שמחה עייני לבית חמו

שמחה עיני נולדה בשנת התרס"ו (1905) להוריה מלכה ומאיר חמו, אחת מחמישה אחים ואחיות. אמה של שמחה, מלכה לבית ויטל, היא דור חמישי בירושלים ממשפחתו של רבי חיים ויטל. שמחה נולדה וגדלה בעיר העתיקה ולמדה בבית הספר העממי. בהיותה נערה ביקשה שמחה להשתדך למשה עיני, בחור צעיר שעלה ארצה לבדו, והיה בעל חנות בדים בעיר העתיקה. השניים נישאו בשנת תרפ"ח 1921 בקירוב, ו-54 שנות אהבתם וזוגיותם היו דוגמה ומופת לכל בני משפחתם. בשנת 1929 התיישבו שמחה ומשה ב"אחוזת בני ברית", יישוב מחוץ לירושלים של ארגון בני ברית. משפחת עיני הייתה אחת מחמש המשפחות הראשונות של היישוב, שלימים הפך לחלק משכונת בית וגן. משה עיני התמנה ליו"ר אגודת היישוב הצעיר שהיה אז יישוב עצמאי.  

שמחה ילדה שניים עשר ילדים. שלושת ילדיה הראשונים נפטרו בינקותם. לאחר ברכה וקמע שקיבלו ממקובל בקהילה, זכתה שמחה לגדל שבעה בנים ושתי בנות: מאיר, רג'ין (מלכה), ניסים, מתתיהו, נחמיה, ישי, חן, עוז והדרה. הקמע נשמר במשפחה, אך לבסוף אבד. 

משפחתה של שמחה הייתה מרכז חייה. היא טיפלה בכולם במסירות והקפידה על נקיון וטיפוח ביתה. בשטח אדמה גדול שהיה סביב הבית היא הקימה לול תרנגולות, גינת ירק, עצי פרי, תבלינים ופרחים. כך דאגה לכלכל את בני משפחתה גם בתקופות מחסור.  

בשנותיה הראשונות של השכונה המבודדת ידעו התושבים הטרדות מרועים ערביים, וכהגנה ארגנו תורנות שמירה בלילות. שמחה שמרה עם נשק במקום בעלה בשל נכותו. בנוסף לכך הייתה מרחיקה כל רועה שהעז להתקרב בשעות היום לגינות ולבתי השכונה. 

שמחה חינכה את ילדיה לציונות ולמעורבות בחברה, תוך הקפדה על שמירת מצוות ודבקות במסורת אבות. בניה הגדולים הצטרפו ללח"י, ובנה מאיר אף נכלא למשך שנתיים בכלא לטרון. היא חינכה את ילדיה להאמין  כי ביכולתם לעמוד איתנים ועצמאיים מול אתגרי המציאות – קשים ככל שיהיו. היא נסכה בהם, ובכל אדם שנזקק לעזרה, תחושת מסוגלות ואמונה בכוחותיהם. דוגמא אחת מיני רבות לכך היא בתה השנייה רג'ין, שלקתה באירוע מוחי במהלך הריונה השני והפכה נכה בחצי גופה. שמחה שיקמה את רג'ין בביתה, תוך שהיא נוסכת בה ביטחון בכוחותיה. בזכות תמיכה ואמון אלה של שמחה, עברו רג'ין ומשפחתה לבית משלהם, ורג'ין  הצליחה לנהל בעצמה בית למופת. 

שמחה הייתה אישה חזקה. היא הייתה ידועה ביכולות ארגון והנהגה. בזכות ילדותה בעיר העתיקה, ובזכות כישרונה לשפות, ידעה לדבר יידיש, ספניולית, איטלקית, ערבית ועברית. אישיותה ושליטתה בשפות רבות, שבהן דיברו תושבי העיר, הפכו אותה למנהיגה מקומית. היא נודעה בנכונותה לעזור לכל דורש. חוסנה של שמחה היה משען לא רק עבור משפחתה אלא גם עבור בני השכונה. חכמתה המשולבת ברגישות ומעשיות הביאו רבים בסביבתה לפנות אליה בצר להם, והיא מצידה השתדלה לעזור תמיד: בטיפול בחולים ובמתן מזון; בעזרה לעולות חדשות למצוא עבודה; ובמתן עידוד ועצה כיצד לשרוד בקשיי הארץ. שמחה נודעה בשכונה כמומחית בגידול ילדים ובהתמודדות עם מחלות ואתגרים, וכך הפכה לכתובת עבור אימהות צעירות.  

כשהתפתחה השכונה, החליט משה, בתמיכתה של שמחה לקיים מניין תפילה בביתם. הציבור גדל, ובהדרגה "סופחו" עוד חדרים מן הבית לטובת בית הכנסת. בראותם את בית הכנסת גדל, עברו שמחה ומשה להתגורר בדירה קטנה בחצר הבית. ואת הבית כולו הקדישו להיות בית תפילה. ברבות הימים נוסף לבית הכנסת כולל העומד היום ברח' בית וגן 44. לבית הכנסת שני שערים: "שער משה" ו"שער שמחה".  

שמחה נפטרה בט' אלול תשל"ה , 16 באוגוסט 1975, ונקברה בהר המנוחות. 

שמחה ובטחון

שמחה חמו הולכת במצוות אמה לקנות בד לתפירה. קול פסיעותיה נשמע בסמטאות הרובע הנוצרי בדרכה לחנות הבדים של משה עיני. היא בוחרת בד שלכדו עיניה. "זה לא הבד המתאים עבורך"  אומר לה משה בעדינות, "זה בד מתאים וטוב יותר, קחי אותו". שמחה חוזרת הביתה מרחפת. היא מגישה את הבד למלכה אמה ובפיה בקשה: "אימא, מצאתי לי חתן! אני רוצה שתחזרי לחנות הזו ותשדכי ביני לבין בעל החנות!".  

מלכה מופתעת מבקשתה של בתה אך היא מחישה את צעדיה לחנותו של משה עיני. היא בוחנת את החנות, ובראותה כי טוב, היא בוחנת גם את השידוך. משה, בעל רגל תותבת, מסביר למלכה כי בתה בוודאי לא תרצה להינשא לו כשתדע על נכותו.  

"חזרי הביתה, היא לא תרצה בי"  הוא אומר בשקט. בעת ההיא עדיין לא הכיר משה את רוחה האמיצה, טוב ליבה ובטחונה הגדול של שמחה. "אותו אני רוצה, עם רגל או בלעדיה", הודיעה שמחה לאם בשובה. כעבור חודשים אחדים נישאו השניים באהבה רבה. 

כשנה לאחר חתונתם, חזר משה מן התפילה וסיפר לשמחה: "בונים יישוב חדש מחוץ לעיר". שמחה הרימה עיניה בהפתעה, "עמותה בשם בני ברית מוכרת קרקעות סמוך לעיר ומחפשים משפחות שיתיישבו שם. נוכל להרשות לעצמנו בית גדול עם גינה. נראה לי שזו השקעה נבונה".  

שמחה היססה לרגע, נשמה עמוקות ואמרה "אם כך אתה חושב, רוחי, אני איתך" ומהרהרת בליבה כי המעבר לשכונה מבודדת ומרוחקת יצריך מהם כוחות שלא נזקקו להם בעיר. כשנודע להם כי יהיו אחת המשפחות הראשונות ביישוב, היא מבינה כי האתגר אף גדול משחשבה. אך היא גם יודעת שכוחות רבים טמונים בכל אדם, והיא בטוחה בבעלה ובעצמה כי יוכלו לאתגרים. כעבור זמן לא רב ארזו את מטלטליהם ויצאו אל הלא נודע. 

הנה הם עומדים מול ביתם החדש. בית גדול ושטח אדמה פראי סביבו. שמחה מעודדת את ילדיה הנדהמים להיכנס פנימה, ומיד מתחילה לשוות למקום מראה מוכר וחמים. עם הזמן, התרגלו כולם למקומם החדש ושמחו בו. בית גדול מצריך עבודה רבה. שמחה מסדרת, מנקה תופרת ומבשלת, והכול  במאור פנים. גם בגינה עומלת שמחה יום יום. היא מגדלת צמחי תבלין, גינת ירק, עצי פרי וכמובן גם פרחי נוי. עם השנים מתמלא הבית בקולות וצחוק. המשפחה מתרחבת וברוך ה' יש פיות להאכיל.  ושמחה דואגת לכול, במסירות ואחריות, בזמני רוגע ובעתות מצור וצנע. לשם כך היא מקימה לול תרנגולות קטן בחצר. בזווית העין היא משגיחה על ילדיה המשתובבים. כששובבותם מגדישה את הסאה ומתרבים המתלוננים, היא קוראת בלאדינו שפת אמה "נוביו כיתיוויה סניור דילמונדו". הקטנים נבהלים, שמא קללה יצאה מפי אמם?! אך הגדולים צוחקים, "שאראה אותך כבר חתן" אומרת אימם שעייפה מההשתוללות. 

משה מתמנה ליו"ר האגודה  המנהלת את כל ענייני הציבור של השכונה. גם את עסקי הבדים  מנהל משה בבית. חדר מיוחד מוקצה לשם כך, ושמחה טורחת על אירוח האנשים המגיעים. הילדים יודעים, לחדר הזה אין מעזים להיכנס.  

השכונה המבודדת דורשת הגנה, והתושבים מארגנים תורנות שמירה בלילות. בערב שבו מגיע תורה של משפחת עיני לשמור, לאחר ארוחת הערב וארגון הבית, מבחין משה כי שמחה מתכוננת לצאת מן הבית. הוא מביט בה מופתע 

 "מה לך לצאת בשעה כזו מן הבית"? בן רגע משתנה מבטו להכרת תודה והערכה גדולה. בטבעיות רבה, כבכל הליכותיה, נטלה שמחה את הנשק ויצאה בעצמה אל השמירה. הרי מעולם לא עלה בדעתם לבקש הקלות בתורנות השכונתית. משה ממלמל משפטי תודה לריבון העולמים שזיכה אותו באישה המבינה כמה קשה השמירה עם רגל אחת בריאה.  

בבוקר שלמחרת, גם לאחר שעות השמירה הלילית משכימה שמחה כבכל בוקר למלאכת יומה. היא מתקינה את תבשיליה המשובחים ושרה מזמורי לאדינו מבית אמה. קול נאה וצלול לה, והיא נהנית לשיר ולהתעטף בזיכרונות ילדותה. כשהיא יוצאת לקטוף מעט ירק, היא רואה את סעדיה עובר ברחוב "היכנס, שתה משהו", קוראת אליו שמחה ומעמיסה לו צלחת לארוחת הצהרים. סעדיה שמח להפסקה קלה, השמש חמה והעבודה מעייפת. ועד השכונה בראשותו של בעלה, האדון עיני שכר אותו לעבודות ניקיון ואחזקה ביישוב, והגברת עיני מכניסה אותו תדיר לביתם, מכבדת אותו במשקה ובמאכל, מתעניינת בשלומו ובשלום משפחתו.  

ביושבו בביתה חש סעדיה יראת כבוד והודיה לגברת המכובדת הזו, הנוהגת בו ובכל תושבי השכונה במאור פנים ובנדיבות כבבני משפחה יקרים. הנה רק השבוע ראה את מנהלו של בית החרושת הקטן "טבע", שהוקם בצדו השני של הרחוב, מבקש משמחה עזרה במציאת עובדות מוכשרות למפעלו. הגברת עיני אצה מיד לשמח שתי נשים מן העולות החדשות בשכונה. בשפתן שלהן, שאותה לא הבין, בישרה להן כי נמצאה פרנסתן בארץ ישראל, "אמרתי לכן שהפתרון יגיע. קצת קשה פה בהתחלה אבל ארץ ישראל היא מקומנו וכדאי המאמץ!" 

חריצותה של הגברת עיני קוטעת את סעדיה מהרהוריו, והוא ממהר לשוב לעבודתו. "תודה הגברת עיני וכל טוב". שמחה מחייכת ומלווה אותו לשלום.  

כעת, משסיימה את מלאכת הבוקר שלה, לאחר שטיפלה בבעלי החיים ובגינה, בבית ובצורכי השכונה, מתיישבת שמחה בכיסא שבחצר ומתבוננת בסיפוק. היא נזכרת בקורותיהם מאז שהגיעו ליישוב כזוג צעיר בתחילת דרכו. הנה, הילדים הגדולים כבר עצמאיים. בניה פעילים במחתרת הלח"י למען עם ישראל, ולמרות דאגתה, היא גאה בהם. בתה רג'ין כבר נישאה וחיה במצרים עם משפחת בעלה. רק הקטנים עדיין בבית. היא נשענת לאחור ופותחת את ספר התהילים שלה. מזמוריו של דוד המלך מלווים אותה בכל עת, במצוקה או בשמחה, ברגעי רוגע או דאגה. כאלו גם כאלו ישנם בחייה, ובכולם שלובה אמונתה בבורא עם ביטחונה כי רוחו של האדם יכולה לכל קשיי חייו. 

לא עברו שנים רבות ומשפחתה של שמחה נזקקה לביטחונה ואמונתה האיתנים. הודעה קשה הגיעה ממצרים: רג'ין, בתה היקרה בת העשרים שאך לפני שנתיים נישאה ועברה למצרים לקתה באירוע מוחי והיא משותקת בחצי גופה. רג'ין חזרה לבית אמה עם שני ילדיה הקטנים, חלשה מאד בגופה וברוחה. שמחה סועדת אותה ועוזרת לה בכל. ילדיה הקטנים ונכדיה, ילדיה של רג'ין מתרוצצים כולם יחד בבית, גדלים יחדיו. "רג'ין" קוראת שמחה מהמטבח "בואי תעזרי לי קצת עם הארוחה", בעת הבישול מתבוננת שמחה בבתה ובכאב מבינה כמה התערער ביטחונה של רג'ין, חוששת כי רוחה תשתכנע מגופה הפגוע. לא, זו לא הדרך להתמודד חושבת בליבה שמחה וגומלת בה ההחלטה. לאט לאט היא מלמדת את רג'ין להיות עצמאית למרות נכותה, אם אין יד משתמשים בשיניים, ברגל, במה שיש. גם את חתנה מלמדת שמחה כיצד לעשות את המלאכות שחייבים עבורן שתי ידיים, הרי לקילוף פול ולוביה צריך שתי ידיים?! יעשה זאת חתנה, לא יקרה כלום. כך, טיפין טיפין מתקדם תיפקודה הפיסי של רג'ין וכעת, בטחונה ונחישותה צריכים להיבנות. כשחשה כי בשלה השעה היא פונה לבתה: "זהו, רוחי, מספיק. עברו ארבע שנים. הגיע הזמן שתעברו לגור בבית משלכם". 

רג'ין מביטה באמה בחשש "אני לא יודעת אם אי פעם נוכל לחזור לתפקד כמשפחה רגילה. תראי אותי, רק חצי בן אדם. איך ארחץ אותם, איך אכבס לבד, איך אכין את השבת במצבי?!" שמחה מביטה בה באהבה. מלאת בטחון היא פוסקת "קנו לכם דירה פה בירושלים, קרוב אלינו. אני אבוא לעזור לך בכל יום חמישי להכין את כל צרכי השבת, עד שתרגישי שאת מסוגלת לעשות זאת בלעדיי. אל תדאגי רוחי, לא אעזוב אותך. אבל היי בטוחה! את מסוגלת לכל, לבית מתפקד, למשפחה שמחה, תאמיני לי רג'ין – תתחילי ותראי". 

כעבור שנים אחדות, בשמחה משפחתית בביתה של רג'ין, שהפך להיות מרכז עבור המשפחה לשמחות ומפגשים, שמחה ומשה יושבים ומתבוננים באושר בתשעת ילדיהם הבוגרים, בבני זוגם ובנכדים המתרוצצים. "כמה נחת" לוחש לה משה, "תראי אותם!". שמחה מביטה סביב. מתבוננת במשפחתה האהובה, בבית הנקי והמטופח של בתה, באורחים הרבים, בכיבוד, בשמחה השוררת בבית הזה. היא נזכרת כמה קשה היה לרג'ין להאמין כי יבוא יום כזה. "תודה לא-ל" היא לוחשת למשה בחזרה ,"תודה לא-ל".