים יוצאי ביירות. נתן, שהיה אז בן 16, רכש עבורם כרטיסי טיסה והציע שיגיעו לביקור ויחליטו אם לעבור למקום. ויקטור התרשם מיכולתו הכלכלית של בנו ונעתר להצעה. שלה הסכימה גם היא למעבר. היא התעקשה שכל המשפחה תיסע יחד, וכך תשוב ותתאחד. ולכן גם בתם מאי, שכבר השתלבה בקיבוץ יבנה, הצטרפה אליהם.
המשפחה הגיעה למקסיקו סיטי בשנת תשל"ז (סוף שנת 1976). עם הזמן השתחררה שלה מנוראות מלחמת האזרחים ומהחשדנות שאימצה באותן השנים בלבנון. בקהילה היהודית פגשה חברות מלבנון, ובהן גם חברות מבית הספר אליאנס בביירות. יהודים רבים מיוצאי ביירות שפגשו אותה באקראי התרגשו לראות אותה, הביעו את הוקרתם והערכתם כלפיה והעלו זיכרונות מאותם הימים בבית הספר. עם הצוות לשעבר מבית הספר הייתה נוהגת לשיר את המנון אליאנס: כל ישראל חברים במפגשיהן.
במקסיקו סיטי פתחו ויקטור ובניו עסק חדש, ושלה ניהלה את הכספים. עם השנים התייצבה המשפחה כלכלית והייתה למשפחה פעילה ותורמת בקהילה. גם ילדיה הלכו בדרך זו, וכולם כיום פעילים ומובילי ארגונים בקהילה היהודית במקסיקו.
שלה המשיכה לדאוג למשפחתה בשנות המגורים במקסיקו והייתה לסבתא תומכת לנכדים שנולדו באותן השנים. היא הנחילה לבני משפחתה את האמונה והחיבור למסורת שקיבלה בבית הוריה. בכל לילה לפני השינה נשאה תפילה אישית בערבית: "ה', תן לנו הגנה ואושר".
בשנת תשס"ט (ינואר 2009) נפטר ויקטור. שלה כאבה מאוד את לכתו, אולם רוחה לא נפלה, ולאחר ימי האבל המשיכה בחייה בדרכה האופיינית, בחיוניות ובאהבת חיים. היא חיה בביתה וביתה, מאי, עברה לגור איתה. גם בגיל מבוגר המשיכה שלה לגלות סקרנות כלפי חידושים שונים, רצתה ללמוד ולהתעדכן. שלה והמשפחה שמרו על זיקה חזקה למדינת ישראל, לארץ ולבני המשפחה מחוץ למקסיקו.
בח' אלול תשע"ז, (11.9.2017), נפטרה שלה בבית חולים מקומי, בעקבות דלקת ריאות שהסתבכה. היא קבורה בבית העלמין היהודי של מקסיקו סיטי.
רשל סמרה
דפיקות רמות נשמעו על הדלת. מישהו הלם בה בחוזקה. בתקופה האחרונה, הכול הולם. ברחוב יריות, אנשים צועקים. אין זכר לחיים שהיו לנו רק לפני שנה.
"תכף הדלת תישבר. אמא, חייבים לפתוח", לחשתי.
"שקט. אנחנו לא יודעים מי זה ואנחנו לא פותחים".
אבל הדפיקות המשיכו וצעקות הצטרפו אליהן: "מאדאם שלה? כאן גרה מאדאם שלה סמרה? תפתחי בבקשה את הדלת".
כולנו הבטנו באמא בפחד. גם היא נראתה מבולבלת וקצת מבוהלת. רק לפני שבוע נהרגה אשתו של סבא ברחוב כשיצאה לקנות אוכל, ומי יודע מי זה הדופק כאן עכשיו ומחפש את אמא?
זה שנה שאנו חיים בתוך מלחמה. מלחמה לא לנו. הנוצרים והמוסלמים בלבנון נאבקים באלימות בלתי מרוסנת, הכאוס שולט בכול, ואנחנו, היהודים, בתווך. אמא ואבא החליפו מבטים ואז ראיתי אותה נושמת עמוק וקמה אל הדלת.
עצמתי עיניים והתפללתי, "בבקשה, שלא יקרה שום דבר רע. אמא שלי צדיקה, בבקשה". שמעתי את הדלת נפתחת, אבל לא העזתי לפקוח עיניים. הנחתי את כפות ידיי על פניי והמשכתי להתפלל וגם להקשיב. להפתעתי, שמעתי אותה אומרת תודה לאדם שמולה. קולה היה נרגש וחם. כמה זמן לא שמעתי אותה כך, ללא צל של חרדה בכל מילה?
קול של גבר אמר בערבית, "מאדאם שלה, המצב קשה מאוד. אל תצאו מהבית אפילו כדי לקנות אוכל. אני אדאג לכם למה שצריך. את הצלת את הבן שלי ואני אעזור לכם".
פתחתי רווח קטן בין אצבעותיי והצצתי. ראיתי גבר חסון עטוי כאפיה ממניח שק גדול, עמוס כל טוב, ויוצא מהבית.
אמא נשארה לעמוד באמצע החדר. לרגע שכחה את המלחמה שאנחנו נתונים בה. "שלה, תתכופפי", קרא אליה אבא. כבר כמה חודשים שאנחנו לא עומדים ככה, אחרי שכמה פעמים חלפו כדורים תועים בתוך הבית.
בהליכה שפופה חזרה אמא לכיוון השולחן.
"זה היה אבא של חסן, שהיה תלמיד שלי ", היא אמרה לנו. שתקנו, עדיין תמהים.
"לא סיפרתי לכם על חסן מעולם?" זה באמת היה מפתיע שכן אמא נהגה לספר לנו הרבה על תלמידיה.
אמא שלנו הייתה המורה של כיתת-הגן בבית-הספר 'אליאנס – כל ישראל חברים' בביירות, מוסד ותיק ומרכזי בקהילה היהודית בעיר. כולם למדו בו, גם אנחנו. למעשה, אמא בעצמה למדה בבית-הספר הזה בילדותה.
היא הייתה אחד מעמודי התווך בבית-הספר. לא היה ילד בקהילה שלא הכירה היטב, ולא היה ילד בקהילה שלא אהב אותה. מורה מסורה, אהובה ונערצת, ולא בכדי. היא דאגה לתלמידיה כאילו היו ילדיה. הביאה אוכל מהבית בעבורם, קנתה מכספה צעצועים אם חסרו להם, והרעיפה עליהם חום ואהבה תוך שהנחילה להם את יסודות הלמידה וההתנהגות. גם בבית, עסקו כל סיפוריה של אמא בתלמידיה או במשפחותיהם, ואלו היו, מטבע אופיו של בית-הספר, יהודים. אמא תמיד הדגישה כי אליאנס הוא ארגון יהודי הדואג לחינוך בארצות שונות לטובת קידומן של הקהילות. ואם כן, מהיכן הגיע לכיתתה תלמיד בשם חסן? אמנם, מאז מלחמת ששת הימים בישראל הקפדנו להיקרא בכינויים כדי שלא יזהו בקלות את שמותינו היהודיים, אבל חסן הוא שם מוסלמי ממש.
אמא הרגישה את סקרנותנו. היא ניגשה להביא צלחת, סכין וכמה תפוחים מהשק שהביא האיש, הניחה על השולחן והחלה לספר:
"זה היה לפני חמש שנים בערך. מוחמד, האיש שביקר כאן הרגע, הגיע לבית-הספר שלנו עם בנו הקטן, שהיה אז בן ארבע. הילד עדיין לא דיבר, אפילו לא מילה אחת. מוחמד ואשתו הסיקו שהילד חירש ואילם וביקשו שנקבל אותו ללימודים".
"אבל הוא מוסלמי", אמר מני, אחי.
"נכון. זה באמת היה מוזר בעיניי. ניסיתי להסביר לו שזה אינו המקום המתאים לבנו, אבל מוחמד לא היה מוכן להקשיב. זה היה כבר אחרי פורים, ולכן ניסיתי להסביר גם שזה שלב מאוחר מכדי להכניס לכיתה ילד חדש, ומוטב שירשום אותו לבית-הספר המוסלמי לשנת הלימודים הבאה. אבל מוחמד סירב להקשיב גם לזה. בסוף השיחה, הוא קם והלך כשהוא משאיר איתי את בנו, חסן, כך הוא אמר שקוראים לילד.
"לא ידעתי מה לעשות. חסן לא נראה מתאים לבית-הספר משום בחינה. ידעתי גם שמנהל בית-הספר מקפיד מאוד על הכללים, ולא יקבל את הילד בשום פנים. אבל ראיתי את עיניו של הילד מביטות בי בציפייה גדולה ובחשש. ראיתי את הרעד בגופו שעוד רגע ויהפוך לבכי. חיבקתי אותו ולקחתי אותו לכיתתי ללא ידיעת המנהל. מה היה עליי לעשות עם ילד מפוחד בן ארבע שאביו השאיר אותו בידי, והלך?!
'בכל מקרה אביו יבוא לאסוף אותו אחר-הצהריים ובזה תגמר ההרפתקה. אסתיר סוד קטן ליום אחד למען הילד המסכן הזה', כך חשבתי לעצמי. להפתעתי, חסן השתלב בפעילות ושמח בחברת הילדים. בסוף היום, לפני שהלך, שוחחתי עם אביו ועודדתי אותו לשלוח את חסן לבית-הספר המוסלמי, שם ישתלב ללא ספק. ומה אתם חושבים שקרה? למחרת, שב מוחמד עם בנו. הפעם הוא השאיר את חסן כבר בשער בית-הספר.
הילד התבונן בי בחיוך שאמר 'אני בוטח בך', ואני לא יכולתי שלא לקחת אותו אל הכיתה. הוא היה צמא למסגרת, צמא לקשר עימי ועם ילדים.
הילדים בכיתה שאלו מי הילד החדש. לא רציתי לומר להם אפילו את שמו, רק אמרתי שהוא לומד איתנו לפעמים ויש לנהוג בו יפה, הסברתי גם שהוא איננו שומע ואיננו מדבר. בהפסקה ניגשתי לשוחח עם המנהל, שרתח. עליי, על האבא ולבסוף שוב, עליי. 'אין זה מקומו', הוא אמר, 'זהו בית-ספר לילדים יהודיים, ובכלל כיצד תלמדי בכיתתך עם ילד חירש ואילם?! בתגובה פניתי לחסן ושאלתי, 'חסן, אתה מתנהג יפה בכיתה?' חסן הנהן. 'כמה הם שני ילדים ועוד חסן?' הוספתי לשאול, והוא הרים שלוש אצבעות. 'יפה , למדת יפה. כעת צא והמתן לי מחוץ לדלת'.
הבטתי במנהל וסיכמתי, 'מסייה פרסיאדו, הילד לא חירש ואני לא בטוחה שאילם. הוא פשוט זקוק למורה טובה. נכון, זהו בית-ספר לילדים יהודיים, אבל כעת צריך לחשוב מה הדבר הנכון והאחראי לעשות. הרוחות כאן בלבנון לא תמיד לטובתנו, ומה אם בעקבות הניסיון הזה יגיעו הילד ומשפחתו לשנאת יהודים? לתחושה שאנו דואגים רק לעצמנו ואין בנו חמלה לשאר האדם? דבר כזה יכול לפגוע בקהילה שבעתיים מאשר הכנסתו לכמה חודשים לכיתתי. אני אקח את האחריות לכל מה שיקרה בכיתה. אדאג שחינוך הילדים לא יפגע'.
ראיתי את המנהל חוכך בדעתו, אבל כבר הייתי נחושה. רחמיי נכמרו על הילד הזה, שראיתי כי אוכל לעזור לו וכי חברת הילדים תיטיב עמו. ומלבד זאת, באמת ובתמים חששתי מהאופן שבו ישפיע עימות כזה על הקהילה. הלא אתם זוכרים, גם לפני המלחמה, חיינו כיהודים לא היו תמיד קלים.
'תחשוב על הקהילה', אמרתי למנהל, 'קל כל-כך להצית את אש השנאה כלפינו וצריך לנהוג בחכמה ולהימנע מכך ככל שאפשר'.
'את בטוחה שהדבר לא יפגע בילדים?' הוא שאל.
'להפך, אני חושבת שכולנו נרוויח מכך. מי כמוך יודע שאני מרגישה תמיד שעתיד הקהילה בידיי כמחנכת. לא אעשה דבר שיזיק לילדים'. מסייה פרסיאדו, נעתר לבקשה וחסן נשאר עמנו עד לסוף אותה שנה.
'ילדים', אמרתי לתלמידיי, 'אני שמחה לספר לכם שהאורח שלנו שמח כל-כך מהכנסת האורחים שלכם והחליט להישאר איתנו. אני גאה בכם על התנהגותכם ומצפה שתקבלו תמיד כל אחד בסבר פנים יפות, בחיוך ובדיבור יפה – בדוק כמו שעשיתם עם… חסי' – החלטתי לשנות את שמו באוזני הילדים. 'מי זוכר מה למדנו אתמול? – ואהבת לרעך כמוך – כך נלמד ונעשה כולנו'.
הילדים הטובים והחכמים הללו קיבלו את "חסי" יפה. הם שיחקו ועבדו יחדיו נהדר ולא לעגו לקשייו. בסוף השנה, המנהל לא האמין למראה עיניו כשראה את הילד האילם שלנו שר את המנון 'אליאנס'.
אמא התרגשה בדיבורה, ניכר שהיא נקשרה לילד מאוד. אנחנו, התגאינו באימנו והתענגנו על הפירות שהיו כמו אוצר באמצע המלחמה הזאת.
אמא ראתה אותנו נהנים והוסיפה, " הוא איש טוב, מלא בהכרת תודה. הוא הבטיח שיעזור לנו, בטח שמעתם. הנה, תחת שנאה באה אהבה. מי יודע מה היה קורה אם לא היינו משאירים את הילד שלו איתנו, לאלו כוחות הוא היה מצטרף עכשיו".
***
מוחמד המשיך להביא לנו סלי אוכל לאורך כל התקופה, אך המצב בלבנון הלך והסתבך. אבא היה מעורב בתאונת דרכים קלה וקיבל איום על חייו ועל חיי המשפחה.
"אנחנו חייבים לצאת מכאן", שמעתי את אמא אומרת לו באחד הלילות, "המצב רק מחריף. רצית להישאר ולא התווכחתי איתך, נשארתי, למרות שכל משפחתי עלתה לישראל מזמן. אבל ילדינו בסכנה. החלטתי לעזוב עם הילדים. אני מקווה שתבוא איתנו, אבל לא אישאר כאן עוד".
מעולם לא שמעתי את אמא מדברת בכזו נחרצות עם אבא. רק ברוך ובחום. היא חשבה שכולנו כבר ישנים, אבל אני שמעתי אותה ונדהמתי. קיוויתי שאבא יבוא, לא רציתי להיפרד ממנו, אבל לא רציתי גם להישאר בסיוט הזה. אבא הבין כי מנוי וגמור עמה לעזוב את לבנון וכי בפעם הזו מסירותה לבית-הספר שבו לימדה עשרים וארבע שנים לא תספיק כדי להישאר. הוא הסכים להצטרף אלינו. וכך, בחיפזון, עזבנו את ביתנו, קהילתנו, ובעצם, את כל מה שהכרנו.
הלומים מהמלחמה, ברחנו והגענו לסבא וסבתא שכבר גרו בבת-ים. הנחנו שנרגיש מיד שייכים, בני-בית, אך קשיי פרנסה וההסתגלות נוספו על החוויות הקשות. אבא ואמא גיששו את דרכם זמן-מה עד שהחליטו לנסות את מזלם במקסיקו, בעקבות אחי ששהה בה.
בכל הטלטלות והמעברים, המשיכה הכרת התודה ללוות את צעדינו. מפעם לפעם, גם בארץ וגם במקסיקו, נתקלנו בתלמידיה של אמי או במשפחותיהם. כבר ידעתי לזהות את המפגשים הללו רגע אחד קודם, כאשר שמישהו שאל לשם משפחתנו ומיד התרחבו לעברנו חיוכים אוהבים ומכירי תודה, "מאדאם שלה! את בליבי תמיד".
לדמותה של שלה סמרה נחשפנו לאחר ביקור של סוזנה קלצקי-קליינר מנהלת שותפויות לשעבר ב'כל ישראל חברים' במקסיקו, שם פגשה את בתה מאי. נפגשנו עם ארבעת ילדיה של סמרה מאי, מני, נתן ודניאל ועם נכדתה הלנה במספר פגישות וירטואליות חוצות יבשות. משפחת סמרה שיתפה בזיכרונות והסיפורים ששרטטו את דמותה של שלה וערכיה. ההיכרות עמם שיקפה היטב את הרושם שהותירו מורשתה וחינוכה על המשפחה.
תודה למי ששיתפו אותנו בסיפור חייה המיוחד וסייעו לנו לאורך תהליך הכתיבה:
