נדיה פרנקו

נדיה פרנקו לבית כהן נולדה בי' בשבט תרפ"ד (17.1.1924) להוריה תרז ונחום כהן בעיר תוניס שבתוניסיה. היא אחות למרסל אחיה הבכור ולדניאל, אחותה הצעירה. נדיה נולדה בחודש השביעי להריונה של אמה, והרופאים לא ציפו שהתינוקת הפגה תשרוד. תרז אמה טיפלה בה במסירות, והיא נותרה בחיים. בהתחלה נקרא שמה ראשל, על שם סבתה, שנפטרה ביום לידתה, ובהמשך החליפה אמה את שמה לנדיה.  

משפחתה של נדיה התגוררה בווילה מחוץ לעיר, במרחק מהשכונה היהודית. אביה, שכבר כנער החליט לעזוב את תלמוד התורה בניגוד לרצון הוריו, רכש השכלה במוסדות כלליים, עבד כמנהל חשבונות ואף עזר לאחיו הצעירים ממנו ברכישת השכלה ומציאת עבודה. הוריה אימצו את תרבות צרפת, המדינה ששלטה בתוניסיה באותם ימים – דיברו צרפתית ולא ערבית, בשונה מבית הסבים והסבתות, חודש בשנה בילו בחופשה בצרפת, נסעו לטיפולים רפואיים בצרפת ואת הילדים שלחו למוסדות חינוך צרפתיים. המשפחה חגגה את החגים היהודיים וציינה את השבת, וביום הכיפורים הלך נחום אביה ברגל להתפלל עם אביו בשכונה היהודית ונשאר שם למשך יום שלם. בנעוריה הייתה נדיה חברה בתנועת הצופים היהודיים לתקופה קצרה. 

בשנת תרצ"ט (1938) עברה נדיה ללמוד בפנימייה בפריז. הניתוק ממשפחתה היה לה קשה מאוד. בתום חופשת הקיץ פרצה מלחמת העולם השנייה (י"ז אלול תרצ"ט, ספטמבר 1939) והיא שבה לארצה. היא שמחה לשוב לתיכון מקומי בתוניס, ובו סיימה את לימודיה בשנת תש"א (1941). נדיה שאפה ללמוד כימיה באקדמיה, אולם לא התקבלה ללימודים באף אוניברסיטה בעקבות המדיניות האנטישמית בצרפת של וישי. בעידוד הוריה החלה לעבוד בבית מרקחת יהודי מקומי לשם לימוד המקצוע.   

בכסלו תש"ב (נובמבר 1942) כבש הצבא הגרמני את תוניסיה, בתגובת נגד ל"מבצע לפיד", שבו גירשו בעלות הברית את שלטון וישי ממרוקו ומאלג'יריה. חיילים גרמנים השתלטו על הווילה של משפחת כהן, והמשפחה נאלצה לעבור לגור במשרדו של הסב בתוניס. הנאצים לקחו את נחום וגברים יהודים אחרים כבני ערובה על מנת לטרפד ניסיונות התקוממות. אחיה הבכור של נדיה, מרסל, נלקח לעבודת כפייה, אולם בלחץ אמו שוחרר ממנה. נדיה התנדבה במרפאת "אור תורה" שפעלה באזור היהודי וסייעה בעיקר ליהודים עניים. שם למדה לטפל בחולים ובפצועים. 

בב' אייר תש"ג (7 במאי 1943) שוחררה תוניסיה בידי בעלות הברית. בהשפעת מאורעות המלחמה, ייסדה קבוצת צעירים יהודים תנועה חלוצית ציונית בשם "צעירי ציון". נדיה הצטרפה לעתים לפעילויות התנועה עם רחל כהן, בת דודתה, שנמנתה עם מייסדי התנועה.  

באותם הימים מימשה נדיה את חלומה והחלה ללמוד כימיה באוניברסיטת אלג'יר. נדיה ושני סטודנטים נוספים, שהיו חברים גם בתנועה בתוניס, החליטו להקים סניף נוסף של "צעירי ציון". נדיה סייעה בתרגום תעמולה ציונית־סוציאליסטית לצרפתית והחלה להזדהות עם ערכי התנועה הקיבוצית. באביב תש"ד (1944) קיבלו שני חבריה סרטיפיקטים לעלייה ארצה. נדיה התאמצה והשיגה לעצמה סרטיפיקט, אך הוריה פעלו לביטולו. בתגובה היא פרשה לחלוטין מלימודי הכימיה והתמסרה לעשייה הציונית. 

בקיץ תש"ד (1944) נבחרה נדיה להיות מזכירת התנועה בתוניס. היא ניהלה את ההכשרה החקלאית של המועמדים לעלייה לקיבוצים ואת אספקת חומרי ההדרכה לסניפי התנועה. בארץ הקימו חבריה העולים גרעין קיבוצי ראשון של עולי צפון אפריקה בבית אורן ועוררו עניין רב בקרב הפעילים הציוניים. נדיה למדה עברית מאחד השליחים, שהגיע מהארץ לסייע בהכשרות ובהשגת אישורי עלייה לחברי התנועה. היא עצמה התבקשה שלא לעלות כדי להמשיך ולהוביל את פעילות התנועה ביחד עם דדה בלישע, פעיל נוסף. במקביל הוקמה ועידה שנתית בתוניס ונוסד מחנה קיץ לעידוד עלייה ולימוד התרבות הארץ־ישראלית.  

לאחר המלחמה יצרו נדיה ודדה קשר עם הפדרציה הציונית בצרפת על מנת להרחיב את פעילות התנועה בצפון אפריקה. באב תש"ו (אוגוסט 1946) נסעה נדיה לבריסל כנציגת התנועה לוועידה הראשונה של מפלגת "פועלי ציון" לאחר המלחמה. בדרכה לשם נפגשה בפריז עם יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית דוד בן גוריון, ושוחחה אתו על אתגרי העולים מצפון אפריקה והרחבת פעילות התנועה באזור. הוא הבטיח לה כי ידאג להעלאת כל יהודי צפון אפריקה לארץ. בביקורה נחשפה להרס העצום באירופה ושמעה מהיהודים שפגשה על אימי השואה. 

בשובה לתוניס החלו היא ודדה להפיץ את העיתון "דברינו" של "פועלי ציון" בצפון אפריקה ופתחו הוצאת ספרים לספרות ציונית. הם ייסדו סניף נוסף של התנועה בקזבלנקה שבמרוקו ופעלו להרחבת הסניף באלג'יר. בכסלו תש"ו (דצמבר 1946) נסעה נדיה כצירָה לקונגרס הציוני הכ"ב בבאזל. בשובה לאלג'יר השתלבה בחיי ההכשרה החקלאית והצטרפה כאישה יחידה לקורס הראשון של "ההגנה" בצפון אפריקה, שבו למדה להשתמש בנשק ולהגן על עצמה.  

בתקופה זו התמקדו מאמצי המוסד לעלייה ב' – המופקד על העלייה הבלתי לגלית, בהעלאתם של ניצולי שואה מאירופה. נדיה וחבריה הפעילו לחצים להעפלה מצפון אפריקה, וקיבלו אישור לכך בתנאי שיצליחו לגייס 400 מעפילים. היא וחבריה עמלו קשות להשגת היעד. נדיה נסעה בין יישובי אלג'יריה בזהות בדויה (תוקף הוויזה שלה פג והיא נאלצה להתחזות) וגייסה צעירים וצעירות למסע. על חוף הים באלג'יר הקימו נדיה וחבריה מחנה מעבר בדמות "מחנה נופש". לשם הקמתו גויסו תרומות מעשירי הקהילה. במחנה חיכו המעפילים לספינה שתאסוף אותם. משפחות רבות מכרו את כל רכושן על מנת להצטרף, ובסופו של דבר הגיעו למחנה 600 מיהודי אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה – מעל הכמות המוגדרת. 

בשל כמות המעפילים, הונהג משטר קפדני באוכל. לאורך חודש וחצי עברו המעפילים אימונים לעלייה ולהעפלה. נדיה הייתה מופקדת על הדרכת המשפחות והילדים. באייר תש"ז (מאי 1947) הגיעו שתי אוניות המעפילים. במהלך העלאת הצעירים לאחת האוניות הגיעה המשטרה הצרפתית ועצרה חלק מן המעורבים שטרם עלו לספינה, ובהם נדיה. הם שוחררו בהתערבות נכבדי הקהילה, ונדיה נקראה מיד להתייצב בוועידה בפריז כנציגת תנועת ההעפלה הצפון אפריקאית. לשם יצאה עם הבגדים שלגופה ובזהותה הבדויה. 

מסעה באירופה היה רווי אתגרים, שנבעו מהכאוס ששרר ביבשת. יצחק טבנקין, ממנהיגי התנועה הקיבוצית, הפגיש אותה עם פליטי השואה במחנות העקורים בגרמניה. המפגש עם עדויותיהם הותיר בה חותם עמוק ושינה את תפיסת עולמה. שם החליטה כי ברצונה להינשא לניצול שואה. 

בתום המסע המפרך הגיעה לביקור בבית הוריה בתוניס, ומשם חזרה לעיר אלגי'ר. בזמן הכרזת העצמאות של מדינת ישראל (ה' באייר תש"ח) שהתה בקזבלנקה, בסיוע לסניף התנועה במרוקו, שנקלע למשבר. ההכרזה נתנה פתח למבצע העלאה אינטנסיבי: הברחת עולים רבים ממרוקו לאלג'יריה, משם במסע למרסיי וממנה לישראל. כשנדיה ופעיל נוסף שהו בעיר הגבול אוג'דה, נערך פוגרום קשה ביהודי העיר. נדיה שוב נדרשה לנסוע לפריז לדווח על נזקי הפוגרום, ושוב נפגשה עם פעילים ומנהיגים ציוניים, ובהם נשיא מדינת ישראל חיים ויצמן. היא ביקשה מהם לדאוג לסיוע למשפחות הנפגעים ולהגנת היהודים במרוקו, שנמצאו בסכנה בשל הכרזת המדינה. מאמציה נשאו פירות.  

בתמוז תש"ח (יולי 1948) התקיימה ועידה שנתית של התנועה, ובה הוחלט שנדיה תעלה לארץ חודשיים לאחר מכן. היא החלה מיד בהכנות לעליה, ובהן הקמת קבוצה ראשונה של נוער במסגרת "עליית הנוער" בתוניסיה. הקבוצה, שעלתה יחד אִתה באונייה "קזרטה", מנתה ארבעה עשר נערים ונערות.  

בהגיעה ארצה הופנתה עם הקבוצה למחנה עולים. היא דאגה לקליטת הילדים במוסד ייעודי בכפר סבא, ופנתה להצטרף בעצמה לחבריה בגרעין "רגבים" של עולי צפון אפריקה ואיטליה. במהלך מלחמת השחרור מילאה משימות חקלאות ושמירה – תחומים שהוכשרה אליהם בשנותיה בצפון אפריקה.  

בתמוז תש"ט (יולי 1949), לאחר המלחמה, נערכה העלייה הרשמית של קבוצת רגבים ליישוב קבע. יום יום נדרשו תושבי הקיבוץ להביא אליו מים מגבעת עדה, עד חיבור הקיבוץ לחברת מקורות. שטחי החקלאות שיועדו לקיבוץ היו טובים פחות משל השטחים של הקיבוצים בסביבה. 

ברגבים הכירה נדיה את סרג'יו פרנקו, ניצול שואה מאיטליה, והייתה לבת זוגו. סרג'יו ביקש את ידה של נדיה, ודרש שלאחר נישואיהם תימנע מפעילות ציבורית, על מנת שתוכל להקדיש את עצמה למשפחתה. נדיה הסכימה, ובט"ו טבת תשי"א (24.12.50) נישאו השניים. בי"ט אדר ב' תשי"א (27.3.51) נולדה רותי, בתם הבכורה של נדיה וסרג'יו. 

בסתיו תשי"ב (שלהי 1951), החליטה אספת החברים לשלוח אותה ללמוד הוראה בסמינר למורים,  נגד רצונה ורצון בעלה. נדיה קיבלה את דין האספה ופנתה ללמוד. במהלך לימודיה חזרה הביתה בסופי שבוע ובערב אחד נוסף במהלך השבוע, על מנת לטפל ברותי התינוקת. בתום לימודיה פתחה את בית הספר המקומי, מוסד הלימודים הראשון בקיבוץ, והתוותה את דרכו החינוכית לאורך שנים. בהמשך גם לימדה אנגלית, בהתאם להחלטת האספה. 

במשך עשרות שנותיה בקיבוץ, הובילה נדיה מיזמים חינוכיים מגוונים ומילאה בהם תפקידים רבים: מורה, מנהלת בית הספר, מפתחת ענף הגיל הרך של הקיבוץ ומרכזת חינוך. פעמיים מונתה למזכירת הקיבוץ. היא אף התנדבה במרפאה וטיפלה באנשים רבים. ערכי הקיבוץ, כמו הצניעות, השיתוף והשוויון, היו חשובים מאוד בעיניה. 

הוריה של נדיה הגיעו לביקור מדי שנה מהעיר תוניס, שבה המשיכו לגור. באחד הביקורים האלה הצטרפה אחותה למגורים בקיבוץ והקימה בו את ביתה. לנדיה נולדו שלושה ילדים נוספים: עדה, עזז ויפעת. ביתה היה בית מאמץ לשלושה ילדים מעליית הנוער. בשנת תשל"ח (1978), לעת זקנתם, עלו הוריה של נדיה ארצה. נדיה, בעלה ואחותה טיפלו בהם במסירות, עד פטירתם שנתיים לאחר מכן. 

במהלך השנים הוצע לנדיה להצטרף למפלגת העבודה, אך בשל התנגדותו של סרג'יו לפעילותה הציבורית לא נכנסה לעולם הפוליטי והמדיני. בשנות השבעים, כשפערים עדתיים וחברתיים הסעירו את ישראל, נדיה חשה כאב גדול וצורך לפעול. היא ניסתה להשפיע ברמה המדינית, וכשהתאכזבה מההתנהלות הביורוקרטית, החלה לפעול באופן מקומי: היא הייתה אחראית בתנועה הקיבוצית על נושא העולים מצפון אפריקה, וכן פעלה בנעמ"ת לקידום שיח והיכרות בין תושבות קיבוצים, מושבים, ערים ויישובים ערבים. 

בגיל 80 פרשה נדיה לגמלאות והתרכזה במשפחתה, אך תמיד הקפידה להיות בקשר עם אנשים חולים וכאלו הסובלים מקשיים שונים, שלהם עזרה במסגרת תפקידיה הרבים בעבר. 

נדיה, תיבדל לחיים ארוכים, חגגה השנה (תשפ"ד, 2024) 100 שנים וחיה בשיבה טובה בקיבוץ רגבים מוקפת ומטופלת בבני משפחתה.  

חוף מבטחים / נדיה פרנקו (פרקים ערוכים מספרה של נדיה "בדרך שלי") 

עם הדרכון האלג'יראי המזויף שלי הסתובבתי בכל רחבי אלג'יריה. השתדלתי להגיע לכמה שיותר קהילות יהודיות. פיתחתי שיטה: נסעתי ברכבת למקומות שידעתי שיש בהן קהילה יהודית, וכשהגעתי למקום ביררתי היכן נמצא בית-הכנסת. בערב, הייתי מגיעה לתפילת ערבית ונכנסת לעזרת הנשים. בחורה צעירה ולא מוכרת המגיעה לתפילת ערבית לא הייתה תופעה שכיחה, ולכן, עם תום התפילה, תמיד ניגשו אליי המתפללים כדי לשאול למעשיי. 

"יש ביניכם ציונים?" שאלתי בכל פגישה כזו בהזדמנות הראשונה שנראתה לי מתאימה. 

לפחות אחד מהמתפללים, בכל בית-כנסת, השיב בחיוב. 

"תוכל בבקשה לארגן בביתך, עוד הערב, קבוצה של חמישה-עשר או עשרים צעירים וצעירות יהודים?" הייתי מבקשת ממנו. 

בדרך-כלל לא שאלו אותי דבר, אלא רק נתנו לי את כתובת והסבר כיצד להגיע. כשהייתי באה בערב לבית שבו נקבעה הפגישה, הייתי מוצאת שם את הקבוצה ממתינה. 

"אנא שמרו על הכול בסוד", הייתי מבקשת דבר ראשון.  

סיפרתי על ספינת המעפילים המתוכננת. לא הסתרתי את הקשיים שיהיו. פירטתי את סכנות המסע ואת המצב בארץ-ישראל. אמרתי גם כי יש להביא למסע מזוודה אחת קטנה ולא יותר. כשהגעתי סיפרתי על התכנית שלנו: אוניית מעפילים בלתי ליגאלית העתידה להעפיל מאלג'יריה לארץ-ישראל. הבשורה התקבלה בהתלהבות. הסברתי גם שאנחנו מבקשים כי כרגע יגיעו אלינו רק צעירים, ללא משפחות, בשל הקשיים של המסע והצרכים של המדינה שבדרך. הפרט האחרון הזה התקבל כנראה בפחות התלהבות. את פרטי ההפלגה המדויקים הבטחתי שאשלח במכתב אשר יגיע, בסמוך לזמן ההעפלה, לביתו של המארח שלנו. ולסיום שוב הדגשתי את ההכרח לשמור סוד. 

אפילו לסהרה הגעתי. לאחת הערים הגעתי בשעת לילה מאוחרת ובלי לדעת היכן היכן אמצא לי מיטה. לאחר שירדתי בעיר, החל גבר זר לעקוב אחריי לאורך הרחובות. הוא לא הרפה עד שמצאתי בית מלון ונכנסתי אליו, רועדת, כדי להזמין חדר. לא תמיד קל לנסוע אישה לבדה. 

בעודי נוסעת ברחבי אלג'יריה, נודע לי כי נחכר שטח המיועד למחנה.משטחים נוקו, אוהלים הוקמו, בורות ספיגה שישמשו בתי-שימוש נחפרו, ובקתה קטנה שהייתה במקום הוסבה למטבח. בכניסה למקום תלינו שלט גדול: "מרגוע ובריאות". נכבדים מהקהילה היהודית סייעו לנו להקים אגודה פיקטיבית כדי לתת כיסוי חוקי למחנה. הכול עמד מוכן כדי לקבל את פני המעפילים שיבואו, מתוניס, ממרוקו, ומאלג'יריה עצמה.  לקראת חג הפסח, קיבלנו הודעה כי אוניית ההעפלה צפויה להגיע בתוך כשבועיים-שלושה. ישבתי וכתבתי לכל הנציגים שמיניתי, אלה שהיו מארחי האסיפות שלי.  

בתוך זמן קצר החל להגיע למחנה זרם של מעפילים משלוש המדינות. לא רק צעירים האוחזים במזוודה אחת, כפי שביקשנו, אלא משפחות שלמות, ואיתן כל מטלטליהן. הסתבר כי רבות מהמשפחות היהודיות בערים שבהן ביקרתי מכרו את רכושן, סגרו את עסקיהן, עזבו את בתיהן והגיעו למחנה. הכול כדי לעלות לארץ-ישראל.  

מוניתי לאחראית על המשפחות עם הילדים. זה היה תפקיד מאתגר למדי, ובמיוחד בתנאים ששררו במקום. המחנה נועד לארבע מאות וחמישים "נופשים". אך בפועל היו בו כשש-מאות. ההמתנה לבוא הספינה התארכה ובפועל שהינו במחנה "מרגוע ובריאות" כחודש וחצי. המשפחות קיבלו מצרכי מזון ובישלו לעצמן, הצעירים הסתדרו בתורנויות. האוכל שקיבלנו היה דל, לעתים בלתי אכיל. חלק מיושבי המחנה, בעיקר בעלי המשפחות, החלו לצאת אל הכפר הערבי הסמוך ולהחליף בגדים תמורת מוצרי מזון. ביקשנו מהם להפסיק, אך ללא הועיל.  

יום אחד הופיעה בכניסה למחנה מכונית משטרה, וממנה יצאו שני שוטרים צרפתיים. את המעפילים ממרוקו ומתוניס שלחנו במהירות להסתתר בחורשה סמוכה, ואנו קיבלנו את פניהם של השוטרים באוהל ההנהלה. השיחה התנהלה ברוח טובה. הגשנו להם כוסיות משקה חריף, התבדחנו, אך לא הצלחנו להפיג את חשדותיהם. 

"איזה מין מחנה מרגוע ובריאות זה שבו הנופשים גרים באוהלים, ישנים על מחצלות ויוצאים לסחור כי אין במחנה מספיק אוכל?"  

"האנשים האלו באו מדרום אלג'יריה. כל חייהם חלמו לראות את הים, להתרחץ בו ולנוח על החוף", עניתי לשוטרים בלי להתבלבל, "מדובר באנשים דלי אמצעים, לכן יכולנו לספק להם רק תנאים מינימליים. הזהרנו אותה מראש והם הסכימו".  

אינני יודעת אם השוטרים האמינו להסבר שהמצאתי, אך עם תום השיחה ביקשו לראות את האנשים המתגוררים באוהלים ולבדוק את תעודותיהם.  

"בשמחה", עניתי. הרי המרוקאים והתוניסאים הסתתרו בין עצי החורשה.  

לקחנו את השוטרים לאוהלים.  

"למראית עין הכול תקין", אמרו, "אבל תגידו להם שיפסיקו ללכת לכפר כדי שלא יהיו שוב בעיות". 

סביב המדורה בערב כינסנו את כל תושבי המחנה. הייתי חייבת להסביר להם שעליהם לחדול לבקר בכפר הסמוך. 

"אנחנו יודעים שהתנאים במחנה קשים", אמרתי, "אבל ההליכה אל הכפר מסכנת את כולנו. אתם חופשיים. אם קשה לכם מדי, אתם מוזמנים לקום ולעזוב ואנחנו נקבל זאת בהבנה מלאה ולא נתייחס לאף אחד כמוג-לב. אבל אם אתם בוחרים להישאר, אסור להמשיך לסחור עם תושבי הכפר". 

כולם הביטו בדממה, פניהם מוארים באור הדמדומים המרצד של האש. אף אחד לא קם. אף אחד לא הוציא הגה. חלקם משום שגמרו אומר לעלות לארץ-ישראל בכל מחיר, אחרים כיוון שמכרו את כל רכושם ובתיהם ולא היה להם לאן לחזור. שבוע ימים עמדו בהבטחתם. לאחריו, שבו רבים מתושבי המחנה לסחור עם ערביי הכפר למרות הסכנה. ובואה של הספינה התעכב והתעכב. 

לאחר המתנה מורטת עצבים, בעוד אנחנו מנסים בכל כוחותינו המתדלדלים לדאוג לתושבי המחנה, להאכילם ולהעסיקם, הגיעה ההודעה: "הסבתא מתקדמת בסדר. תגיע כנראה לאטלס". הסבתא היה הכינוי המוצפן לספינה. 

הספינה שיועדה לנו עברה הסבה מיוחדת כדי לשמש כספינת מעפילים. מכיוון שהייתה זו ספינת מעפילים ראשונה היוצאת מצפון אפריקה, התבקשנו לבחור בעצמנו את שמה. בחרנו בשם "יהודה הלוי" – על שמו של הפילוסוף והמשורר היהודי תושב טולדו שבספרד, אשר חיבר את "ספר הכוזרי" וכתב שירי ערגה ואהבה לארץ-ישראל.  

בצהרי עשרה במאי הופיעה בים ספינה קטנה שהטילה עוגן מול המחנה. כאשר הבנו שסוף-סוף הגיעה הספינה, פרצו יושבי המחנה בשירים ובריקודים. התחלנו לארגן את המחנה ואת יושביו. ביקשנו מהם לקחת רק מטען מועט, מהצעירים ביקשנו ללבוש בגדים בשכבות ולא לקחת עימם מטען כלל.  

הערב ירד. הדלקנו את המדורה על ראש הגבעה והצעירים יצאו לנקודת האיסוף, שם המתינו מבריחים עם סירות גומי.  

קבוצה ראשונה של משפחות עלתה על מכונית המשא והגיעה בשלום לנקודת האיסוף. אולם, כשהמשאית יצאה עם הקבוצה השנייה, חסם אותה רכב של המשטרה הצרפתית. כוחות משטרה נוספים כיתרו את המחנה. כנראה שהמשטרה קיבלה דיווח מהכפר הסמוך על ספינה חשודה ועל פעילות יוצאת דופן. 

כל הנוסעים ירדו מהרכב, נשכבו על הקרקע והתנגדו התנגדות פסיבית. כך נדרשו השוטרים לסחוב אותם, אחד-אחד, אל המשאית. הרווחנו זמן יקר בזכות שיטת ההתנגדות הזו ובינתיים שלחנו את אחד החברים לחוף כדי לספר מה אירע. השליחים מיהרו להעלות את כל המעפילים שהגיעו כבר לחוף על סירות הגומי, והספינה יצאה לדרכה עם ארבע-מאות מעפילים בלבד.  

השוטרים הצרפתיים עצרו כמה מהשליחים, ואלה הובלו לתחנת המשטרה הקרובה. לאחר ימים אחדים, בהתערבות נכבדי הקהילה היהודית, שוחררו כולם  

 "יהודה הלוי" עזבה בשלום את חופי אלג'יריה ופנתה לסיציליה, להצטייד בפחם והמשיכה בים סוער כשמשחתת בריטית עוקבת אחריה. כאשר קרבה לחופי הארץ כבר הקיפו אותה ארבע משחתות בריטיות. שתיים מהן נגחו בה וחיילים בריטים עלו על הסיפון, תוך שימוש בגז מדמיע, והשתלטו על הספינה. "יהודה הלוי" נגררה לנמל חיפה והמעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין. 

אני נשארתי עם המעפילים שנדרשו להישאר סגורים במחנה לאחר ההשתלטות על המשאית. לא ידענו כמה זמן ניאלץ להישאר שם, והמעפילים היו מאוכזבים ומבוהלים. קשה במיוחד היה לאלו שהיו איתם ילדים קטנים, וכאחראית על המשפחות השתדלתי להקל עליהן ככל שיכולתי. כעבור יומיים שנמשכו כנצח, אפשרה לנו המשטרה לצאת.  

מעפילים נוספים המשיכו לנהור משלוש מדינות צפון אפריקה והמחנה פוצל לכמה מחנות. אבל אני התבקשתי לצאת ישר למינכן, לוועידה של תנועת "דרור" העולמית, כאחת משתי נציגות התנועה מצפון אפריקה.  

ללא בגדים, למעט אלה שלגופי, לקחתי את תעודת הזהות האלג'יראית המזויפת שלי ועליתי על אוניה מאלג'יריה לצרפת, להרפתקה חדשה.