צהיי נולדה בסוף שנות השלושים של המאה ה-20 בכפר טנסייה שבחבל גונדר באתיופיה, בת חמישית מתוך שנים-עשר ילדיהם של אלקה וונדה מדהני ותרונש ווסה. וונדה, האב, היה מנהיג רוחני, פותר חלומות ומטפל בצמחי מרפא. המשפחה החזיקה צאן ובקר רב. לאחר פטירת האב המשיכה האם להנהיג את המשפחה כולה, והבנים הנשואים התגוררו לצידה עם ילדיהם.
צהיי נישאה בגיל שמונה-עשרה למהרי פתגו ועברה לכפרו, מרבה. לבני-הזוג נולדו בת, אבבה, ובן, סמאי. לאחר מספר שנים חלתה צהיי ומשפחת בעלה רצתה שיינשא לאישה שנייה. מששמעה על כך, עזבה צהיי את הכפר ושבה לבית אמה עם שני הילדים. אחיה הגדולים כעסו על עזיבתה וסירבו לבנות לה בית בקרבתם. צהיי עמדה על שלה והודיעה כי תסתדר בכוחות עצמה. היא החלה לייצר כלי קדרות וחומר איכותיים ומכרה אותם. בכסף שהרוויחה, שכרה פועלים שבנו את הקירות. את הגג היא בנתה במו ידיה.
בשנת תשי"א, (1951), החליטה צהיי להינשא בשנית. דודיה מצד אמה שידכו אותה ליעקב ארדני והיא עברה להתגורר בעיר נורה. כדי להיות קרובה לאמה ולבני משפחתה, עבר הזוג בהמשך להתגורר בכפר ווגלו, הסמוך למרכז היהודי באמבובר. לבני-הזוג נולדו ארבעה ילדים: אספאו (אסף), תדלה (מזל), אתקלט (אמירה) ואללי (אלי). שני ילדיה הצעירים של צהיי נולדו כבר לאחר שביתה הבכורה, אבבה, ילדה אף היא. באותן שנים ניסה סמאי לעלות לארץ-ישראל עם דודו, אך השלטון תפס את השניים, והם נכלאו לתקופה ממושכת. אירוע זה הותיר את צהיי חרדה לשלומו ולגורלו של סמאי כל חייה. לאורך כל השנים, היא שמרה על קשר חם, קרוב ויציב עם בעלה הראשון, מהרי, ועם אשתו השנייה.
צהיי הייתה המפרנסת הראשית של המשפחה. היא יצרה כלים מחומר ומכרה אותם. בחזרתה מהשוק, לפני כניסתה לכפר, הקפידה לטבול בנהר כדי להיטהר מטומאת הגויים. בכל שבת צעדה ברגל למעלה מחצי שעה לתפילה בבית-הכנסת בעיר הסמוכה. בחג הסיגד שימשו ביתה ובית אמה כעמוד התווך של הקהילה; הן אירחו מאות יהודים, מכל רחבי אתיופיה, שהתקבצו על ההר הסמוך לביתן. צהיי שימרה את המסורת והעבירה אותה לילדיה בעזרת סיפורים שנהגה לספר להם.
בשנת תשמ"ג, (1982 – 1983), שכלה אבבה את בעלה וחזרה לחיות אצל צהיי עם שני ילדיה הקטנים. שלטון הדֶרְג הקומוניסטי, ששלט באותו זמן באתיופיה, התנכל ליהודים וצעירי האזור החלו לתכנן בסתר את עזיבת אתיופיה במסע רגלי דרך סודן. צהיי הבחינה שהצעירים אינם מצרפים את אבבה, ולכן הציעה לארח את המפגשים החשאיים. היא הכינה בעבורם ערק והתנתה את סיועה בכך שיצרפו את ביתה. כדי שאבבה תעמוד במסע המפרך, החליטה צהיי כי נכדתה יובי בת החמש תישאר איתה, בעוד שאבבה תצא עם התינוק על גבה. צהיי נשבעה לביתה כי תגן על הילדה ותביא אותה אליה בבטחה לארץ. לאחר עזיבת הקבוצה, הציקו השכנים לצהיי כדי לגרום לה לגלות פרטים על המסע, אך היא עמדה מולם באומץ.
חודשים מספר לאחר עזיבת הקבוצה, יצאה צהיי למסע הרגלי לסודן עם קבוצה של כמאה איש, שכללה את אמה תרונש, בעלה יעקב, ילדיה ונכדתה. המסע היה קשה ומפרך ובמהלכו הם נחשפו לתלאות וסכנות רבות. צהיי, שהייתה מחוברת מאוד לא-לוהים, האמינה שהמסע הוא מעשה של קדושה וכל ההתנהגות במהלכה צריכה להיות בעלת כוונה רוחנית.
צהיי עודדה את הילדים להתפלל בחיק הטבע ואמרה: "א-לוהים שומע תפילות של ילדים". באחת מעצירות המסע, נעזרו חלק מהנשים במומחיותן, הכינו כלים ומכרו אותם לתושבי הכפרים. צהיי חשבה שעיסוק של חולין במהלך המסע הקדוש הוא חטא והתנגדה לכך בתוקף. באותו שבוע האשימו אנשי הכפר את היהודים באסון שפקד תושבת מקומית ואיימו כי יהרגו אותם. חברי הקבוצה התפללו וזעקו, ומיד החל לרדת גשם עז שהבריח את בני הכפר. צהיי ראתה באיום על חייהם סימן לכך שהמעשה של מכירת הכלים היה פסול, היא הזהירה את שותפותיה למסע שלא לעסוק עוד בענייני חולין.
לאחר מספר חודשים, הגיעה הקבוצה לכפר שתושביו היהודים כבר עזבוהו. בעקבות הלשנה, הם נאסרו באשמת נוודות ושהו בכלא במשך שלושה שבועות.
בחלק האחרון של המסע, הגיעה הקבוצה לסודן ושהתה שם כארבעה חודשים, תחילה במחנה 'אמרה קובה', ולאחר מכן במחנה 'טואבה'. במחנות קיבלו הנוסעים מזון וסיוע מוגבל מהצלב האדום. התנאים היו קשים ורוויי מחלות ומוות. צהיי ביקשה מאחיה, ששהה בעיר הבירה ח'רטום (דרס), שייקח תחת חסותו את אימם ואת נכדתה כדי להגן עליהן מהסכנות שבמחנה.
היציאה מהמחנה נערכה בלילה, במשאיות, אשר עם הגעתן ניסו כל תושבי המחנות לעלות עליהן. מי שהצליח – יצא לדרך, לישראל. צהיי הבחינה בכך שהמשאיות יוצאות מדי ליל רביעי, וביקשה מאחיה להחזיר את אמה ואת יובי מח'רטום. בהזדמנות הראשונה לקחה צהיי את משפחתה והתעתדה לעלות לאחת המשאיות, אלא שברגע האחרון היא גילתה כי בעלה נעלם בצפיפות ובחשכה. צהיי נדרשה לקבל מידית שתי החלטות: כיוון שחששה כי לא יגיעו משאיות נוספות ורצתה לעמוד בשבועתה לבתה, היא מסרה את יובי לאחיה שכבר עלה למשאית ונותרה במחנה כדי לא להשאיר את בעלה לבדו.
כחודש לאחר מכן, בחשוון תשמ"ה, (נובמבר 1984), עלתה צהיי עם בעלה וארבעת ילדיהם הצעירים, שגיליהם נעו בין שלוש לבין שנים-עשר, לישראל והגיעה למרכז הקליטה 'שמשון' באשקלון. צהיי ויעקב התקשו מאוד במציאת עבודה. היא ניסתה לעבוד בניקיון, אבל נאלצה לפרוש בשל מחלה, ויעקב לא הצליח לעבוד כלל.
צהיי שמרה על עצמאותה ואורח חייה על-פי מסורת יהודי אתיופיה. היא הקפידה לצום בכל יום חמישי ועלתה באופן קבוע להתפלל בגבעה הסמוכה לתחנת הכוח באשקלון יחד עם נשות הקהילה והקסים. כשהוקם מבנה הקבע של בית-הכנסת תרמה כפי יכולתה.
צהיי סייעה בסתר לנזקקים: היא אספה מזון ומשקאות מאירועים קהילתיים ושלחה את ילדיה למסור אותם ליולדות ולמשפחות במצוקה. בכל שבת אירחה בביתה אחיינים שהוריהם לא עלו עדיין לארץ והם התגוררו בפנימיות. הקהילה כולה העריכה אותה מאוד על אמונתה הגדולה ועל כך שסייעה תמיד בכל כוחה.
צהיי הפגינה גאווה ועצמאות מול קשיי השפה, הסביבה והבירוקרטיה. היא עמדה בתוקף על שמירת ההלכה האתיופית, נמנעה לחלוטין מאכילת בשר שלא נשחט בידי קסים מוכרים, כיוון שלא העריכה את השחיטה בידי מי שאינו אתיופי, וסירבה להשתמש בפלטת שבת חשמלית. הקושי לשמור על דיני טומאה וטהרה בארץ והדרישה לגיור על-ידי הרבנות בשנת תשמ"ה, (1985), עוררו בה תסכול ועלבון עמוק.
חינוך ילדיה היה חשוב מאוד בעיניה. היא התייצבה לאספות ההורים בבית-הספר שעה קודם למועד שנקבע כדי להבהיר למורים שלילדיה יש גב איתן ואם שדואגת להם. בעצמה, היא למדה עברית מצפייה בסדרות טלוויזיה. את ילדיה ונכדיה דחפה בנחישות לרכוש השכלה ככלי למוביליות חברתית ולהצלחה. בכל עת נהגה צהיי לומר להם: "אם הייתי עולה בגיל צעיר, הייתי הולכת להיות טייסת".
בשנת תשנ"א, (1991), לקה בעלה באירוע מוחי ועבר להתגורר אצל בתו מהנישואים הראשונים. צהיי המשיכה לשמש כציר המרכזי של המשפחה: היא טיפלה בנכדיה, ילדיה וחתניה. כאשר אבבה אושפזה בבית-חולים בצפון הארץ, עברה צהיי להתגורר שם במשך כמה חודשים כדי לגדל את נכדיה הקטנים.
בשנת תשנ"ז, (1997), חלתה צהיי בכשל כלייתי ולאורך עשור נזקקה לטיפולי דיאליזה מתמשכים. היא עמדה בנחישות מול הצוותים הרפואיים ולא אפשרה להם לזלזל בה בשל תרבותה ושפתה. למרות הידרדרות ראייתה ובריאותה, היא המשיכה לנהל את ביתה, לאגור כוחות ולהשתתף באירועים משפחתיים. צהיי חגגה את החתונות של ילדיה ונכדיה ואת הולדתו של נינה הראשון. קומתה הייתה זקופה, והיו בה חדות והתבוננות מפוכחת על המציאות גם בזמנים קשים.
צהיי נפטרה בכ"ב בסיוון תשס"ז, (10.7.2007), ונקברה בבית העלמין באשקלון. עד היום, ממשיכה המשפחה לשמר את מורשתה ולערוך מדי שנה אזכרה בהשתתפות כל הנכדים והנינים.
אתר זה עושה שימוש בקבצי עוגיות (Cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. המשך הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות (Cookies). למידע נוסף, ניתן לעיין במדיניות הפרטיות.
