רגעים של עשייה וחוסן
בחיי צהיי וונדה

הלילה במחנה טואבה, כמו שאר הלילות, לא היה קל. ריחות האבק, הגללים והעשן, אנקות החולים והכאב היו תלויים באוויר. בין הצריפים והאוהלים הצטופפו אלפי בני אדם, על כל פיסת קרקע פנויה. בתוך העלטה הדחוסה, סמוך לגדרות, עמדה צהיי וונדה. גווה היה זקוף לחלוטין, סנטרה מורם מעט וידה צמודה בחוזקה לפרק ידה הקטן והחם של יובי בת החמש.

גופה של הילדה היה עדיין חלש. רק ימים אחדים קודם לכן שכבה יובי על המחצלת, קודחת מחום ומתייסרת בקדחת, בשל האוכל שחילק הצלב האדום במחנה. צהיי עצמה חלתה ובמשך ימים התייסרה לא רק בחולשה הפיזית, אלא גם מתחושת הקבס והצער הגדול שאחזו בה. אכילת האוכל הזה, שבושל בידי מי שאינם טהורים ושאינם יודעים הלכות כשרות, פגעה בה עמוקות.

"סבתא, לאן כולם רצים?" שאלה יובי בלחישה. קולה היה צרוד ודק ועיניה נפערו למראה אלומות האור הצהובות והמפחידות שהגיחו לפתע, מפלחות את החשיכה.

צהיי כרעה ליד הילדה. מבטה היה יציב, כמעט חסין מרוחות הבהלה שעטפו את המחנה, "אלה המשאיות, יובי. הן ייקחו אותנו לירוסלם."

"אמא שם? במשאית?" שאלה הילדה.

"אמא הייתה במשאית פעם, אבל עכשיו, עכשיו היא בטח כבר בירוסלם. אל תדאגי יובי, את תפגשי אותה בקרוב. אני נשבעתי לה שאני מביאה אותך אליה בריאה ושלמה. את זוכרת?"

יובי הסתכלה על סבתה בעיניים תמהות, היא כבר לא ממש זכרה.צהיי הביטה בילדה במבט יוקד, "הסתכלי מסביב, יובי. מה את רואה?"

"אנשים… חושך… מפחיד…" מלמלה יובי והצטנפה בתוך שולי שמלתה של סבתהּ.

"לא", תיקנה אותה צהיי מיד באופן שלא הותיר סדק לפחד, "הסתכלי עוד, את לא רואה אותם? מלאכים שומרים עלינו מכל צד. מקיפים אותנו. אין לך מה לפחד".

הילדה הביטה סביבה. היא לא ראתה כנפיים, אבל אם סבתא אומרת שיש מלאכים, אז יש מלאכים.

בעוד שאון המנועים והצעקות הולך ומתגבר, ראשיתה של הדרך חלפה בעיני רוחה של צהיי. היא חשבה על ביתה שבכפר ווגלו, על שלטון הדֶרְג שאיים על צעירי הקהילה, ונזכרה ביום שבו חזרה אבבה, בתה, לכפר עם שני ילדים קטנים, שבורה וללא תמיכה, לאחר שבעלה נפטר. כשצעירי האזור החלו להתארגן בסתר למסע הרגלי לסודן, צהיי לא חיכתה שהדברים יתרחשו מעצמם. היא לקחה את המושכות לידיה והפכה את ביתה למפקדה חשאית.

צהיי זכרה את הלילות ההם: הצעירים יושבים סביב השולחן בלחישות מתוחות והיא דואגת להם, מגישה ערק, שומרת על סודיות מוחלטת מול השכנים, אך בו-בזמן גם מעמידה תנאי ברזל בלתי מתפשר: "אתם יוצאים לדרך? אבבה יוצאת אתכם". הצעירים נרתעו. אבבה הייתה מטופלת בשני פעוטות, והם חששו שהיא תעכב את המסע המפרך והמסוכן.

צהיי לא ויתרה, "אבבה את תצאי עם התינוק על גבך, יובי תישאר כאן איתי".

"אמא היא רק בת חמש, איך היא תגיע אליי?"

"יובי תישאר איתי. אגן עליה ואביא אותה בעצמי במסע הבא. את תתרכזי במסע הזה ותגיעי לירוסלם".

צהיי רצתה שאבבה תפרוש כנפיים.

צעקות רמות תפסו את מקום התמונות שבראשה. היא הבחינה במשאיות נוספות מגיעות ובאנשים הקוראים לבני משפחתם להזדרז כדי שיספיקו לעלות. המון אדם נדחק קדימה, מנסה לעלות על סולמות הברזל של המשאית. אנשי סיוע וחיילים מקומיים צעקו בערבית, דוחפים את כולם אחורה תוך שהם חובטים בכל מי שעומד בדרכם. צהיי התקדמה לקראת המשאית כשיובי צמודה אליה. אדם גבוה ומזיע במדים מוכתמים נפנף בידיו מול פניה וצרח עליה לסגת. היא לא זזה אפילו בסנטימטר אחד לאחור, אלא הישירה אליו מבט צלול, גאה, מלא בבוז שקט להתנשאות שלו. אחר-כך הפנתה אליו את גבה בהפגנתיות והמשיכה לצעוד בדיוק לכיוון שבו בחרה.

צהיי סקרה את הקהל הנדחק, מחפשת את קלסתרו של בעלה, יעקב. רק דקות ספורות קודם לכן עמד לצידה, נחוש ומתוח, אך בתוך הדחק, האבק והעלטה, נעלם כלא היה.

באווקט, אחיה של צהיי פילס את דרכו אליהן בריצה, פניו מזיעים ונשימתו קטועה, "צהיי! מהר! המשאיות כמעט מלאות! קחי את יובי ותעלי, עכשיו! איפה שאר הילדים?"

"איפה יעקב?" שאלה צהיי. קולה היה שקט, ללא רבב של פאניקה.

"אני לא יודע! צהיי, אם את לא עולה עכשיו, המשאית תיסע! מי יודע אם ומתי יבואו עוד משאיות", צעק אליה באווקט מעל ההמולה הסובבת.

רגעי ההכרעה נמתחו כמו מיתר דק שעומד להתפקע. סביבה סערת מערבולת של בהלה, בכי של ילדים וצעקות מבוגרים. צהיי שמעה את נהג המשאית צועק, "זוזי אישה, אני צריך לזוז. את מעכבת אותי".

היא עמדה שם, חייבת להכריע מיד אם לקיים את שבועת ה'אדרה' שנשבעה לבתה או להישאר במחנה עם יעקב והילדים. ברגע אחד היא קיבלה את ההחלטה. צהיי התכופפה אל יובי, הרימה אותה בזרועותיה, והושיטה אותה למעלה, אל ידיו של באווקט אחיה, שכבר עמד על סולם המשאית.

"צהיי, מה את עושה?!" קרא אליה בתדהמה.

"יובי עולה", אמרה צהיי בקול חותך וצלול, "היא תיסע אתכם. שמרו עליה ותביאו אותה לאמא שלה. אני לא עולה בלי יעקב, אני לא משאירה את בעלי לבד במחנה הזה".

"סבתא?!" יובי פרצה בבכי והושיטה את ידיה הקטנות אל מחוץ לסורגי העץ של המשאית, "את לא באה?"

צהיי תפסה בידיה של הילדה ואחזה בהן בחוזקה, מרגישה אותה לרגע אחד אחרון ומעבירה אליה את כל העוצמה והאמונה שבקרבה.

"אני נשבעתי לאמא שלך שאת תגיעי אליה, ואני שולחת אותך אליה. את תגיעי, יובי, את בטוחה. המלאכים איתך, את רואה אותם. אל תפחדי"

"ואת?" שאלה הילדה בלחש.

אני אבוא, תהיינה עוד משאיות".

"אישה, את מפריעה לי להתקדם. פני את הדרך", צעק נהג המשאית.

"את משוגעת!" צעק אליה באווקט מתוך המשאית, שמנועה כבר החל רועד וענן עפר החל לעלות מתחתיה, "את תיתקעי פה! איך את משאירה אצלי את יובי? מי יודע מה יקרה לך!"צהיי לא ענתה. היא רק חייכה חיוך קטן, מלא ביטחון. היא לא פחדה מהחושך, לא מהסודנים, ולא מהעיכוב.

"מי שהכין את הבצק, הוא גם מי שיסיים את האפייה שלו", מלמלה את המשפט שליווה את חייה.

היא סובבה את גבה למשאית שהתרחקה לתוך הלילה, הידקה את הצעיף סביב ראשה וצעדה בצעד איתן וזקוף בחזרה אל תוך מהומת המחנה.