רבקה בן קיקי

רבקה נולדה בכ"ה שבט תרצ"ד (10/2/1934) להוריה, שמחה ואליהו מלכא, בחיפה, הוריה נישאו לאחר שאביה התאלמן, ומנישואיו הראשונים היו לו שתי בנות. רבקה הייתה הבת השלישית מנישואי הוריה. היא נולדה לאחר שתים-עשרה שנים שבהן לא הצליחה שמחה להרות, ולידתה נחשבה לנס וסימן לברכה. אחרי שנולדה, הצטרפו למשפחה עוד אחות ואח.  

אליהו היה יליד הארץ, נצר למשפחת רבנים שמוצאה ממרוקו. שמחה הייתה בתו של מאיר שושנה, איש ציבור בעל אדמות שמשפחתו הגיעה מתוניס כמה דורות קודם לכן. הם התגוררו בשכונת ואדי סאליב בחיפה עם אחיה הצעיר של שמחה. האב ניהל חנות מכולת והאם הובילה את הבית והמשפחה. בינם ובין שכניהם הערבים בוואדי סאליב שררו יחסי שכנות ועזרה הדדית.  

באביב תרצ"ו (1936), כשרבקה הייתה בת שנתיים, החל המרד הערבי הגדול והמשפחה עברה לשכונת הדר. אליהו, אחי האם, נהרג מירי צלפים בעת שאשתו, מסעודה, הייתה בהיריון. משפחת מלכא עברה דירה פעם נוספת, ומסעודה והתינוק גרו עימם. שמחה טיפלה בבן אחיה המת כבאחד מילדיה, אך השכול שינה אותה ותפקודה הפיזי והרגשי הוגבל. גם האב חלה. בעקבות כך, נעשתה רבקה לאחראית ניהול הבית בגיל צעיר. היא למדה בבית-הספר 'אליאנס – כל ישראל חברים' בחיפה, אך בשל המצב בבית, נדרשה תכופות להישאר בו. חרף כל זאת, התנהלו הבית והיחסים בין ההורים בכבוד.  

לאחר שרבקה סיימה את כיתה ח', החמיר מצבו של אליהו. הוחלט כי רבקה תנהל את המכולת, אך רבקה שרצתה מאוד להמשיך ללמוד, כאבה את ההחלטה. אמה ראתה אותה בוכה יום אחד, והחליטה לפטור אותה מהעבודה. רבקה נרשמה ללמוד הנהלת חשבונות והדפסה בלימודי ערב. היא הייתה בת 15 וחצי כאשר שמעה על משרה פקידותית בבנק "הלוואה וחיסכון". שלוש פעמים הגיעה לסניף הבנק וביקשה להיפגש עם המנהל עד שהצליחה לשכנעו להעסיקה. 

כשהייתה בת 17, פגשה רבקה את יהודה בן-קיקי, בן ה-29. כעבור כמה חודשים, בה' בניסן תשי"ב (31/3/1952), נישאו. הם גרו בשכונת בת-גלים בחיפה. רבקה עבדה בבנק, השלימה את השכלתה התיכונית וטיפלה בבית. יהודה עבד כטכנאי אלקטרוניקה. את משכורתה נתנה רבקה ליהודה וממנה הוא הפריש לה לצורכי הבית. מתוך התקציב הזה, שנגזר ממשכורתה, הקפידה לחסוך וגם לסייע למשפחתה. הנישואין לא היו מאושרים, ורבקה נתקלה בדפוסים של פגיעה וזלזול שלא הכירה מבית הוריה.  

שנה לאחר נישואיהם, בשנת תשי"ג (1953), ילדה רבקה בת, אושרה. כשאושרה הייתה בת כמה חודשים, התדרדר מצבו של אביה של רבקה. האם נאלצה לצאת לעבוד בחנות המכולת, ורבקה סעדה את האב. רבקה, בעלה והתינוקת עברו לבית ההורים ונשארו בו עד לפטירתו של האב. רבקה שמה לב כי התינוקת אינה מתפתחת כראוי. כשלאושרה מלאו שנתיים, ורבקה הייתה בסך-הכול בת 20, אבחנו הרופאים כי אושרה סובלת משיתוק מוחין. רבקה נאלצה להתמודד עם הבשורה ועם הטיפול באושרה לבדה. כשלפעוטה מלאו שנתיים וחצי, שבה לעבוד, הפעם בבנק איגוד. 

רבקה הרתה שוב ובשנת תשי"ז (1957) ילדה את דורית. בעת ההיריון, היה הטיפול באושרה קשה מאוד, ושמחה, אמה, לקחה אותה לביתה. לאחר הלידה, בשל הקושי לטפל באושרה במקביל לטיפול בתינוקת קטנה, נאלצה רבקה לשלוח את אושרה למוסד פרטי בכפר חסידים. לאורך עשרים ושמונה שנות חייה של אושרה, הקפידה רבקה לבוא מדי שבוע למוסד כדי לבקרה ולהביא לה מתבשיליה, אולם מעולם לא ידעה אם בתה מזהה אותה. בהשפעת מצבה של בתה, החלה רבקה להתנדב בארגון אקי"ם – לאנשים עם מוגבלות שכלית ולבני משפחתם.  

יהודה התקשה להתמיד בעבודותיו והתנהלותו לא הייתה יציבה. היחסים ביניהם התדרדרו ואף הגיעו לאלימות. המצוקה דחפה את רבקה לשוב לעבודתה, שבה חשה סיפוק והייתה מוערכת. היא סייעה לרבים ונעשתה לאשת סודם של לקוחותיה. על מנת להתקדם ביקשה לעבור למחלקת מטבע חוץ, שהייתה עמוסה בשל השילומים מגרמניה. הפרופיל שלה, של אישה ספרדייה צעירה דוברת עברית, לא היה אופייני למחלקה. רבקה ביקשה ממנהל הבנק חצי שנת ניסיון – והצליחה. בשנת תשכ"ט (1969) זכתה במקום השני בתחרות השיווק של בנק איגוד, ובהמשך, בפרסים נוספים בתחרויות עובדים של הבנק. לימים, העידה רבקה על עצמה: "המקצועיות הידידות והנאמנות עם חיוך חם ונדיב על הפנים – היו הסוד שלי". 

לאורך כל השנים המשיכה רבקה לנהל לבדה את משק הבית ולארח בני משפחה רבים. היא סייעה רבות לתמר, אחותה, אשר התאלמנה זמן קצר לאחר נישואיה בעודה בהיריון. תמר ובנה נעשו לחלק מהמשפחה, ורבקה השיגה לה עבודה בבנק.  

בשנת תשכ"ח (1968) נולדה הבת השלישית, מרב. בשנת תשל"ה (1975) קיבלה רבקה הצעה לנהל סניף חדש של בנק איגוד, אך סירבה כיוון שמרב הייתה בת 7 ורבקה סברה שעדיין אין זה הזמן המתאים למשרה בכירה. רבקה החלה לשמש כעובדת בסניף החדש, הביאה אליו לקוחות פרטיים רבים ותרמה רבות לשגשוגו. שבע שנים אחר-כך, בשנת תשמ"ב (1982), הסכימה להתמנות למנהלת. גם כמנהלת הסניף, עבדה קשה מאוד ודלת משרדה הייתה פתוחה תמיד.  

בשנת תשל"ז (1977) נפטרה אושרה לאחר שנים ארוכות במוסד. כמה חודשים אחר-כך, עברה שמחה, אמה של רבקה, שבץ מוחי קשה. רבקה, ביחד עם מאיר ותמר אחיה, טיפלו בה וסעדו אותה עד שנפטרה.  

בשנת תשמ"ח (1988), לאחר שנים של זוגיות מתדרדרת, כשהייתה כבר חזקה ובטוחה בעצמה, החליטה רבקה להיפרד מבעלה, ובהמשך להתגרש ממנו. כשם שניסתה בעבר למנוע מהמתח בינה ובין יהודה מלפגוע בבנותיהם, הקפידה גם לאחר הגירושין כי הבנות לא יקרעו ביניהם. לאורך שנים אירחה בלילות שבת את יהודה, ולאחר מכן אף את בת-זוגו החדשה.  

רבקה שמה לה למטרה להקנות לבנותיה נקודת פתיחה טובה מזו שניתנה לה. היא הקפידה לשולחן למוסדות חינוך מעולים ונמנעה מלבקש מהן לסייע בבית. הקשרים בינה ובינן היו טובים וחמים וכך גם הקשר שלה עם בני-זוגן. כאשר דורית ילדה בארצות-הברית, רבקה טסה לשם למשך כחודש, אף שהנהלת הבנק הסתייגה מהיעדרות כה ממושכת שלה. אולם רבקה הייתה נחושה לשמור על סדר העדיפות שלפיו בנותיה קודמות לכול. הנכדים שנולדו היו מבחינתה הפרס הגדול, זה שקיבלה לאחר שנות מאמצים. היא הייתה סבתא מסורה אשר הרבתה לשמור על נכדיה ופינקה אותם בתבשיליה.  

רבקה יצאה לגמלאות בשנת תשנ"ג (1993). היא התבקשה לעזור בפרויקט צדקה בקריית-ים, גייסה תורמים, וביחד עם מכרים, ארגנה חבילות מזון למשפחות נזקקות. בעקבות זאת, החליטה להמשיך בפעילות הצדקה באופן קבוע. היא ארגנה חלוקת מזון, "קמחא דפסחא", לפסח, כמו גם טיולים לכותל המערבי שיועדו לנשים משכונות מצוקה.  

רבקה הוזמנה להצטרף לוועד העדה הספרדית. לאחר זמן קצר, התמנתה לחברה בוועד המנהל של בית-האבות של העדה הספרדית בחיפה, ופעלה לפיתוחו. היא הייתה גם יושבת-ראש ועדת החינוך של הוועד. היא הקימה פרויקט למצוינות לימודית בבתי-ספר ובגנים בחיפה שהיו בהם ילדים ממשפחות קשות-יום, ובמסגרתו נתנו סטודנטים שיעורים פרטים לילדים בקריאה ובחשבון. רבקה גילתה כי בבתי-הספר הללו יש ילדים רעבים, הזקוקים לאוכל ולביגוד קודם לשיפור הישגיהם בלימודים. הדלות והמחסור, שלא ידעה כמותם אפילו כילדה, זעזעו אותה עמוקות. רבקה הציעה לוועד העדה הספרדית לקחת חסות על חמישה בתי-ספר שהאוכלוסייה בהם הייתה במצב קשה במיוחד – טבח בית-האבות הכין ארוחות לילדים שבבתי-ספר אלו, והעירייה דאגה להובלתן. פרויקט ההזנה התרחב ורבקה לקחה חסות על בתי-ספר וגני ילדים רבים נוספים.  

בהמשך עבר הפרויקט לידיה של עיריית חיפה, ורבקה חיפשה אפיקים אחרים לפעולה. בכל מקום שבו זיהתה מצוקה, נכנסה בעובי הקורה. בשנת תשס"ה (2005) ארגנה רבקה קייטנה, אף היא בתרומת ועד הספרדים, בעבור ילדים ממשפחות מעוטות יכולת, אשר הסתובבו בחופשות בחוסר מעש. לקראת החגים יזמה מפעל לביגוד ולהנעלה בעבור הילדים. החלוקה התנהלה בתוך אולם בבית-האבות הספרדי בחיפה, ובשל ההצלחה נעשתה למפעל קבע. רבקה גייסה את כל משפחתה. בנותיה, אשר עבדו בתעשיית האופנה, קישרו אותה עם ספקי בגדים שתרמו בגדים ונעלים, אחותה תמר סידרה את הבגדים הרבים שנתרמו, ואחיה מאיר, שהיה נהג מונית, סייע בשינוע. רבקה המשיכה בפעילות זו כל עוד אפשרה לה בריאותה. על פועלה זכתה בפרס יקירת העיר חיפה – פרס שבו הייתה גאה מאוד. 

בשנת תשע"ה (2015) התדרדר מצבה הבריאותי של רבקה בעקבות נפילה ושבירת הירך, והיא נשלחה לשיקום. דורית ומרב, ואיתן מאיר ותמר, היו לצדה במשמרות, יומם ולילה. לאחר כחצי שנה, הלכה לעולמה. 

רבקה בן-קיקי לבית מלכא נפטרה בי' בטבת תשע"ו (21/12/2015) ונטמנה בבית-הקברות הספרדי, בחלקת נכבדי העדה. 

תמונה ראשונה: מי מכיר אותך בכלל? 

כשסיימתי את כיתה ח' ומצבו של אבי לא הוטב, הוחלט במשפחה שאני אנהל את חנות המכולת שלנו, החנות שברחוב השומר בחיפה. 

שנה שלמה ביליתי בין הקירות הישנים, מסתובבת בין מדפים של מצרכי המזון, ובליבי הלך וגבר כאב עצום, חוסר אונים מחניק. הרגשתי כאילו סוגרים עליי הקירות ושודדים את חיי. באחד הימים, כשנותרתי בחנות לבדי, פרצתי בבכי תמרורים, בכי שהיה עצור בתוכי כל אותה שנה. לפתע נכנסה אמי. היא מצאה אותי נסערת כל-כך, ואני אזרתי עוז וביקשתי כי ישחררו אותי מהמכולת הזו – שראיתי את עתידי הולך ונקבר בה.  

עם שחרורי מתפקידי במכולת, נרשמתי ללימוד הנהלת חשבונות והדפסה בשיעורי ערב בבית הספר "במעלה" והתחלתי בחיפוש אחר עבודה. במסיבה אצל חברתי ציפורה, במהלך ניסיונותיו של אחיה לחזר אחריי ולרקוד עימי, נודע לי כי מחפשים פקידה בבנק הלוואה וחיסכון.  

"גשי למטה, לסניף בעיר התחתית", אמר האח, ובתמורה למידע החשוב הסכמתי לרקוד איתו. 

ילדה בת חמש-עשרה וחצי מגיעה לשער הבנק ומבקשת לפגוש את המנהל. "תבואי מחר, הוא עסוק", אמר לי אחד הפקידים, שהרגיש עצמו חשוב במיוחד כיוון שהיה בכוחו לתעתע בילדה הצעירה.  

למחרת הגעתי בדיוק בשעה שמונה.  

"מה את רוצה ילדה?" נשאלתי.  

"באתי לדבר עם המנהל בקשר לעבודה", עניתי. 

"תבואי מחר", קיבלתי שוב את התשובה המאכזבת.  

ביום השלישי התייצבתי מחדש בפתח הבנק, לבושה חגיגית. נכמרו רחמיו של הפקיד וזה הכניסני את המנהל.  

"וואס וילסטו, מיידע'לה?" שאל אותי. 

"שלחו אותי אליך כדי לקבל עבודה כפקידה בבנק", השבתי והוא הרים אליי את עיניו ושאל: "מי בכלל מכיר אותך?" לאחר שהזכרתי שמות של מספר אנשים שהכירו אותי ואת משפחתי, זכיתי בחיוך מצדו, "תתייצבי מחר בבוקר בבנק הלוואה וחיסכון בהדר ותאמרי שאני שלחתי אותך לעבודה". 

 כך החלה הקריירה הבנקאית שלי. 

תמונה שניה: סוללת דרך 

במחלקת הנהלת החשבונות עבדתי כשנתיים. בשעת הפסקת הצהריים הייתי עולה לקומה השנייה, לחדר התיוק, לשם הועבר כל מסמך של כל פעולה שנעשתה בבנק. הייתי יושבת שם בשקט ולומדת את רזי הפעולות והתהליכים שהתבצעו בבנק. אם נתקלתי בפעולה שלא הייתה נהירה לי, הייתי מוצאת מי מעמיתיי שיסביר לי. כשראיתי שבמחלקת הנהלת החשבונות אין לי סיכוי להתקדמות בטווח הזמן הקרוב, אזרתי עוז והופעתי לפגישה עם מנהל הבנק. 

"מר טננבוים", אמרתי, "בבקשה העבר אותי למחלקה אחרת".  

והיקה החביב הזה שהייתה לו חיבה עמוקה לצעירה הספרדייה שהייתי, שאל אותי בבדיחות הדעת, "מה זה, רבקה, את כבר כל-כך חכמה שאין לך יותר מה ללמוד במחלקה שלך?"  

"אולי לא כל-כך חכמה", עניתי, "אבל את כל מה שיש שם ללמוד כבר למדתי. אני מוכנה ללמוד דברים חדשים". הייתה זאת תקופת השילומים ואני ביקשתי, "העבר אותי למחלקה למטבע זר, תן לי לנסות רק חצי שנה. אם לא אצליח תחליט אתה מה לעשות איתי". 

היה בבקשה מן החוצפה שכן לא הייתה לי כל שליטה בשפה זרה, ואפילו האנגלית שבפי היתה מצומצמת ביותר. 

וכך היה. לאחר שעבדתי במחלקה שבעה חודשים הפכתי לאחראית עליה. כדי להתגבר על החומר הרב שהיה כרוך באותה העת בכל המסחר במטבע חוץ, ישבתי ולמדתי את ספר החוקים מראשיתו ועד סופו. כשהתעוררו בעיות שלא מצאתי להן פתרון, נעזרתי בעמיתים מבנקים אחרים. התחלתי לטפס בסולם הדרגות, וזכיתי ליחס אוהד מהממונים עליי. בדרכי שלי, בפתיחות, בידידות, בהתעניינות בזולת, כבשתי לאט-לאט את לבם של חוג הלקוחות של המחלקה, ששמחו לשבת מספר דקות ליד שולחני, לשוח לי על בעיותיהם או שמחותיהם, כמו הייתי בת משפחה.  

תמונה שניה: הפרס 

אני יושבת באולם המהודר בבית המלון בתל-אביב. לידי, מנהל הבנק שלי וסגנו. האולם מלא מפה לפה ואני עדיין מתקשה להאמין שאני הוזמנתי, מבין כל חברי שהשתתפו בתחרות השיווק, להשתתף בטקס חלוקת הפרסים.  

השנה 1969, זה מספר שנים שאני מנהלת את המחלקה למטבע זר בבנק. אני אוהבת את עבודתי ושואבת ביטחון ועוצמה נפשית מהמעמד שרכשתי לי בין עמיתיי ומההכרה של מנהליי ביכולות שלי. אני מאזינה ולא מאזינה לדברי הברכות של בכירי מנהלי הבנק ומחשבותי נודדות, אי שם לאחור, מנסה לעכל את כברת הדרך שעשיתי בשנים האחרונות… 

 אני מתנערת משרעפיי למגע ידו של מנהל הבנק, "רבקה קומי, קוראים בשמך". עברו כמה שניות עד שחזרו אליי עשתונותיי לקול מחיאות הכפיים המדרבנות אותי לצעוד אל דוכן הנואמים… הרגשתי את דפיקות ליבי ההולם בהתרגשות ודמעות של שמחה טשטשו את ראייתי… אחרי שהודיתי למנהלי הבנק, לממונים עלי ולשותפי לעבודה, חזרתי למקומי, מודה בליבי לאל הטוב על שתי המתנות שקבלתי באותה השנה: הפרס הראשון, הלא הוא בתי מירב המקסימה, שנולדה כמה חודשים קודם לכן, והפרס השני – ההכרה ביכולות שלי, במקצועיות שלי ובעיקר בכוחי כאדם. 

תמונה שלישית: במעלה ההר  

כמו בסרט עוברים לנגד עיניי שני עשורים של שנים, מגילת חיים שלמה. ואני על סחרחרת הזמן, סובבת לאחור ומוצאת עצמי נעצרת, עומדת בפתח הבנק שפתחנו במרכז הכרמל. השנה 1975. נכון, סירבתי אז לקבל עליי את תפקיד מנהלת הבנק. מירב בתי הייתה עדיין קטנה וזקוקה לתשומת ליבי ולנוכחותי. דורית, נערה מתבגרת, גם היא הייתה חייבת להיות בטוחה שאמא על ידה בכל עת שתזדקק לה. מאוד התרגשתי כשהציע לי מנהל הבנק לקבל תפקיד בכיר של ניהול סניף, אך ביקשתי ארכה. הבית עדיין לא היה מוכן. מוניתי מיד כמורשית חתימה והמנהל הכללי לחש על אזני: "רבקה אני סומך עליך שתפיחי חיים בסניף הזה, אני בוטח בכישורייך, את מסוגלת, זה הבנק שלך". 

אני לבושה בהידור צנוע, כיאה לפקידה בכירה במערכת הבנקאית, וחושבת לעצמי שאמנם מאחוריי אולם גדול, שולחנות משרדיים ופקידים – אך איך הופכים את הדבר הזה לבנק? איך מביאים לקוחות? 

לפתע פוסע לעברי איש מבוגר, מושך בצליעה את רגלו, מקל בידו, ופונה אליי בחיוך חביב: "שלום ילדה מה אתם עושים פה?  

"פותחים בנק", עניתי, "בוא היכנס בבקשה".  

הזמנתי בעבורו כוס קפה ועניינתי אותו בפתיחת חשבון אצלנו… פגישה זו הולידה ידידות נאמנה שארכה שנים רבות, ומר קלוגר, זה היה שמו, הפנה אל הבנק עוד לקוחות. יד הגורל הייתה זו שזימנה אותו בדיוק באותו הרגע לפתח הבנק, אך אני מאמינה כי כפי שנאמר: "הכול צפוי והרשות נתונה", הרשות היתה בידי להשרות עליו ביטחון, לרכוש את אמונו ולגרום לו להיות מליץ יושר בפני מכריו וידידיו.  

המנהלת, תמונת סיום 

…עברתי אל חדר המנהל, חדר מרווח, שדרך חלונות הזכוכית שלו ניתן לי מבט חופשי על המתרחש באולם. דלת הכניסה לבנק נפתחה ונסגרה ללא הרף וסלי הפרחים והעציצים הפכו את משכני החדש לגן פורח. נשמתי את ניחוח הריחות המשכר, ועיניי לא שבעו מלהביט בשלל הצבעים שהיו תפאורה ססגונית ללשכתי, שבה טרם הספקתי להציב את אותם אביזרים קטנים ותמונות של הבנות, שהופכים ארבעה קירות לבית.  

הגיעה שעת ערב. כל הפקידים הלכו לביתם. הייתי זקוקה לשקט, להיות מעט לבדי, עם עצמי. עלה בזיכרוני אותו בוקר רחוק, ילדה בת חמש-עשרה, התדפקתי על דלת לשכתו של המנהל… ירדתי במדרגות מנהרת הזמן מלשכתי במרכז הכרמל אל ההדר התחתון, אל סמטאות שוק תלפיות, אל בית אבא ואמא, ולחשתי אליהם: "ראו, זאת אני, ששטפה רצפות, הדיחה אין ספור כלים, עבדה במכולת, חלמה על עולם אחר, הנה, הגעתי".